אלקים לא איש ויכזב (לימוד חומש, בלק)

בפרשת בלק אנו נתקלים בתמיהה גדולה.
הסיפור מוכר, ונחזור עליו בקיצור. בלק, מלך מואב, פוחד מפני עם ישראל. הוא אינו רוצה להתמודד איתם בשדה הקרב, ולכן הוא נזקק לכשפים. הוא ובעלי בריתו ממדין פונים אל בלעם, מכשף ומקלל ידוע בעת ההיא, כדי להזמינו לקלל את ישראל.
הערה חשובה: ניתן לתהות מה משמעותה של קללה זו. האם יש כוח בקללות להזיק? גם אם הן נאמרות בשם ה'? ואולי אין זו אלא השפעה פסיכולוגית? עלי להודות שלמרות שאני סבור שקללה אינה יכולה להזיק, אלא במישור הפסיכולוגי לבדו, הסיפור שלפנינו בנוי על הרעיון שקללה כן יכולה להזיק, ולכן יש להגן על עם ישראל מהקללות של בלעם.
נחזור לסיפור: שליחי בלק וזקני מדין מגיעים לבית בלעם. עתה מתברר כי בלעם מכיר באלקים. הוא אומר להם שעליו לקבל רשות כדי ללכת איתם, כי כל מה שהוא אומר, זה בהסכמת האלקים.
ובלילה בא האלקים אל בלעם ואוסר עליו ללכת.
בלעם מעביר את המסר לשליחים. דיוק בפסוק מראה כי הוא אינו אומר שלא יוכל ללכת כלל, אלא "איתם". בלק קורא בין השורות ומבין שבלעם רודף כבוד. הוא משגר שליחים נוספים.
ואז בא ה' שוב אל בלעם ואומר לו ש"אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך אתם". וה' רק מצרף לו אזהרה שיאמר את מה שיגיד לו ולא אחרת.
ואז קורה דבר מוזר מאד.
בלעם יוצא לדרך, אך מלאך ה' קם לשטן לו. "ויחר אף ה' כי הולך הוא". אתונו מוליכה אותו מדחי לדחי, עד שהוא נתקע במשעול צר. בכעסו הוא מאיים עליה להרגה, והאתון פותחת את פיה ומדברת איתו ומוכיחה אותו. בסופו של דבר ה' מגלה את עיני בלעם והוא רואה את המלאך, ושומע – שוב – את ההזהרה שהוא רשאי ללכת אך יאמר רק מה שה' יגיד לו.
וכך באמת קורה בהמשך.
התמיהה העצומה היא: אחרי שה' הרשה לו ללכת עם השליחים, מדוע הוא חזר בו וכעס עליו?
כפי שאמר בלעם בעצמו באחת הנבואות שנכפו עליו בהמשך הפרשה:
"לא איש א–ל – ויכזב"?!

מיימוני

אתה שואל באם כל ההתגלויות חייבות להיות בחלום? האם אין התגלות בהקיץ? (= חלום בהקיץ או הזייה)

לגבי המונח 'מחזה' בהקשר לנבואה, אנו מוצאים את המונח פעמיים בתורה: האחת, בתחילת עניין ברית בין הבתרים : "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה" (בראשית,טו/א), והשנייה, בסיפור בלעם עליו נאמר פעמיים: "מחזה שדי יחזה" (במדבר, כד/ד/טז) והרמב"ם מציין במפורש שה'מחזה' איננו החלום, אלא זהו הכינוי המתיחס לנבואה במצב ערות, בלשונו 'בעת היקיצה'.

"נאום שומע אמרי אל, אשר מחזה שדי יחזה, נופל וגלוי עיניים" "גלוי עיניים בא להודיענו כי היה זה במצב ערות ו'בעת היקיצה', ולגבי המלה "נופל" אולי הכוונה להודיע שהוא לא יכול היה לעמוד על רגליו, או מצב של ביטול החושים כפי שמפרש הרמב"ם.

גם ההבחנה שעושה הרמב"ם בין הניסוח "ויאמר אלוקים" לבין "ויבוא אלוקים הוא מעניין

"יאמר אלוקים" – נאמר כשיש לנביא את החוויה שאלוקים מדבר איתו, 'מדבר' במשמעות עניין הכרת ה' שלו.

