הארי פוטר והמסר היהודי (מדף ספרי הקריאה)
הארי פוטר – ב"עצור כאן חושבים"?
ומדוע לא, בעצם?
זו תופעה תרבותית. סדרת ספרים שהחזירה את הנאת הקריאה למיליוני בני אדם. כותב שורות אלו מתבייש להודות שגם הוא נשבה (לגמרי בטעות) בקסם. לאחר שבזבז זמן יקר כדי לסיים את הספר החמישי, הוא החליט לשתף את הציבור הרחב בכמה הירהורים לגבי המשמעויות שניתן לגלות בספר (אולי כדי לטהר את מצפונו הנוקף).
אם גם אתם התמכרתם, אתם מוזמנים לקרוא.
ובכן, אני מוצא בספר כמה נקודות זכות, וכמה נקודות של גנאי.
א. ההכרעה קובעת, לא התכונות המולדות.
מי שמכיר את הספרות המערבית יודע כי הגיבורים בספרות זו בדרך כלל מצטיינים בתחום כלשהו, בכשרונות מולדים, שניתנו להם בידי הסופר. אם אצביע על כמה דוגמאות מפורסמות: שרלוק הולמס הבלש נחן בכישורים בלשיים. סופרמן, הגיבור שהפך לסמל של ארה"ב, הוא רב כוח ותמים (כך כתבו חוקרים שונים לפני, ואני מעתיק מהם). אני מניח שניתן למצוא דוגמאות כאלו למכביר.
יתכן שתכונות מיוחדות אינן מאפיינות את גיבורי ספרי הילדים, אבל הארי פוטר בוודאי הוא כזה. הרי הוא קוסם! הוא אינו כמונו, "מאגל", כלומר נטול כשרון לכשף. ולמעשה, אפילו בין המכשפים הוא ידוע בכשרונו העצום. (ועדיין לא ברור, גם לאחר הספר החמישי, אם הכשרון הזה הוא מולד, או שהוא ניתן לו בגלל הקללה שהתהפכה של זה שאסור להזכיר את שמו...).
והנה, דווקא בספר כזה, שבו היינו מצפים להזדהות עם גיבור בעל כשרונות מיוחדים, המסר הוא שמה שחשוב באמת הוא הבחירה, ההכרעה. הארי פוטר היה צריך להתאמץ כדי לזכות להתקבל לקבוצה של ה"טובים" בבית הספר שלו, הוגווארטס, ל"גריפינדור", במקום להישלח אל ה"רעים", אל סליתרין. הקטע הבא נראה לי החשוב ביותר בכל סדרת הארי פוטר.
הארי מדבר עם פרופסור דמבלדור, מנהל בית הספר, האיש שיודע הכל וממעט כל כך לשתף אותנו, הקוראים, בסודות שלו. הארי מגלה לו ביגון שהכובע – הוא אמצעי המיון המכושף – רצה לשלוח אותו, אוי וי, לסליתרין. אז האם הוא טוב או רע ביסודו?
תשובתו של דמבלדור היא יהודית להפליא. מדוע הארי פוטר הגיע לגריפינדור? מפני שזה מה שהוא רצה. מה שהופך אותך למה שאתה, אומר דמבלדור, הוא מה שאתה בוחר. לא מה שנולדת, אלא מה שאתה בוחר להיות!
ב. מה שחשוב אינו הכישוף, אלא האופי, העבודה העצמית. דמבלדור מדגיש כמה פעמים להארי כי יתרונו הגדול אינו ביכולת הכישוף שלו, אלא בתכונות אישיות ראויות לשבח, שלמעשה פתוחות לפני כולנו. נאמנות, נכונות להתמודד עם קשיים, אומץ לב, עקשנות שלא להישבר משום דבר בעולם ויישוב הדעת בעת משבר (אה, ר' נחמן!), ורגישות לזולת (במילה אחת, שהוא עצמו משתמש בה: לב).
