פמיניזם דתי - תופעה זעיר-בורגנית

426, הזכור לטוב מפורומנו, פרסם את הכתבה הבאה בפורום אחר:

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=491927

נראה לי שזוהי כתבה חשובה יותר מכפי שנדמה במבט ראשון. היא מעלה את השאלה: האם כל הפמיניסטיות הדתיות של 'קולך' וכו' אינן מייצגות בסופו של חשבון תופעה זעיר-בורגנית שבעה, שיש לה זמן, כסף וכוח להתעסק במותרות? האם כל מאבקי הסרק על גובה המחיצה בבית הכנסת , על מנייני נשים וכד' הם אכן מאבקים לפתרון מצוקה אמיתית? האם בעיותיה של יהדות ההלכה נעוצות ברבנים ה"סגורים" וה"קפואים" של "האורתודוקסיה המאובנת"? האם הישגיה של ש"ס בתחום קידום הנשים אינם פועלים במקום שבו הן צריכות קידום באמת?

אלו רק שאלות, ולכם - התשובות.

''כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם'' (כז,ז)
''כן מטה בני יוסף דוברים... ולא תיסוב נחלה ממטה למטה'' (לו,ה;ז)
''תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן''. (בבא בתרא קיט,ב)

לא מכבר נערך בירושלים כנס נשות 'קולך', וזו הזדמנות להעיף לעברן נקודת מבט. כידוע, בציבור הדתי-לאומי מתחולל פולמוס ער ומתוקשר אודות תנועת נשים דתית זו, שחרתה על דגלה מגמות פמיניסטיות בזירת החיים הדתיים והסתעפויותיהם (הגדרה בלתי רשמית). יש הדורשים לגנאי את הקולות הבוקעים מבית מדרשן, ויש הדורשים לשבח ומצדיקים את טענותיהן ומאבקן.

''ואלו לשבח''
סוגיות רבות נראות בעיני מוצדקות, כמו חשיפת אלימות במשפחה גם בחברה הדתית, מאבקים בלתי נלאים להקלת מצוקתן של עגונות ומסורבות גט, לימוד תורה מקיף לבנות וכניסת נשים לתפקידים תורניים כטוענות רבניות ועסקניות-דת (במועצות דתיות, למשל). ב'תחומין' (יט עמ' 17) פרסמתי מאמר על 'נשים בתפקידי ציבור', וגיליתי פנים להיתר נרחב.

בכנס האמור נשאתי הרצאה בסוגיית 'נשיות וגיור' ושטחתי את עמדתי כי הגיור הינו 'עולם נשי', למימות רות המואביה ועד למרינה ממוסקבה ויוליה מקייב. יש לכך משמעות רבה בכמה היבטים מעשיים בתחום הגיור, ואין זה מקומן. מכאן, טענתי, ראוי כי מערכת הגיור תתנהל רובה ככולה בידי נשים, פרט לבית הדין שחייב להיות ''שלשה הראויים לדון'', ואשה אינה כזאת, כשם שאיננה מצטרפת למנין.

[ללמדניות וללמדנים אוסיף משפט: גם אם בדיני ממונות ניתן לקבל אשה לדון, בהסכמת שני הצדדים, כדברי הראשונים אודות דבורה הנביאה-השופטת ש''קבלוה עליהם'' (ראו במאמרי הנ''ל), אעפי''כ בגיור לא ניתן 'לקבל', משום שאין לפנינו שני צדדים. אין תפקיד דייני גיור להכריע בין גירסאות הצדדים, אלא לשמש 'אינסטנציה' ו'מעמד' של ועדת קבלה לעם ישראל, ולכך דרוש הרכב מוגדר: 'ראוי לדון' בסמיכת חכמים.]

