הקדמת מורה נבוכים - סיום (שיעור 5)

סיום הפתיחה

ראו את כוח ההתמדה. חמישה שיעורים הקדשנו להקדמה של הרמב"ם, וזה היה מוצדק בהחלט. זה, החמישי, יטפל בנושא מקצועי למדי, אך בהחלט בגבולות הבנתנו. הסתירה, והתפקיד שהרמב"ם מטיל עליה בספרו.
אחר כך נחתום - לעת עתה - ב"צוואת זה המאמר", ונסביר כיצד אנו מסרבים לציית לצוואת הרמב"ם – ומדוע.
בעז"ה, בפעם הבאה נתחיל את הספר עצמו!


הסתירה

ראו מה בין זמננו לימי אבותינו. היום תוכנית הלימודים מתוכננת בידי מומחים, ופעם – בימי הביניים, אצל מי שטרחו להעניק חינוך לילדיהם – היא נעשתה לפי המסורת המקובלת. ובכל זאת, אז למדו לוגיקה, והיום – לא. חבל.
אני רוצה לנסות לסגור קצת את הפער. הרמב"ם הניח שמי שלומד את מורה נבוכים יודע לוגיקה (כלומר הלוגיקה האריסטוטלית). למעשה, הוא עצמו כתב ספר מבוא ללוגיקה בשם "ספר מילות ההגיון". אבל רובנו לא למדנו לוגיקה וגם לא את "מילות ההגיון". לכן, הפרק הזה נועד למלא את המחסור.
אבל אני חושש שמה שאכתוב לקמן יהיה קצת קשה, או משעמם, או לפחות נראה מפחיד. ובכן, זה לא כך. אבל כדי להבטיח שהכל יהיה באמת בסדר נקטתי את הצעדים הבאים.
ראשית, אפשר לדלג על כל הפרק הזה ולעבור לסיכום דברי הרמב"ם. אנו יודעים אינטואיטיבית מה זו סתירה, וזה צריך להספיק, פחות או יותר.
מי שרוצה להבין יותר, מוזמן לקרוא בכל זאת את ההמשך. הפסקאות הבאות מייד בהמשך מספרות קצת על הלוגיקה ופלאיה, ומגדירות כמה מושגי יסוד שלה. עוזר לקרוא אותן, אבל זה לא הכרחי. רוצים – תקראו. רוצים – דלגו לאחר הכוכביות. הקטע שאחרי הכוכביות נותן דוגמאות לסתירות. הוא יותר קל, ואני ממליץ לעיין בו או לפחות להציץ בו. אבל, אפשר לנסות להסתדר גם בלעדיו, ולדלג ישר לפרק הבא, "הסתירה אצל הרמב"ם".

***

הלוגיקה היא מדע שעוסק בתכונת האמיתות של משפטים וטיעונים. (זו הגדרה לא מדוייקת, אבל היא מספיקה לצרכינו). כולנו יודעים מהו משפט, כיון שאנו דוברי עברית וכיון שפעם למדנו, ברמה כלשהי, דקדוק. זה מספיק.
משפט תקני, שמכיל נושא ונשוא ומושא, ולפעמים גם דברים אחרים, משמיע טענה כלשהי לגבי העולם. למשל:
1. ראובן למד.
2. ביום חמישי, ה-29 ביוני 2003, ירד גשם בבני ברק.
3. הרמב"ם חיבר את מורה נבוכים.
משפט יכול להיות אמיתי או שקרי. בדוגמאות שלנו, המשפט השני הוא שקרי. מדוע? בגלל שהוא טוען שירד גשם, וזה לא נכון. המשפט השלישי הוא אמיתי. אנו יודעים שהרמב"ם חיבר את מורה נבוכים. (כיצד אנו יודעים זאת – זה כבר לא שייך ללוגיקה). המשפט הראשון הוא אמיתי אבל רב משמעי. באיזה ראובן מדובר בדיוק? אם אנו יודעים באיזה ראובן מדובר, אז נוכל לדעת אם המשפט אמיתי או לא. הוא אמיתי בתנאי שראובן הזה למד. ואם לא – לא.
משפטים יכולים להיות קשורים ביניהם בטיעונים. טיעון הוא מבנה שקושר יחד כמה משפטים כך שרוב המשפטים נועדו להצדיק, או, ליתר דיוק, להוכיח שהמשפט הסופי נובע מהם. למשפטים המוכיחים קוראים "הנחות". למשפט שמבקשים להוכיח קוראים "מסקנה". טיעון טוב הוא כזה שלא יתכן שההנחות יהיו אמת בלי שהמסקנה תהיה אמת גם היא. טיעון כזה נקרא טיעון "תקף".
אם אתם רוצים לדעת כיצד בודקים שטיעון הוא תקף, עיינו בכל ספר מבוא טוב ללוגיקה. זה כדאי, למרות שכמו כל לימוד זה מחייב זמן ומאמץ.
שימו לב שהלוגיקה אינה מלמדת אותנו דבר על העולם. זה בדיוק סוד כוחה. היא רק מלמדת אותנו איך לבדוק טיעונים כדי לבדוק שהם תקפים. לכן, הכללים שלה הם הכרחיים, או, בלשון מודרנית יותר, נכונים לגבי כל העולמות האפשריים.