"ויבוא אלוקים" – מופיע אך ורק שלוש פעמים בתורה, ובהקשר לשלוש דמויות בעלות רמת מוסר אחידה: האחת במקרה של אבימלך מלך גרר (בראשית כ/ג) השניה: במקרה של לבן הארמי שם, לא/כד), והשלישית: בסיפור בלעם (במדבר כב/ט) – ובאלה המקרים אין חוויית הדיבור והכרתה', אלא מדובר בסתם חלום

יש מקרים בהם בני אדם מכירים את האמת, אע"פ שאין זו אמת במובן של הכרת ה' ובפרק מב שהזכיר מוישה מכנה הרמב"ם את התופעה הזו 'ילוה איש שאינו מזומן' (כגון: מנוח ואשתו, או הגר)
'ההזמנה לנבואה' הכוונה היא להכשרה שהאדם מכשיר עצמו לכך: בעיצוב אישיותו להיות , חכם,, גבור ועשיר במובן השגת השלמויות לגבי שלושה כוחות הנפש : השכל, הרצון, והמדמה.

תלמידה

הפירוש שלך יפה ועמוק, ולמעשה הוא הוזכר כבר בראשית האשכול בתור הפירוש ה"קלאסי".
כאן נעשה נסיון לבדוק כיווני פירוש אחרים, בלי לגרוע מחשיבותו של הפירוש שהבאת.

אמנם, יש להעיר על פירוש זה. האם מצאנו שאדם נענש על המחשבה לבדה?
יש כמובן לפלפל ולטעון שבלעם היה בן נח, ובן נח נענש על מחשבה רעה, בניגוד ליהודי (מסקנת הגמרא).
אך האם מצאנו כן עוד במקרא?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שלום לכולם. וסליחה שאני נדחפת!!!
ניתן לפרש את "הסיפור" בצורה מאוד פשטנית אמנם אבל "פרושית":
כאשר אמר ה' לבלעם בפעם השניה "קום לך איתם" הוא גם הזהיר אותו והדגיש כי "את הדבר אשר אדבר אליך-אותו תעשה!" בלעם קם בבוקר והכתוב אומר "וילך עם שרי מואב" רש"י מפרש שם -ליבו כליבם שווה.ומייד אח"כ "ויחר אף אלוקים" וכו'
נראה כי בלעם קיבל רשות ללכת אבל ה' שידע את מי הוא שולח וידע כי כל רצונו של בלעם זה לקלל את ישראל-יחד עם שרי מואב... היה צריך כאן עוד אפקט של תזכורת, איום: 'אתה כאן בשליחותי'. לכן שלח ה' מלאך חבלה לפניו, ולא מיד התגלה לפניו אלא נתן לו קודם סימנים שיש כאן כוח חזק ממנו, ורק אחרי שהאטון גרמה לו לאבד עשתונות והוא הבין שמשהו כאן לא נורמלי, לא בשליטתו אז הופיע מלאך החבלה לפניו, אז היתה עוצמה להתגלות.





תוקן על ידי - לנצחתלמידה - 17/07/2003 3:16:50

יהוסף



אבל מה זה הרמז שם בסוף? אה?
אצלנו בפורום אין סודות. מי שבא לכאן רוצה לקרוא ולהבין.
גם אני!


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני היקר ומוישה גרויס המוסיף חתימתו לדברי הרב המיימוני

איני רואה צורך להוציא את הכתוב מפשוטו, ניתן לראות את הפרשה במבט קצת פחות דקדקני לשוני ולראות את המסר וההגיון הברור במשך כל הפרשה. ואם נרצה אף נוכל להשחיל את הדברים בפסוקים.