ג. למרות שהספר כל כולו עוסק בעולם מכושף, הוא רחוק מאד מאמונות הבל. כלומר, יש כישוף, שהוא כעין חוק טבע, ויש אמונות הבל של המכשפים עצמם, שסובלים מהם בדיוק כמונו, המאגלים, ואפילו המאגלים היהודים והחרדים.
למשל, איש אינו נוהג להזכיר את שמו של וולדמורט. זה מפחיד מדי, אולי מסוכן מדי. אפילו הרמיוני, הנערה הפיקחית כל כך, אינה מעזה לעשות זאת. רק דמבלדור (שוב) מלמד את הארי פוטר: לעולם אל תחשוש להגיד בפה מלא ממה אתה מפחד. הגרוע ביותר הוא כאשר אינך מעז לבטא במלים את מה שאתה מרגיש.
ד. בנימה מודרנית מאד, הספר מלמד להבין את הצד השני, את האויב, את הרע. אפילו וולדמורט, שיא השיאים של הרשע, אינו אלא פסיכופט, אדם שפיתח רוע כתוצאה מילדות קשה (אם כי, בצורה ראויה לשבח, אין בכך כדי לסנגר עליו אלא רק להבין את מניעיו).
הבוגד הגדול של הספר השלישי (מן הסתם כבר אפשר לגלות מי, אבל זה לא הכרחי) ניצל ממוות מפני שהארי מרחם עליו. דמבלדור הכל יודע מעיר על כך כי הארי נהג בנדיבות, וכך ראוי וכך גם משתלם. כנראה, יהיה עלינו לחכות לספר השביעי כדי לראות למה. אך כבר עתה אנו למדים כי ראוי להתחשב גם ברע (ואולי זה מסר נוצרי, מפני שעל טיפוסים כאלו כבר אין מקום לרחמים – לא בידי אדם?).
בהתאם לגישה זו, אני נוטה להאמין כי הסוף של הסדרה, מפלתו של וולדמורט, תתרחש לא כתוצאה ממאבק של כישוף, אלא כתוצאה ממאבק פסיכולוגי, שבו יצליח הארי לשקף לוולדמורט את הרשע ואת החסרון שבתוכו, מה שיביא להשתנותו של וולמורט, או להתאבדותו או כניעתו בצורה כזו או אחרת.
ה. הספר משקף להפליא את הדילמה של האדם המודרני, שמתקשה להאמין באמונות כמו דתיות, כמו העולם הבא, אך משתוקק אליהן. כפי שמתברר, המעבר בין החיים למוות הוא מסתורי, ואיש אינו יודע מה יש מהצד השני. אפילו – זהירות, אני מגלה סוד מהספר החמישי, אל תקראו הלאה אם לא קראתם!!
..
..
..
..
- אפילו רוחות הרפאים.
לאחר שאיבד את, נו, את אחד האנשים הקרובים אליו (חשבתם שאגלה מי נהרג/ה בספר החמישי? בשום אופן לא!), מתייעץ הארי עם רוח הרפאים של גריפינדור. זה מגלה לו שהוא רוח רפאים רק בגלל שפחד
למות, "להמשיך הלאה" ולגלות מה יש מעבר לחיים.
לעומת זאת, דמבלדור (כמובן) אומר להארי כבר בספר הראשון כי המוות אינו כה מטיל אימה כפי שאפשר לחשוב. עבור האדם "בעל המוח המסודר", זה המשך טבעי של החיים. כמעט אפשר למצוא כאן את הרעיון שאדם צריך להתכונן כל ימיו לקראת מותו בצורה מסודרת (והרי יש כאלו רעיונות בחסידות, אם לא קודם לכן).
האם הכל כל כך טוב בספר?
לא, לא. לא.
אצביע על כמה נקודות תורפה, לא יהודיות ובוודאי לא תורניות, אלא תרבותיות וחינוכיות. אני סבור שאיני הראשון שעושה זאת (בניגוד לנקודות הזכות).