***

סתירה היא אירוע מיוחד ומסוכן. היא מתרחשת כאשר משפט או מספר משפטים סותרים זה את זה, כך שלא יתכן שכולם יהיו אמיתיים ביחד.
דוגמאות:
1. ראובן הוא רווק נשוי (הדוגמא הקלאסית של הלוגיקה).

המשפט הזה הוא סתירה מניה וביה. הוא לא יכול להיות אמיתי, בגלל שאדם רווק אינו יכול להיות נשוי, ולהפך. לא במשמעות הרגילה של המילים בעברית.
יש גם סתירות שנוצרות בין שני משפטים. למשל:

2. הרמב"ם חיבר את מורה נבוכים.
3. הרמב"ם לא חיבר את מורה נבוכים.

הצירוף של שני המשפטים, (2) ו-(3), לא יכול להיות אמיתי. זו סתירה. שימו לב שיש כאן סתירה ללא קשר לשאלה אם הרמב"ם כתב את מורה נבוכים. אין צורך בכלל לדעת מי כתב את מורה נבוכים כדי לזהות את הסתירה. אני חוזר כדי להדגיש: הסתירה אינה נובעת מכך שמשפט (3) הוא שקרי. היא נובעת מכך ששני המשפטים אינם יכולים להיות נכונים יחד. לכן, היא תישאר כסתירה גם אילו היה מתברר שהרמב"ם לא כתב את מורה נבוכים.
לא אביא עוד דוגמאות, אבל יש לדעת כי הסתירה יכולה להיות נעלמת. לפעמים צריך לנתח טיעונים מורכבים מאד כדי לזהות שיש בפנים סתירה.
אבל די בסתירה אחת כדי להרוס טיעון. לא רק שהסתירה מעידה שהדברים אינם יכולים להיות אמת יחד, אלא שהיא מאפשרת להסיק ממנה כל מסקנה רצויה. לכן, נוכחותה של סתירה היא אסון לפילוסוף, למדען, לכל מבקש אמת.
(צריך להבהיר כיצד מסתירה אחת ניתן להוכיח הכל, אבל לשם כך צריך לדעת אותם כללים בלוגיקה שלא הסברתי. אני מפנה שוב לספרות המקצועית, ויש ספרי מבוא טובים וקלים. יחסית).

ד. סתירה בספרי הפילוסופים

סתירה מהסוג הששי, שנובעת מטעות של המחבר, נמצאת ב"רוב ספרי המחברים והמפרשים". ניתן לתהות מי הם אותם "מחברים ומפרשים". האם אלו מחברים שניסו לכתוב פירושים פילוסופיים, כפי שהיה מקובל לכתוב על כתבי אריסטו? או שהכוונה היא גם לספרי פירושים על התלמוד?
בספרי הפילוסופים האמיתיים, לעומת זאת, נמצא רק סתירות דידקטיות מהסוג החמישי.
מורה נבוכים הוא ספר פילוסופי. לכן, יש בו סתירות מהסוג החמישי. אך יהיו בו גם סתירות מהסיבה השביעית.
כפי שהראה ליאו שטראוס, לא רק הרמב"ם כתב בצורה זו, אלא גם חלק מרבותיו בפילוסופיה, אותם פילוסופים מוסלמים שלא היססו לערער על המסורת שלהם אך נמנעו מלעשות זאת בגלוי.
המסקנה היא שלא ניתן לסמוך על שום דבר העולה בגלוי מדברי הרמב"ם, שכן יתכן שזה רק דיון ברמה ראשונית, לפי הנחת יסוד שנשללת במקום אחר. מצד שני, משתמע מכאן שלא ניתן לדחות קביעה כלשהי בדברי הרמב"ם אלא אם כן יש יסוד לדחיה בסתירה שזיהינו במקום אחר בספר. הרמב"ם לכאורה חותם כאן על שטר לפיו הוא לא יכתוב דבר לא נכון בלי להצביע על כך במקום אחר בספר.
איננו יכולים שלא להציג את השאלה: האם ייתכנו סתירות מהסיבה הששית בספר, טעויות של המחבר? כל המפרשים של מורה נבוכים, ראשונים ואחרונים, מתייחסים אליו כאילו לא יכלה ליפול בו טעות פילוסופית. זו הנחה חזקה מדי. עם כל הערכתנו לרמב"ם, עלינו להביא בחשבון שגם הפילוסוף החכם ביותר עלול לטעות. כמובן, מבחינה מתודולוגית עלינו לנסות קודם כל לפרש את דבריו ולהסביר סתירות כפריצה של האמת האיזוטרית, לפני שנניח שיש כאן טעות כלשהי בבניית טיעון. אבל צריך לזכור שהרמב"ם, גם אם היה גדול הפילוסופים של עם ישראל, היה מסוגל לטעות גם כן...