[אגב הנטיה לראות את פרשת האתון כחלום על פי זה שהתגלויות ד' הם בחלום, לא מצינו זאת בקביעות אלא בהתגלות ישירה מד', אך מלאכי ד' התגלו בהקיץ גם אצל הורי שמשון]

השאלה הראשונה הנשאלת לפי בלעם, הן בפעם הראשונה אמר לו ד' שלא ללכת, מה זאת קרה שבלעם אומר לשלוחים השניים כי עליו להישאל בשנית? לכן נראה הצעת הדברים כך -

בלעם שואל את ד' ונענה בשלילה, בלעם לא רוצה כ"כ להישמע לד' ועל כן הוא מעביר את המסר כאילו הימנעותו היא עניינית ולא כללית. ד' אינו "רוצה" לכפות את הנכון על בלעם, וכאשר בלעם משאיר אצלו את השלוחים השניים, הרי שקבע את רצונו שלא להישמע אלא ללכת, וע"כ אומר לו ד', אם האנשים באו לקרוא לך, זאת אומרת - שהם מניחים שאתה רוצה וחסרה רק "הזמנת הכבוד" אזי עשה כרצונך ולך אתם. לאמור הרי שעדיין ד' מצפה ממנו לומר "אם אין רצונך ד' אלוקי, לא אלך", אך בלעם אינו עושה זאת.

בלעם חש שלא בנוח עם עצמו ומנסה להדחיק את תחושותיו. הוא לא מרוכז בגלל האינטואיציה [ואם נרצה "מלאך ד'"] מפריע לו. בגלל כרסומי ליבו הוא לא שם לב איך הוא נוהג באתונו, ומביא את עצמו לידי שלושה תעיות מהדרך הכרוכים גם במאוב. במקרה הראשון עוד "זורק" בלעם את הבעיה על האתון, במקרה השני הוא עוד מסוגל לכך, במקרה השלישי הוא מנסה להדחיק את העניין, שהוא זה שיש לו "בעיה" עם עניין הנסיעה הזו, אך זה כבר לא הולך, מייד בולטת לפניו היסטוריית האתון. האתון[:] מעולם לא תיעתעה בו כך, ועתה שלושה פעמים זה קורה, זה אומר משהוא! אכן יש משהוא [פנימי] קול הקורא אליו "אל תלך". גם לאחר זה הוא מצליח להתחמק באומרו "וכי לא אלך?" אלך ואהיה בסדר!

לאמור ניתן לראות את דיבור האתון במובן עקרוני של "מה מקרי האתון אומרים לו".

אפשרות זו נראית לי כקרובה יותר להיות מובנת מתוך הכתובים עצמם לא הוספת נתון שאינו משתמע מהכתוב וממילא הכתוב שוללו בדברו בפשיטות ללא איזכור הנתון אותו מוסיפה הפרשנות שהצעתם.

בכל מקרה, ישר כוח על הרעיונות והצעת הדברים

יש פירוש על פי סוד, והוא מסביר את העניין על פי דיברה תורה כנגד יצה"ר, וע"פ דברי המאירי בעניין מזיקין.

פרשנותך ר' מיימוני יפה ומרתקת עד מאד.

גם שאר המשתתפים פה ענגוני עונג רב.

אני לכשלעצמי, לא הוטרדתי כלל מאותה שניות שמצאת כביכול בבורא- לא איש א-ל ויכזב.

לא זו בלבד, אלא שראיתי ב"מסרים הכפולים" הללו עניין נאדר שהמבנה היפה שבנית חיבל בו..

קשה לי אפילו להסביר למה, אבל זה נראה לי לגמרי טבעי.. ונפלא ..

מה אעשה לנשמתי החסידית ..

והנה עוד ראיה לסוגי החשיבה ולהבדלים בין אנשים .

מיימוני,

פתרת את הבעי' המקומית, אך מעבר לפשט במקרא, הרי השאלה בענין ולא איש ק-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם, הינה שאלה תיאולוגית כללית, וכיצד תפתור זה ששמואל אמר כי לא אדם הוא להנחם כלפי הכתר דוד המלך ואילו כלפי שאול כתוב וינחם ה'.

מלבד זאת הפירוש במקרא של ויכזב, אינו מלשון שקר אלא מלשון אל תכזב לשפחתך, שהוא דומה במובן שמשתמשים בו כיום בעברית המודרנית: התאכזבתי ממך וכיו"ב.

