ההלח"ע היא פיתוח חרדי של העשורים האחרונים, במישור הקהילתי-ציבורי, ובמישור הספרותי.
נעסוק היום במישור הספרותי.
מזה זמן רב אני תוהה על פשר תופעת ספרות ההלכה החרדית העדכנית.
בשבת האחרונה ביקרתי בבית כנסת שהוקם לא מכבר, ומצאתי בו ארון שלם מלא בספרים חדישים על הלכות שבת, ספרים עבי כרס, מפורטים ומהודרים, רובם עסקו בהלכות בישול וחימום, שהיה והטמנה ומוקצה. לשם דוגמה, מצאתי ספר אחד בן 400 עמוד ! על הכנת תה בשבת, ועוד כהנה וכהנה אוספי הלכות מפי פוסקי ימינו ומו"צים מקומיים שונים, תוך משא ומתן ופלפולים אינסופיים בדבריהם הקדושים.
לפי אומדן זהיר, ספרות ההלח"ע מונה אלפי (!) ספרים ואוספים שונים שיצאו לאור בעשרים השנים האחרונות, על כל נושא שיעלה ושלא יעלה על הדעת: מ'העיוור בהלכה' (400 עמ') 'הלכות מעבר ד' אמות לפני המתפלל' (500 עמ') ועד 'הטיטול בשבת ויום טוב השלם, עם הערות ביאורים ומפתחות' (600 עמ').
הפורמט הרווח הוא: קולקציה קצרה של הלכות בראש העמוד, מתחתיהם סעיפי-הרחבה, ובסוף הספר- נדפסים ה'ענינים' השונים בצורת משא ומתן דקדקני וארוך. ה'הסכמות' - במדה וישנן – מכילות דברי הערכה כלליים, בדרך כלל על אישיות המחבר אך לא על הספר, ורוב המסכימים אף מצהירים מפורשות שלא קראו את הספר. גם ההקדמות דומות למדי: ספר זה בא למלא מחסור שחשים בני תורה בתחום זה וזה... אין לסמוך עליו למעשה... תודה לנוות-ביתי מנב"ת וכו'.
מקומה ההיסטורי הוא לדעתי התפכחות הדרגתית מן השלב של ספרי הפלפול וה'עינינים' הלמדניים, שהיו נעדרי קוראים לחלוטין, ומעבר אל שלב 'פרודוקטיבי' כביכול, בעל ניחוח 'מחקרי'. תהליך זה של 'מחקר חרדי' צובר תאוצה בשנים האחרונות, ונלווית לו יוקרה ציבורית מסויימת. בעשור האחרון הוקמו 'מכוני מחקר' חרדיים רבים, כסוג של תחרות סמויה עם האקדמיה, וכמקור לקבלת תקציבים ממשלתיים.
אחלק את הדיון לשני מישורים: א - איכות המוצר ומשמעותו ההלכתית-ציבורית. ב – המישור הסוציולוגי.
איכויות:
איכות היא כמובן ענין של טעם משתנה ושל נקיטת עמדה שיפוטית.
מבחינת התפתחות ההלכה, לפנינו תופעה מרתקת, ששווה לכאורה דיון. ספרות ההלח"ע בנויה על דווקנות טקסטואלית עד לאבסורד כמעט, בעיקר בדבריהם של פוסקי זמננו, כולל מוצ"ים מן השורה השניה, ונוגעת בכל הפרטים הקטנים של הריאליה החרדית, בעיקר הבורגנות הקהילתית-'אברכית' המתפתחת. בנוגע להלכות שבת, אכן משק הבית המודרני והמאובזר מאתגר את ההלכה בצורה שלא היתה מעולם בהיסטוריה היהודית.
שאלת השאלות היא מה משקלה של ספרות זו בעולם ההלכה היהודי? העובדות הן כנראה שיש לה מעט מאד קוראים, היא אינה אפקטיבית, ואיש אינו מיישם את היומיום שלו לפיה, אלא רק לפי הנורמות החברתיות או פסקי הלכה ששמע מרבו.
ספרות זו מתאפיינת בעומס טרחני, וניתן לומר כמעט בוודאות ששום ספר שכזה אינו נקרא מראשיתו לסופו, לא נוצר שיח הלכתי בין מחבר לקוראיו, אין ביקורת ואין תגובות. לדעתי יש כאן רק שיח של המחבר עם עצמו, אך לא עם קוראיו, ובודאי לא עם מחברים אחרים. בניגוד לספרות האקדמית (קשה לי להמנע מהשוואה...) שבה עומד המחבר תחת ביקורת קשה אך מאתגרת, בספרות ההלח"ע מיעוט הענין הציבורי מורידה את רמת האתגר של המחבר, ועקב כך יורדת בהדרגה גם הרמה הכללית.
אינפלציית הספרים רוקנה את האיכות, באופן שלדעתי קשה לראות בזה אפילו סוג של פיתוח הלכתי. מדובר בספרות עראית, עם חיים קצרים ביותר, ולמעט ספרים בודדים רובם לא יודפסו במהדורות נוספות, ובדורות הבאים זכרם יישכח, הריאליה תשתנה וספרים אלה יאבדו רלוונטיות.