ג. סתירה במדרשים

במקום אחד הרשה הרמב"ם לעצמו להתבטא בלשון חריפה. את הסתירה שנובעת מהסיבה הששית – כלומר, טעות של המחבר – תמצא "במדרשות והגדות". לכן, מעיר הרמב"ם, תמצא שהגמרא מסתייגת וקובעת כי "אין מקשים בהגדה".
אילולא היו הדברים כתובים במפורש, קשה היה להאמין שהרמב"ם יעז להתבטא בצורה כזו. האם לא הוא כתב שיש להיזהר במדרשים סתומים ולתלות את סיבת אי ההבנה בקוצר דעת הלומד ולא בטעות של המחבר? ובכל זאת, ובכל זאת...

(הערה מעניינת הנובעת מדברי הרמב"ם:
יש אנתולוגיות שמכילות סתירות, ויש אנתולוגיות שנכתבו בתור דיאלוג של ויכוח, למטרה דידקטית, כמו הדיאלוגים של אפלטון ו"הכוזרי" של ריה"ל. האם תיתכן אנתולוגיה שבעליה לא טרח לעדכן אותנו שהיא רק אנתולוגיה?
הרעיון הזה יכול לשמש לנו גם להבנת ספר "קהלת" הקשה. יתכן (רעיון שראיתי כמדומה לי אצל הראל פיש) שחלק מהפסוקים הסותרים משקפים דעה שהמחבר יצא נגדה, אך קודם לכן הציג אותה כדי לתקוף אותה. הקושי העצום בספר נובע אם כן מכך שהמחבר לא טרח להבהיר מתי הוא מביע את דעתו שלו ומתי הוא מצטט שיטות מחשבה אחרות).

ב. ספרי הנבואה

הסתירה הגלויה לעינים הנראית במקומות מסויימים בספרי הנבואה היא מהסוג השלישי והרביעי. זוהי הסתירה המדומה. לפעמים הסתירה היא בעניני דרך ארץ ומוסר, ולפעמים היא בענינים מטפיזיים.
הרמב"ם טוען כי חז"ל ביארו רק את הסתירות בנושאי דרך ארץ, והוא עצמו מתכונן לדון בסתירות המדומות בתחום "הדעות והאמונות".
האם ייתכנו סתירות דידקטיות בספרי הנבואה? הרמב"ם מזכיר את האפשרות הזו כבדרך אגב, מה שמלמד אותנו כי היא חשובה ביותר, והתשובה עליה שייכת לרובד האיזוטרי של הספר. "אמנם אם תמצא בספרי הנביאים סתירה לפי הסיבה השביעית יש בו מקום עיון וחקירה", כותב הרמב"ם. ומוסיף הסתייגות: "וצריך שלא יגזור אדם בזה בשיקול הדעת ובסברה בלתי איזון וחקור".
האם ייתכנו סתירות מהסוג הראשון בספרי הנבואה, כלומר סתירות שנובעות מכך שהדברים נאמרו בידי אנשים שונים? הרמב"ם אינו מזכיר את האפשרות הזו. משמע מדבריו שהיא אינה קיימת. אך אנו רשאים ואף חייבים להציג את השאלה. אני חושד שכאן הרמב"ם הסתיר, כרגיל, את דעתו האמיתית. כשנלמד על מבנה הנבואות, נראה שהן מורכבות גם מהשפעת כוח הדמיון, שהוא שונה מאדם לאדם, מנביא לנביא. כאשר הנבואה מצוטטת בספרי הנבואה, היא עלולה להכיל פרטים שאינם מדוייקים, ולכן ייראו סתירות בין הספרים – סתירות שנובעות מכך שהדברים נאמרו בידי אנשים שונים, אמנם גדולים ביותר, וכל אחד התבטא לפי רמת השגותיו האישיות.