כלומר ניתן לבטוח בה' שיקיים הבטחותיו ולא יאכזב אותנו.

יתכן שהשתמשת במליצה בלבד בפסוק ההוא, ובעיקר אתה רק תמה על המוזרות של הסכמה ברגע לפני כן וחרון אף ברגע שלאחרי זה.

ואם כן שאלתך היא, האם יתכן שהקב"ה יסכים למשהו ובכל זאת יהי לו חקון אף אם מישהו עושה כדבריו?

ומכיון שכן השאלה היא כך, אם הקב"ה אמר לו שעליו ללכת או רק הרשה לו? ואם רק הרשה לו, יש לעיי, האם הרשאה מורידה חרון אף?

אם נקח דוגמא מתורה ומצות אולי נשווה הדבר לדברי הרשות שבכל זאת יש הענין של קדש עצמך במותר לך. כלומר, יש להבין לבד שלא כל מה שהקב"ה מתיר, הוא אכן רצוי.

או למשל במצות ציצית שמותר לא ללכת בציצית, ובכל זאת בגמרא נאמרה שבעת חרון אף הקב"ה מעניש למי שאין לו בגד מצוייץ כהלכתו.

והאם סתירה לפנינו?

אפריים לייב

ברוך השב!
התגעגענו...

לגבי שאלתך, כמדומה היה לי שעניתי עליה, ולא זו בלבד, אלא שהפכתי את התשובה לאחת מאבני היסוד של הפרשנות שלי.
וזוהי:

בחלום אנו מכירים תופעה שבה אנו ממלאים תפקיד כפול. מצד אחד, אנו חלק מהחלום, אחת הדמויות, שחווה את הדברים מבפנים.
מצד שני, אנו מסתכלים מבחוץ, כמו מחבר של סיפור, שיודע מה קורה מסביב.
כך אנו יכולים, למשל, לשוחח בחלום עם מישהו שמרמה אותנו, ולדעת שהוא מרמה אותנו, אך גם ללכת שולל אחרי הרמאות. בגלל כפל התפקידים הזה.

אני מקווה שהתופעה מוכרת לך, בצורה כזו או אחרת, מחלומותיך שלך. אני בהחלט מתבסס גם על הנסיון האישי שלי (לאו דווקא שרימו אותי בחלום, אבל אני זוכר כפילויות כאלו), ואני משער שניתן למצוא על כך רבות במחקר החלומות.

כך אני מבין את המלאך, האתון ובלעם. מצד אחד, בלעם אינו רואה את המלאך, כי הוא בתוך החלום. מצד שני, בתור בעל החלום, הוא יודע שיש שם מלאך, אלא שהמלאך הזה נסתר ממנו בתור מי שחווה את הדברים מבפנים.

אני שמח שהיתה הזדמנות להבהיר את הדברים, כי זו נראתה לי נקודה חשובה מבחינה פסיכולוגית.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ביאור פשוט דא"ח
שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן שנו כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפ' בלעם מי הגיד לנו מה הי' בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו ולמה בא ומי הביאו ומי ידע שבנה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה מי בא בסודם וישראל הי' שרוים במדבר ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק מאין ידעו יושבי מדבר שמביטים עליהם מראש ההר הזה ושמנחשים עליהם ואפי' מרע"ה לא ידע ורק מפה הקב"ה ית"ש נכתבו הדברים והנביא צווח זכר נא מה יעץ בלק וגו' והנה המאמין בכל התורה ובמצותיה רק מסתפק בפ' בלעם הרי הוא כופר בה' אלקינו ה' אחד ולא יאמר אדם שפ' בלעם היא עיקר מעיקרי התורה שבנו עליו בנין ומ"מ הכופר בה כופר בעיקר וה"ה ומכ"ש בגאולה אחרונה המפורשת מפי ה' למרע"ה אם יהי' נדחך בקצה השמים וגו' וכפר אדמתו עמו וכיוצא בו. - ה' הטוב והמטיב ייטיב לנו ויורנו מארחותיו, ונלכה בדרכיו' ונהי' ממבורכיו, לשמור תורותיו וחוקותיו, נעלה לציון ברננים ודבר אלקינו נשמע פנים אל פנים. פ"ב כאור בקר ליום ג' יוד למב"י תקצ"ול. משה"ק סופר מפפד"מ.