ואלו בפושרין
לסוגיה מרכזית ביותר, אולי מוקד הפמיניזם הדתי, אינני מסכים, אם כי אני מסוגל להבין את 'הצד השני', ולכן אדון אותן בפושרין, לא ברותחין ולא בצוננין. כוונתי למעורבות הנשים בהליכות בית הכנסת ובטקסי דת למיניהן, החל מעריכת קידוש ו'שבע ברכות', עובר לקריאת מגילה וריקודי ס''ת, וכלה בעלייה לתורה וחזנות-נשית. גם אם ניתן למצוא פתחים הלכתיים (ומי כמוני אמון על אתגר זה בנושא טכנולוגיה ושבת, למשל), יש בחלק מן השאיפות הללו משום פריצת המסורת והתדרדרות לתהום הרפורמי. התבוננו, למשל, בתצלום 'נשות הכותל' הפסיבדו אורתודוקסיות, עטויות הטליתות ועדויות הכיפות!

''ואלו לגנאי''
אולם הקול השולט, הבוקע ממקהלת 'קולך', הוא קול ענות מלחמה, שאגת לביאות פצועות(?) כנגד רבני הקונצנזוס הטורפים. העומדות בראש 'קולך', ובמיוחד 'דוברות בנות צלפחד' (''כן בנות צלפחד דוברות''), אינן נלאות מלגנות מעל כל במה את 'קליקת הרבנים'. כלנו, כמעט, בעיניהן כמרים שונאי נשים בגלוי (ואוהבי בסתר?). למטר התוכחה שישלח כנגדי: זאת מנין? מי אמר והיכן? אשיב: קראו את כתב האשמה היזום ע''י 'קולך', ב'הארץ' עש''ק בלעם, שקליפתו; יש להעדיף שירות צבאי על פני שירות לאומי מבחינת תומתן של הנערות, ותוכו רצוף משטמה לרבנים ברמת 'מתחת לחגורה'.

'דוברות' אלו שברו את כל הכלים ביחסם לרבני הציונות הדתית, באובססיה המלחמתית כנגדם, ובשאלת יכלתם בכלל לשמש מורי תורה ומורי דרך לנשים. גם קול נעימתם הראויה נבלעת בקקפוניה הצורמנית, ותבשילן הוקדח. לא ניתן, לדעתי, להחליף את הרבנים וגם לא את הנשים; שמא ניתן להחליף את ה'דוברות'?

בני דודים
ואחתום בדרשנות מן השרוול; חז''ל מהללים את בנות צלפחד (כמצוטט לעיל) ''חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן''. חדי אוזן ודווקני לשון ישמעו בכל אחד מתארים אלו פנים לכאן ולכאן: ''חכמניות'' - בפשוטו לשון חכמה, ובסלנג לשון התחכמות. ''דרשניות'' - בפשוטו יודעות ספר ובעלות דרש, אך אולי גם בעלות דרישות, תובעניות. ''צדקניות'' - במקור צדיקות ויראות שמים, ובמרומז: לשון צדקנות והתחסדות.

ולבסוף עצה טובה: ''זה הדבר אשר ציוה ה' לבנות צלפחד לאמר... למשפחת אביהם תהיינה לנשים, ולא תיסוב נחלה ממטה אל מטה... ותהיינה... לבני דודיהן לנשים ''. והעירו חז''ל: ''בנות צלפחד הותרו להינשא לכל השבטים שנא' 'לטוב בעיניהם', אלא... עצה טובה השיאן הכתוב'' (ב''ב קכ,א). למרות שהן צודקות וה'טוב בעיניהם' ישר, אעפי''כ הקב''ה מייעצן: הינשאו לבני הדודים ואל תפגעו במדורת השבט. זכרו: אנחנו בני דודים!
(נכתב: יח בתמוז)


http://www.zomet.org.il/

קבלן
מה שאני מנסה לטעון זה שאם תיכנס לקישור ותבחר את פרשת בלק, אתה תראה שמי שכתב אותו הוא פרופ' שלום רוזנברג.

טענה חזקה, אה?