דוגמאות מהמקורות

הרמב"ם נותן כמה דוגמאות לסתירות ולחיבורים שבהם נמצאות הסתירות. אגב כך, הוא דן במקורות שלנו, בספרי הנבואה ובמשנה ובגמרא.


א. המשנה והגמרא

המשנה, האוסף שערך רבי יהודה הנשיא, היא דוגמא לחיבור שמכיל סתירות מהסוג הראשון [ולמעשה, בניגוד לדברי הרמב"ם, כנראה גם השני].
כל למדן יודע כי יש סתירות במשנה, וכל למדן יודע את הסיבה, מפני שיש כאן מחלוקות בין דעות שונות. לפעמים הסתירה מסתתרת מתחת לפני השטח, והגמרא מראה לנו איך לחשוף אותה. זו סתירה מהסוג הראשון. הרמב"ם מביא את הדוגמא, שמוכרת יפה לכל מי שלמד גמרא. בדיון על המשנה, הגמרא מקשה: "קשיא רישא אסיפא" (=הרישא, תחילת המשנה, סותרת את הסיפא, את סופה). והגמרא מתרצת: רישא היא שיטת רבי פלוני, וסיפא היא שיטתו של רבי אחר.
כאמור, הרמב"ם אינו טוען שיש במשנה סתירות שנובעות מחזרתו של רבי יהודה הנשיא, אבל עיין בב"מ במשנה הראשונה בפרק "הזהב" ובגמרא שם.

גם הגמרא היא אנתולוגיה, וגם בה יש סתירות מהסוג הראשון והשני. גם שם נמצא דוגמאות לפסקים סותרים, "כמו שתמצאם תמיד אומרים בכך וכך סבר לה כרבי פלוני ובכך וכך סבר לה כרבי פלוני". וכן נמצא חזרות, כמו בשתי דוגמאותיו של הרמב"ם: "הוא אומרם...: הדר ביה רבא מההיא (=חזר בו רבא מהפסק שנאמר בשמו)". וכן, "מהדורה קמא (=ראשונה) דרב אשי אמר לן (=לנו) כך וכך, ומהדורא בתרא (=אחרונה) אמר לן כך וכך".

עדיין ניתן לתהות מדוע לכתוב אנתולוגיה שמכילה דעות שונות, או דעות של חכם שחזר בו. מדוע לא למחוק את המיותר?
אלו שאלות שנוגעות למעשה לעריכת המשנה והגמרא. נזכירן בקיצור. לגבי השאלה על הסתירות מן השיטות, יש על כך דיון במשנה עצמה במסכת עדויות. יש אומרים כי רבי רצה להשאיר אופציה לחלוק ולשנות מן ההלכה ולהסתמך על דברי תנא קדמו. ויש אומרים להפך, כי רבי רצה לבטל את הדעה החולקת, ורצה להשאיר עדות לכך שהדעה היתה מוכרת ונדחתה.
לגבי החזרות, לא היתה ברירה אחרת. עריכת המשנה התפרשה על פני שנים רבות. כאשר הגרסאות נפוצו בבתי המדרש, שוב לא ניתן היה לשנותן. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתלמוד. לכל היותר, ניתן לברר, כפי שהגמרא תמיד מנסה לברר, מה מבין שתי שמועות סותרות בשם חכם נאמרה לאחרונה, כדי לזהות את דעתו הסופית. "ייחקר איזה משני המאמרים הוא המאוחר", כדברי הרמב"ם.

הסיבה השמינית

הרמב"ם מונה שבע סיבות לסתירה. למעשה, יש שמונה. כפי שיתבאר בפרקים הבאים, יש אמונות שהן הכרחיות עבור ההמון, והן אינן אמת. בכל זאת, התורה והנביאים מזכירים אותן, בגלל התועלת החברתית שבהן. זה מעין הסיבה החמישית, או השביעית, אך חמור מהן. אין זה רק דיון פשטני מדי שמתעלם מהנחות יסוד סמויות, וגם לא דיון שמובלעות בו הנחות יסוד לא מדוייקות. זו הפצה ביודעין של דעות לא נכונות רק בגלל שהן הכרחיות לקיום החברה, המוסר וכל כיוצא בזה.