ברור שהקלות הטכנית המתקדמת של הדפסת ספרים תרמה רבות להאצת התהליך. עולם הספרות העולמי גם הוא סובל מזה, אם כל מה שנאמר – מודפס, הרי שהספר הופך לעיתון עם כריכה, חתום בחותם העראיות, והאיכות הפכה קשה להשגה כמו מחט בערימת שחת.
סוציולוגיה:
העולם האקדמי-דתי עוקב אחר ספרות ההלח"ע, תוך זלזול עמוק, ואינו רואה בה שום ערך יצירתי. אולם גם בקרב עולם התורה ישנה כידוע ציניות מדהימה ביחס ליצירותיו שלו עצמו. בדיחה חרדית ידועה מספרת על ילד ואביו העומדים על המרפסת, הילד מצביע על אחד העוברים ושבים ברחוב וקורא: אבא, תראה, הנה איש שעדיין לא חיבר ספר!
עוד לפני למעלה מעשרים שנה היה הסטייפלר מעודד אברכים ש'התייבשו' בכוללים, לכתוב ולהדפיס ספרים מפרי עטם, כאמצעי עידוד אישי וקידום חברתי. היתה כאן מצידו הצהרה בדבר היעד העיקרי של הספרות החדשה: קידום חברתי מלאכותי של היחיד, המאשש את טענתי דלעיל שהמחברים משוחחים רק עם עצמם, אך עושים זאת ברשות הרבים בתקווה לרכישת מעמד. עם התגברות האינפלציה הפך כמובן המעמד המדומה לנלעג וחסר-טעם.
לסיכום, נראה שהספרות הזו היא תוצר של שעמום ופנאי של חברת אינטלקטואלים. נדמה שלבני תורה יש יותר מידי זמן, יש הרבה אמביציה שלא זוכה להכוונה, ומחסור חמור בכלים לחשיבה יצירתית.
באפיק מקביל לספרות החדשה מתפתחת לה הלכה חרדית-קהילתית חדשה בעלת ריאליה 'סגורה', שספרות ההלח"ע רק משקפת אותה אך אינה נותנת לה ביטוי מלא. על התפתחות זו במישור הציבורי-קהילתי יש לי חומר בכתובים, ועוד חזון למועד (אם תבקשו יפה...).
נשלח ב-24/7/2009 15:51
האם האזרח יוסי חושש לעבוד עבודה זרה בזמן הנהיגה???
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
נשלח ב-24/7/2009 12:59
ל.י.ל.י. נותריקון.
נשלח ב-24/7/2009 12:52
מתוך אימייל שמסתובב ברשת:
"ואם ינצלו חיי אדם אחד בזכות אמירה זו, דיינו!"
על כל נהג, נהגת לומר לפני נסיעה, בנוסח זה או אחר:
הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה ולא תעשה
"ואהבת לרעך כמוך"
"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"
"לא תעמוד על דם רעך"
" לפני עיוור לא תתן מכשול"
"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זו כל התורה כולה. כל היתר הוא פירוש שלה, לך ולמד".
תוך שמירה קפדנית על חוקי התנועה, רק לאחר מכן אתה רשאי לומר תפילת הדרך.
האזרח יוסי הטב מציע ומבקש להפיץ הצעה זו בתקווה שביחד נתרום משהוא להקטנת ההרג בדרכים.
נשלח ב-5/5/2004 02:30
גם וגם
בינתיים נסתפק בשאלות, שכולן חשובות ומכוונות אותנו לחשיבה נוספת.
ואולי גם צריך אשכול חדש?
בתור רעיון נוסף, הייתי מפנה אותך למאמריו של הופשטטר (בעל גדל, אשר, בך הידוע), שמציע כמה איפיונים של כמה כוחות וגורמים הפעילים בהתפתחות מסוג זה, אם גם בתחומים אחרים, לא ההלכה כמובן.
וכמובן, אי אפשר בלי ספרו הידוע של קון. וכמדומה שנכתבו עוד מחקרים בהשפעתו, אולי גם בתחום חקר ההלכה.
אחרי שנצטייד בכלים ובמושגים המתאימים - שרק מיעוטם בידי - נוכל לנסות לטפל בשאלתך.
ואולי אפשר לעשות זאת גם קודם, אך לפי המלצתו של בעל האשכול הראשון, אקדמאי, כדאי לחסוך זמן ולא להמציא את הגלגל מחדש.
אך כדי שלא יאשימוני שאני סוגר נושא, אדרבה. הבה נפתח אשכול וננסה לנתח.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-4/5/2004 11:44
כוונתי באבולוציה הלכתית, של שרידת החזק/הטוב, לא הייתה מושפעת מהתהליכים האורגנים המהווים את יסודות האבולוציה, מאחר שלעניין הלכה התכוונתי להיות "כופר במקצת" באבולוציה, רצוני לומר התכוונתי לאבולוציה הנגרמת בהכוותנה הנעלמת של ההשגחה. ממילא היא זו העושה את הסלקציה, ולא כוחות השוק האחרים. ואם כן סרה תלונותיכם מעלי.