"פלדמן טענה כי נשים זקוקות קודם כל לסידור לילדיהן, כדי שיוכלו לצאת מהבית" מה זה קשור לפמינזם? האם זה לא תפקידה של המדינה לדאוג לזה, ואם מדובר בסידור זול המותאם לצרכים של נשות ש"ס האם לא בכל חברה מתוקנת ישנו משרד הנקרא רווחה שהוא האמור לטפל בזה? האם הסדור ליציאתן של נשים מדוכאות אלה היא לא מניפולציה מתוחכמת של מערכת שמשמנת את הנשים לצרכיה?

ומה קורה עכשיו כשש"ס היא כבר לא חלק מהמנגנון השלטוני שחלק גדול מהנשים הועסקו במשרדים שהיו תחת שליטתה, פוטרו והן מחוסרות עבודה, ואיפה ימי הכיף כש'אל המעיין' איננה יכולה לתקצב אותם יותר. שיעורי הערב לא ניתנו להן כדי להעשיר אותן רוחנית, אלא עסקו בשטיפת מוח, הם התמקדו על חשיבות הגבר ללימוד התורה, הטפות לצניעות, ומסירות האשה לעשות רצון בעלה:
בצדק שאל הכתב בראשית הכתבה את השאלה, האם התנועה מקדמת נשים בכך שהיא מאפשרת להן לעבוד, או רק מנצלת אותן כדי שהגברים יוכלו ללמוד תורה ללא דאגה? ואני הייתי מסכימה עם ההגדרה שבתנועת ש"ם לא מתקיים שום פמינזם אלא "מנגנון דיכוי של נשים עניות"


הכתבה שכותרתה – מהפכניות בעולם התורה, היא זו שמשקפת את הפמינזם האמיתי של "קולך"



תוקן על ידי - איקה - 17/07/2003 19:04:48

ירוק : תסלח לי יש קישור
אקיצער אתה רוצה לטעון שמישהו פה מיחזר מאמר , וכתר לעצמו כתרים בשקר ?!

תיקון טעות קטנה-גדולה
המאמר האחרון ש246 הביאה הוא לא של הרב ישראל רוזן אלא של פרופ' שלום רוזנברג, וכותרתו - טן-דו וחינא.

א"ג יקר,
נראה לי שיש מקום לשאול מה טיבה של העשייה בש"ס. ושוב, איני מכירה אותה מבפנים ואיני יכולה להעיד עליה אישית. אבל ראוי לשאול מה המטרה בקידום הנשים שם, האם שינוי או שימור מצב הנשים תוך שיפור התנאים (בבחינת הכנסת טלוויזיה צבעונית לתאו של אסיר, במחילה).
ואכן, אין זה גורע מהעשיה החשובה שמתוארת בכתבה שהובאה פה על נשות ש"ס.

הויכוח מה חשוב יותר מעונות ותנאים סוציאליים או גובה המחיצה, אינו מיוחד לעיסוק בפמיניזים דתי. הוא קיים בכל תנועה שדורשת שינוי חברתי.
אני זוכרת למשל את הצעקות הרמות על השקעת המוני משאבים במאבק משפטי כדי שאיזו נערה שנולדה עם כפית כסף בפה תוכל ללכת לקורס טיס בצבא, בזמן שלנשים בארץ יש בעיות כל כך אקוטיות של אפליה בתעסוקה ובמשכורת וכו'.
נו, מה נגיד על זה, אל תניח(י) ידך מזה ומזה כי שניהם כאחד טובים.

מיימוני יקר,
לא רוצה "מענקים, רוצה לקחת את מה ששלי...

הערה. אולי יסודית.

איני אשה. ממשפט טריביאלי זה נובע שאיני יכול להבין מה חשה אשה, את התיסכול, את האידיאלים שאינם יכולים להתממש, את התקווה שאולי יש מקום בהלכה לעשות יותר.