יש להקשות על פרשנותו של מיימוני (וגם, לכאורה, על פרשנותו של המיימוני המקורי):

לכאורה, אחת הדרכים להבחין בין מעשה שהיה לבין חלום הוא לבדוק אם המעשה כולל התרחשויות שמחוץ לנקודת מבטו של בעל המעשה. חלום קיים רק מנקודת מבטו של החולם, ולכן הוא אינו יכול להכיל מאורעות שאינם ניתנים לצפייה מנקודת מבט זו, ועל-אחת כמה וכמה כשנאמר מפורשות שבעל המעשה לא היה מודע להם.

כיצד, אם-כן, ניתן לפרש כחלום את התגלות המלאך לאתון - התגלות שבלעם לא היה מודע לה?

אני משער שהמפרשים כך יאמרו ש"ותרא האתון את מלאך ה'" פירושו שהאתון התנהגה כאילו ראתה את מלאך ה' (ואין עיתותי בידי לבדוק אם הרמב"ם אומר זאת במפורש), אבל האם פרשנות זו אכן עולה מפשוטם של כתובים, כפי שטוען מיימוני? האם זו אינה פרשנות מאולצת למדי?

גם הפסוק "ויחר אף אלקים כי הולך הוא" קשה להולמו כמאורע שהתרחש בתוך חלום, אלא אם-כן נאמר שכל זה הוא פרשנות שהתעוררה במוחו החולם של בלעם לאחר שראה את המלאך.

יהוסף ושואל

מצטרף למוישה ג.



ברור לפי הרמב"ם שהמידות הרעות של האדם הן הלכלוך על האספקלריה שמונעת ממנו לראות את הא-ל.
וזה מבואר באופן מופלא על דרך הסמל בדברי כולכם.

והדוגמא לכך כיצד המסר של הא-ל מתלבש על פני המאבק בנפש בלעם כשהוא מסומל בחיי היום יום שלו הוא דוגמא מצויינת לרדת הנבואה אל תוך רוח האדם לפי אישיותו.
אזכור את הדוגמא הזו למקום הרלוונטי במורה נבוכים, בעז"ה!

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שואל

מעורר השראה. קונפליקט פרוידיאני ממש: האיד (החלק היצרי) (בלעם) מנסה להוביל את האגו (האתון) בדרך, אך האחרון מתקומם מפחד ה'אני העליון' "(המלאך).
זה ודאי מתאים לציורו של בלעם כשטוף ביצרים ותאוות.




תוקן על ידי - מוישהגרויס - 15/07/2003 10:17:33

יהוסף, יפהפה!

בבאור של הרמב"ם לספר איוב הוא מסביר שה"שטן" וה"מלאך" למעשה שוכנים בתוך האדם והם אלו שמכוונים את פעולותיו, כאשר השטן הוא שם מליצי להתגברות שלטון החומר על השכל.

השטן של פרשת בלק הוא למעשה שטן ביחס ליצר הרע של בלעם (כלומר, בכתוב "ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו", המילה "לו" מוסבת על יצר הרע).

גם לדעתי כל התהליך שמתואר מהרגע שהאתון רואה את מלאך ה' עד שבלעם חוזר ומצטרף לשרי מדיין מתאר את תהליך התגברותו של בלעם על תאוות הממון והכבוד שלו.
והייתי אפילו מסתכן ומציע פירוש שבכל הקטע הזה "האתון" היא שם משל לגופו של בלעם, כלומר שבגלל רגשות החרטה גופו החל לבגוד בו באופן פיזי כדי למנוע ממנו לבצע את זממו והכשל הפיזי הזה הוא זה שהניע אצל בלעם מעין דו שיח פנימי בין "בלעם" ל"מלאך".
כאשר "בלעם" הוא שם קוד לכוח המתעורר וליצר הרע של בלעם, שבאותה שעה השתלטו עליו, ו"מלאך ה'" הוא הכוח הנבואי-שכלי שלו.