סיכום

נסכם את סוגי הסתירה:

א. סתירה אמיתית שנובעת מכך שמדובר באנתולוגיה של שיטות, כך שכל דעה שייכת למאן דאמר אחר. או סתירה שנובעת מכך שהמחבר חזר בו. (סוג 1, 2).
ב. סתירה אמיתית שנובעת מטעמים דידקטיים, כדי להקל על ההבנה או כדי לטשטש מידע איזוטרי (5, 7, 8).
ג. סתירה מדומה, שנובעת משימוש במונחים רב משמעיים (שם משתתף) או מניסוח שאינו אלא משל (3,4).
ד. סתירה אמיתית שנובעת מחוסר כשרונו של המחבר (6).

הסתירה הדידקטית

יש עוד שתי סיבות לסתירות. אלו, כמו החמישית, הן סתירות מכוונות. אך הן נוצרו לא בגלל חוסר כשרונו של המחבר, אלא בגלל חוסר ידיעתם או חוסר כשרונם של הקוראים. המחבר הטוב יודע את נפש קוראיו, יודע שיש נושאים קשים מדי עבורם, ולכן הוא מקצר, ומציג דברים בצורה שטחית ולא מדוייקת. אם מבינים את דבריו כפשוטם, מגלים בתוכם סתירה. אך אין זו אלא סתירה שנובעת מהצורך להעלות על הכתב נושא מסובך וקשה מדי עבור רוב הבריות.
סוג הסתירה החמישי, אם כן, הוא
5. סתירה מטעמים דידקטיים.
המחבר רצה להציג נושא באופן קל ולכן גם שטחי, ולכן הצגת הדברים מכילה סתירות.
בשלב מאוחר יותר, כמובן, המחבר הטוב יעיר על כך שלא דייק מקודם. אך רק מי שהתמיד והצליח להגיע לפרק מתקדם זה ידע את האמת. השאר יישארו עם הסתירה. ולמען האמת, יתכן שלא ירגישו בה. האם לא יתכן שיהיה קורא חפוז ומשכיל שיחוש בסתירה, וירצה לזרוק את הספר באמרו שהוא מכיל טעויות? כן, בהחלט. וזה סיכון שהמחבר לוקח על עצמו. אמנם, קורא כזה צריך לדעת שאם המחבר אדם חכם, יש לדון אותו לכף זכות ולדעת שלפני שגומרים את הספר, אי אפשר לדעת אם הסתירה הזו נשארת כמסקנה – והמחבר טעה – או לא.
שאלה מעניינת היא איך מבדילים בין סתירה מסוג (6), שנובעת מחוסר כשרונו של המחבר, לבין סתירה מסוג (5), שנובעת מטעמים דידקטיים. האם צריך לגמור ספר שלם כדי להכריע בשאלה כזו, או שמא אפשר לסמוך על המקובל? (יש כאלו שיאהבו את המשפט האחרון הזה שלי...)

והסתירה האחרונה לפי מנין הרמב"ם:
7. כאשר דנים בדברים עמוקים מאד, מסתירים חלק מהענין. יותר מכך, לפעמים דנים בהם אליבא דהנחת יסוד אחת, ובמקום אחר דנים בהם לפי הנחת יסוד אחרת.
מדוע צריך את הסתירה השביעית? הרמב"ם אינו מרבה לפרט בנקודה זו. הוא מסתפק במלים בקצרות. זה נעשה "מפני ההכרח".
כלומר, מפני ההכרח להעלים מידע שאינו מיועד לכל קורא. מידע שמיועד רק ל"שלמים" ולא ל"המון".
הרואים אתם את ההבדל בין הסתירה השביעית לחמישית? זה הבדל משמעותי ביותר! כאן המחבר לעולם לא יגלה את הסתירה ואת פתרונה לקוראים. הנושאים שגורמים לסתירה הם קשים מדי, ועדיף להשאיר את הקוראים באי הבנתם. ממילא, רובם לא ירגישו שיש כאן סתירה.
ועוד הבדל נוסף. הסתירה החמישית היא תוצאה של כתיבת הסבר ארעי, עד שהקורא ייכנס באמת לנושא ויוכל להבינו על בוריו. זה מחיר של אי דיוק שנאלצים לשלם כי אף אדם אינו יכול לזנק לתוך נושא מורכב ועמוק בבת אחת. לעומת זאת, הסתירה השביעית היא מכוונת מראש, כדי להעלים את הידע האיזוטרי. וסתירה זו לא תבוא לעולם על פתרונה בגוף הספר. הקורא המשכיל אמור לעמוד עליה ולמצוא את ההסבר שלה בכוחות עצמו. אדרבה, המחבר יעשה כל "תחבולה" כדי להעלים את "מקום הסתירה".