אבל יש לי דמיון. וכשאני משתמש בו, נדמה לי שאני מבין לרוחן של בנות "קולך".

במידה שאני מבין מה הן תובעות ומה הן עושות, איני מסכים לזה. הדרך להכניס שינויים, אם יש כזו, עוברת דרך פעילותם של תלמידי חכמים (אולי פעם גם של תלמידות חכמים, וכבר היו דברים מעולם), אבל לא דרך מפגני כוח באופנים שונים.
כמו כן, צדק מי שאמר שרק מי שיש לה פנאי, כסף ועוד כמה תנאים יכולה להצטרף. לאחרות אין זמן וכוח. כשנלחמים לשרוד, אין אפשרות לדון בשויון כן או לא.

אבל בכל זאת יש כאן משהו מהותי. מי שגדלה על העקרונות המערביים של שויון, קשה לה להשלים שהגבר ילמד תורה וגמרא, והיא לא. שהגבר יניח תפילין, והיא לא. שהגבר יכול להעיד, והיא פסולה לעדות.
מה יש? האם היא אינה יכולה להיות אובייקטיבית? נכון, היא יכולה ללדת והאחריות לילדים עליה, ולכן היא פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא. אבל כאשר עבר גיל הלידות, מה אז?

ובכלל, החיים הם שיתופיים, אז אי אפשר להעניק לה נתח גדול במקצת מעולם המצוות, מהסיפוק שמכנים "רוחני"?

וגם אם זו שאיפה מוטעית, כפי שיש כאלו שמסבירים בטוב טעם ודעת, הפצע כואב.

עד כאן מה שאני מסוגל להשיג בדמיוני.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שחרית,

הפמיניזם הש,סניקי איננו פמיניזם נוסח המערבי, משום שהוא איננו נובע מתוך תפיסה עקרונית של שויון בין המינים. מן הבחינה הזאת, צדקו נשות קולך שטענו כי אין זה אפילו 'מבוא לפמיניזם' (ראי לעיל). ואולם, הפמיניזם הש"סניקי, ללא אידיאולוגיה פמיניסטית, מביא בפועל לקידום מעמד האשה במידה ובהיקף ששום פורום פמיניסטי איננו חולם עליו. כל מאבקי הפמיניסטיות הדתיות לא היה מקדם אשה אחת מירוחם או ממוסררה אל עבר ההשתלבות במעגל העבודה, במעגל הלימודים או במעגל העשיה הציבורית. גם אם המחיצה הייתה מונמכת לרצפה - הנשים הללו לא היו נהנות מזה כמלוא נימה, ולא היו מפיקות מכך כל תועלת. ספק אם אפשר להכחיש זאת (ובכל זאת, אשאיר פתח למכחישים ולא אכריז כי כל מילה נוספת מיותרת...). ובכן, הפמיניסטיות צריכות להכריע מה חשוב להן יותר: קידום מעמדן של נשים, הרחוקות מרחק רב משויון, בשיעור ניכר ובעניינים החשובים - או שמא קידום מעמדן של נשים הנהנות ממילא ממצב כמעט-לגמרי-שוויוני בשיעור מועט ובעניינים טפלים וקטנוניים?

והוא הדין ברב עובדיה: מה חשוב יותר, רטוריקה פוליטיקלי-קורקטית או תכל'ס מעשים בשטח?

א"ג,

כאמור, איני מכירה את "קולך" מבפנים. הרושם שלי הוא שהן עוסקות שם בדברים יותר חשובים מגובה המחיצה, אם כי גם זה נושא ראוי.
אמנם סימפטום לבעיה ולא הבעיה עצמה, אבל גם בגילויי המחלה צריך לטפל.

ולגבי נשות ש"ס האמיצות, הרי בא 246 והראה לך טיבו האמיתי של הפמיניסם הש"סניקי. וכל מילה נוספת מיותרת.