א. תמונת העולם שעולה מן הספר היא ילדותית להחריד. המבוגרים מתנהגים באופן אינפנטילי (פירוש המילה הוא "ילדותי"). דמבלדור עצמו מספר בדיחות באמצע נאום חשוב, ורק הסגנית שלו מזכירה לו לתפוס את עצמו. הילדים הרבה יותר רציניים מהמבוגרים.
ב. מה שיותר גרוע הוא שהמחנכים נתפסים כאנשים גרועים. זה אפילו לא נסיון להציג מבט מבוגר על עולם המבוגרים, להראות לילד הקורא שאין אנשים שחורים ולבנים, אלא רק בגווני אפור. המורים הם פשוט אנשים לא טובים, או, במקרה הקל, אנשי משמעת שאי אפשר פשוט לדבר איתם ולשתף אותם במאומה. לא פרופסור מק-גונגל, ראש הקבוצה של גריפינדור, ואפילו לא דמבלדור עצמו.
ג. הדרך שבה ילדים יכולים להסתדר היא רק על ידי שקר ופריצת גבולות. הארי פוטר משקר הרבה. למוריו, למשפחת ויזלי החביבה (כדי להגן עליה, לפעמים), אפילו לחבריו הטובים ביותר. לעומת זאת, הוא מצליח בהרפתקאות שלו – וגם נקלע אליהן – מפני שהוא אינו משתף אחרים, מבוגרים, שאמורים להתמצא יותר ממנו ולעזור לו.
המסר האנטי חינוכי הוא שילד צריך לפעול בעצמו, ללא אפשרות פניה אל המבוגרים בחייו, ולשקר כדי להשיג את המטרות החשובות שלו.
ד. הספר מוריד מאד מאד בערך העולם שלנו. מה שוים החיים בעולם שבו אין כישוף, אין מאבק בין טוב לרע, בין הארי פוטר לוולדמורט? מה שווה להיות סתם מישהו, בלי צלקת מיוחדת על המצח, גם אם הרווחת שיש לך הורים בריאים ושלמים? אבל זו, כמובן, בעיה של כל הסיפורת באשר היא, שכדי להיות מעניינת היא מעבירה אותנו לעולם אחר.
ואם הזכרנו את הפגם הזה, נזכיר את הפגם הגדול עוד יותר (שסרטים לוקים בו יותר מאשר ספרים). כל עלילה חייבת לכווץ קטע של חיים – דמיוניים, אבל לא זו הנקודה – לתוך כך וכך דפים. ממילא, הסופר מתאר אך ורק את מה שחשוב לעלילה. התוצאה היא שאנו מאבדים פרופורציות. אנו שוכחים שהחיים מורכבים מסך הכל של רגעים שכל אחד מהם הוא חשוב עד אינסוף. העולם הדמיוני שמקסים אותנו גם משכיח ממנו את היחס הנכון למהלך החיים, לחשבונם של רגעים. אבל, שוב, זה לא חסרון של סיפורי הארי פוטר, אלא של תופעת הסיפורת בכללה.
ואם כבר שאלתם:
האם הספר מתאים למשפחה חרדית? לא. אולי למשפחה חרדית מודרנית, אם ניתן להשתמש במונח לא ברור זה. כמו כן, למרות שראולינג, הסופרת, השתדלה מאד להקפיד על סגנון כתיבה שמתאים לילדים, היא נשארה במסגרת עולם החשיבה המערבי, שבו מותר להארי לחפש חברה, וכו'.
אך גם אם היינו יכולים להשלים עם מגרעת זו, התירגום העברי הוא מתחת לכל ביקורת. בעוד הספר כתוב במקור בשפה גבוהה ויפה, גם אם ברורה וקריאה, התירגום מרדד אותו לשפה של רחוב. לא אביא דוגמאות, אך מי שיש לו ברירה (ורוצה לקרוא את הספר) מוטב לו שלא יעשה זאת בעברית. התירגום הוא פשוט גס (אולי סימן להידרדרות בישראליות בכלל, אבל זה כבר נושא אחר).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