שחירת,

את שואלת: "אם יש בהוויה הישראלית שלנו הרבה נושאים חשובים ודחופים, הדבר מפקיע את החשיבות של הנושא שעומד לדיון"?

יפה דרשת. גם אם את צודקת, ואין בהם כדי להפקיע את החשיבות וכו' - במקביל גם אין בכך כדי להפקיע דיונים אלה מחזקתם הנ"ל - דיונים של ציבורים זעיר-בורגניים שבעים.

אבל לדעתי יש בהם כדי להקפיע את החשיבות וכו'. שאלת גובה המחיצה ומנייני נשים היא בעיני קטנונית, לא רק בהשוואה לשאלות הבוערות שעל הפרק, אלא גם בפני עצמן. קל וחומר בהשוואה לבעיות הבוערות שעל הפרק.

יתר על כן, מה עם הסיפא של הודעת הפתיחה? האם ש"ס איננה עושה לקידום האשה הרבה יותר, ובמקמומת שבהן נשים צריכות קידום באמת? האם קידומן של נשות שס למעגל הלימודים, למעגל העבודה ולמעגל העשייה הציבורית איננו משמעותי הרבה יותר, מבחינת מעמד האשה, מאשר המאבק על מנייני נשים ועל גובה המחיצה?

א"ג

שחרית...עוד פעם 1 ודיי ? טוב ?

סינפלד ...אנא

הנה הרב רוזן

היטיב לעמוד על הבעייתיות

הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל (תיקוני זוהר, תיקון סט, צט ע''ב). זוהי קביעה שיש לה משמעות 'טכנית' בעולם הקבלה, אולם יש בה גם רמז עם נופך של הומור למתרחש בעולמנו. נושאים יהודיים, הגותיים והלכתיים, תלויים במזל. יש נושאים, שיביאו את הקורא להזדהות אתם באופן מיידי, ולעומתם, יש נושאים שכל הכותב עליהם שם נפשו בכפו, וללא ספק ייפגע מימין, משמאל, או משניהם כאחד.

מעמד האישה הוא אב-טיפוס לנושאים מסוכנים אלה. גבר שיכתוב עליו עומד בפני אלטרנטיבה ברורה: אם יעיז לכתוב 'נגד' הרי הוא חזיר גברי שוביניסטי. אם יכתוב 'בעד' - הוא 'פַּטֶרנליסט'. אף על פי כן, לא אמנע מלהעיר כמה הערות על הנושא. המוקד להערותיי היא אימרתו הקלאסית והמושמצת של ריש לקיש (יבמות קיח,ב ובמקבילות שונות) ''טב למיתב טן-דו מלמיתב ארמלו'' (= טוב [לאישה] לשבת בצוותא מלשבת בודדה). רש''י מלמד אותנו שריש לקיש השתמש כאן במשל הדיוט, דהיינו משל עממי (כתובות עה,א), המתאר מציאות לא תמיד חיובית. ריש לקיש הוציא את הפתגם מהקשרו והפך אותו לכלל משפטי, ולדעתי גם 'פילוסופי'.

חושבני שריש לקיש בא להזהיר אותנו בפני סכנה חמורה. העולם המודרני תרם רבות לשחרור האישה ולשוויון המינים. הפמיניזם, ובעקבותיו הפמיניזם הדתי, סבור שעדיין לא סיים את מלאכתו, ולפניו משימות רבות נוספות. לתהליכים חיוביים אלה התלווה תהליך איום; הקשרים החברתיים נפרמים, המשפחה נהרסת. האדם שוחרר, אך נפל למאסר עמוק יותר: הבדידות, המסוכנת יותר לאישה מאשר לגבר. כאן נעוץ המסר שבדברי ריש לקיש, המופנה הפעם אל הפמיניזם הדתי. אנו חייבים להיות שותפים במאבקי ה'בעד' וה'נגד', לתקן כל מה שניתן לתקן, אך אל נפגע, לא ישירות ולא בעקיפין, בזוגיות ובמשפחה. טוב יותר לשמור על המסורת של הטן-דו, של היחד המסורתי על בעיותיו, מאשר לדון את האדם המודרני, ובייחוד את האישה, לבדידות.

עוד ארוכה הדרך, אך עלינו להעריך את מה שעשינו. למרות ערך הענווה והביקורת העצמית, למרות השאיפה לתיקון מתמיד, ברור לי שהחברה הציונית-דתית יצרה זוגיות שהיא נווה במדבר האינדיבידואליסטי הפוסט-מודרני. אלה הם חיים בהם האישה לוקחת חלק פעיל, מבלי לעזוב את המייחד אותה כרעיה וכאם. לדאבוננו פעמים רבות מדי חברתנו נכשלת. לדעתי, כי חלונותינו פרוצים ורוחות העולם החיצוני חודרים לתוכנו. עלינו להיאבק נגד רוחות אלו המתבטאות באמצעי התקשורת למיניהם, ומעידות לדאבוני שאין הפמיניזם הדתי יכול לקבל השראה מהעולם החיצוני בעניינים שבינו לבינה.

* * *
המבקרים את אימרתו של ריש לקיש לא שמו לב לכלל נוסף שחז''ל מלמדים אותנו. הבבלי בכתובות (פד,א) מביא בסוגייה הלכתית מסוימת את דעותיהם של ר' יוחנן ור' אלעזר, בני דורו של ריש לקיש, המנסחים עיקרון נוסף: ''משום חינא (=החן)''. כך מפרש רש''י: ''משום חינא - שימצאו האנשים חן בעיני הנשים ויהיו נישאות להם''. 'חינא' זה יותר מחן, זה לבוא לקראת הנשים ''שלא תדאגנה (הנשים) להפסיד כתובתן'', במקרים בעייתיים שיכולים להתעורר.

מפרשים שונים ניסו לחבר את מושג ה'חינא' עם מושג ה'טן-דו'. אין ספק בעיני ששני העקרונות הללו מנוגדים, אך שניהם אמת, ולפיכך משלימים זה את זה. ה'חינא' הוא בדיוק המושג הסימטרי ל'טן-דו'; בטן-דו מועלה ה'אינטרס' הנשי להתחתן, ב'חינא' מועלה ה'אינטרס' הגברי. מי שאיננו רואה את שני הצדדים האלה, איננו רואה את ההלכה בשלימותה, בריבוי פניה, בריאליזם שלה.
* * *
כפי שהבאתי לעיל, רש''י לימד אותנו שהאימרה על 'טן-דו' היא במקורה פתגם עממי. החכמים מביאים פתגמים אחרים דומים אך אינם מסכימים עם המציאות. ברייתא אחת קובעת אפילו בצורה אכזרית שהטן-דו כפי שהובן, דהיינו הנישואים בכל מחיר, באו לפעמים לשמש כיסוי לחיים לא-מוסריים. החכמים חושבים אחרת. 'חינא' פירושו שהגברים חייבים לעזור לאישה לממש את עצמה. אך מיישום העיקרון בסוגיה התלמודית למדים אנו שלא כל מה שנראה ריווח הוא באמת זכייה. יש לפמיניזם כר פעולה נכבד, אך אל לו לשחרר את האשה בכוח מ'מאסרה'. ההצלחה בקריירה, בעסקים, בפוליטיקה, אינה יכולות לבוא במקום היחס האנושי וברכת האמהוּת. במקום לשאוף להיות גם היא פטרנליסטית, עליה לפתח את קולה הנשי המיוחד, קולה המטרנליסטי


http://www.moreshet.co.il/alonparash/alon.asp?codeClient=62

אווווווףףףףףףףף!!!!!!!

אולי תפסיקו כבר לצטט מאמרים וכתבות מהעיתון ותכתבו משהו משמעותי???????

* * * מהפכניות בעולם ההלכה * * *

נשים דתיות לומדות תורה מצליחות למוטט הנחות סטריאוטיפיות עתיקות יומין ולגרום לכך שלאט, אבל בהתמדה, העולם התורני משנה את פניו
במבי שלג

אם יש את נפשכם לדעת מנין, בין השאר, יצמח השינוי התרבותי שהחברה
הישראלית כל כך צמאה לו, הייתם צריכים להזדמן לבנייני האומה בשבוע
שעבר, לכנס "אישה ויהדותה", של פורום "קולך", פורום הנשים אורתודוקסיות,
המבקש להשפיע על הנעשה בתוככי העולם ההלכתי בכליו שלו.

כל מי שמצוי בנבכי העולם הדתי יודע איזו עוצמה חסרת תקדים צוברת מהפכת
הנשים לומדות התורה, וכיצד מהפכה זו ממוטטת הנחות מגדריות ישנות
המניחות, למשל, כי אישה אינה יכולה להיות פוסקת הלכה, אינה יכולה להיות
"תלמיד חכם", ועוד כהנה הנחות סטריאוטיפיות, שהפמיניזם שצמח במאה
העשרים הוכיח כי אין להן קשר ישיר למציאות.
אין צריך לומר, כי להנחות אלה
היה תפקיד מכונן בהדרה של נשים, במשך אלפי נשים, מלימוד התורה ומפסיקת
ההלכה, דבר שהביא לכינונה של הלכה, שבה קולן של הנשים כמעט ואיננו קיים.

מה, אם כן, חשיבותו העצומה של השינוי הנעשה בשנים אלה ומביא לתופעה
שנשים, צעירות ומבוגרות, מתנפלות על הכתבים התורניים לסוגיהם, כמוצאות
שלל רב? החשיבות אינה טמונה רק בלימוד, אלא בתוצאותיו המעשיות. קודם כל,
ישנה השמחה הפשוטה על המפגש הבלתי אמצעי עם כל כתבי ההלכה והחוכמה
העצומה, שהנחילו לנו אבותינו לדורותיהם. שנית, כמובן, מחלחלת תחושת הכוח
של מי שכבר מבינות את שפת ההלכה, את רזיה ודקדוקיה. שלישית, לימוד
תורני מקיף ומעמיק חושף את הלומדות למיקומן המושתק של נשים בתולדות
ימי ישראל ולמצבן הנחות בסוגיות שונות. בצד האהבה העצומה לתורה על
רבדיה השונים, נחשפות נשים רבות לחוויה של קרע פנימי, הנובע מן המצב
הכאוטי שלעיתים נשים מושלכות אליו מכוח ההלכה. למשל, עניין מסורבות
הגט.

מדוע, אם כן, משקפות הנשים הלומדות ואלה המצטרפות אליהן, תנועה של
שינוי ותקווה? הסיבה היא שנשים אלה חוות את ההדרה שלהן בדברי ימי ישראל
כדבר שניתן לשינוי ולתיקון. השינוי שבו מדובר איננו שינוי הבא לעקור את
התורה מן השורש, אלא להפך, הוא בא להעצים את התורה מכוח האמת הנחשפת
במציאות. המציאות של הנשים הלומדות תורה מגלה כי נשים אינן נחותות
מגברים מבחינה אינטלקטואלית תורנית או אחרת. באיחור של כמאה שנים
הגיעה המהפכה הפמיניסטית גם לעולם התורה, והיא עתידה לשנות אותו
מיסודו.

בכינוס של פורום "קולך", בשבוע שעבר בירושלים, השתתפו אלפי נשים וגם
כמה מאות גברים. באוויר היתה התרוממות רוח, שבאה מכוח ההכרה שהשביל הזה
כבר הפך לדרך. לאט, אבל בהתמדה, העולם התורני ישנה את פניו. לתופעה
הזאת עתידה להיות השפעה עצומה על החברה הישראלית ועל העם היהודי, עוד
בימינו.