כמובן שאני מסכים שזה נושא מרתק לחקור את האבולוציה ההלכתית שקיימת אף אם ניתעלם מהיד המכוונת.
נשלח ב-4/5/2004 10:24
מיימוני,
התייחסותך לאבולוציה הביולוגית כמודל לשינויים בתחום ההלכה מעניינת, אך היא העלתה בי מספר תהיות. תורת האבולוציה הביולוגית מתייחסת לעובדות התצפיתיות לפיה מינים מסויימים של בעלי חיים וצמחים נכחדו, ואילו אחרים צצו; ניתן למצוא קשרים בין מינים קיימים לבין מינים קדומים באופן המשקף היווצרות של מינים חדשים מתוך המינים הישנים. האבולוציה מסבירה זאת במנגנון כפול: ברירה טבעית, המופעלת על ידי הסביבה בה מתקיים האורגניזם או המין - ובכלל זה תנאים אקלימיים, גיאולוגיים, נוכחותם של מינים אחרים באותה סביבה ועוד ועוד - ומביאה להיכחדותם של אורגניזמים המותאמים פחות טוב מחבריהם לאותה סביבה, מצד אחד; ומנגנון של שינוי באורגניזמים מדור לדור (המוסבר בימינו בעיקר במוטציות גנטיות) המביא בהדרגה ליצירתם של אורגניזמים שונים במידה מספקת כדי לשרוד באופן טוב יותר בסביבה הנתונה, ובסופו של דבר - אף להגדרה כמין נפרד. אם נראה כי ההתפתחות בהלכה פועלת באופן דומה, נוכל לראות עד כמה מודל של אבולוציה הוא שימושי והאם ניתן להעמיק את רמת הפירוט של המודל, אבל בינתיים אינני בטוח בזה. עלינו לענות על כמה שאלות.
1. האם השינויים שהתחוללו בשדה ההלכה מקבילים לשינויים בתחום הביולוגי? האם ניתן לדבר על הלכות שנכחדו? האם נוצרות הלכות חדשות שהן שונות מאלה שהולידו אותן, או שמא כל הלכה חדשה היא רק יישום של ההלכה הישנה על תחום חדש - כדוגמת אורגניזם ממין קיים שהובא לסביבה חדשה?
2. מהי "הסביבה" בה פועלת הלכה, ואשר שינוי בה יוביל להיכחדותה (אם בכלל)? סביבה הלכתית בלבד, כלומר עימות עם הלכות אחרות? מציאות ההופכת את ההלכה לרלבנטית או לא? סביבה חברתית? אידיאית?
3. האם קיים מנגנון שינוי פנימי בהלכה, המאפשר תגובה לתנאי הסביבה המשתנים?
4. מהי בכלל "הלכה"? אורגניזם טבעי הוא יצור מוגדר היטב, ולעומת זאת אפילו אותו פוסק עשוי לכתוב בספרו הלכה מסויימת, ולפסוק לשואל מסויים פסיקה אחרת באותה שאלה - ועל אחת כמה וכמה קיימות מחלוקות בין פוסקים שונים, קיים המנהג בפועל של הציבור וכו'. כמו כן, קיימות הלכות הנוגעות לשאלה ספציפית מאד - ולעומתן, סברות ושיטות המשליכות על קשת נרחבת של תחומים. מהי, אם כן, המקבילה בהלכה לאורגניזם הבודד?
5. האם קיימת בהלכה היכחדות? הרי גם שיטות שנדחו, משמשות לעתים עוגן לפוסק, אפילו לאחר דורות רבים, להקל במקרים מסויימים, או לדרוש להחמיר כשיטה מסויימת.
6. באבולוציה אין משמעות למחוייבות למקורות מסויימים; האורגניזם הוא מה שהינו, והשינויים בו אינם מוגבלים על ידי אבות אבותיו; מרגע שנולד, הוא עומד לבדו. לא כך בהלכה. מהי ההשפעה של עובדה זו על התהליך?
7. כנ"ל לגבי ההתייחסות להלכות אחרות: הלכה אינה אמורה לסתור הלכה אחרת, מה שאין כן באורגניזמים טבעיים (ניתן, אולי, לטעון שאורגניזם אינו יכול לעמוד בסתירה, כלומר בשוני חזק מדי, מבני מינו, שאם לא כן לא יוכל להתרבות).
8. תפקידם של פוסקים בתהליך. לתפקיד זה אין מקבילה באבולוציה, אלא אם כן נקבע שהפוסק הוא גורם מרכזי ב-"סביבה" בה "חיה" הלכה; אז שוב נעמוד מול גרסה נוספת של שאלה 6: אורגניזם אינו מושפע מסביבה שקדמה להופעתו, ואילו ההלכה צריכה להתמודד עם סביבה בה נוכחים כל הזמן גם פוסקי הדורות שעברו.
נשלח ב-4/5/2004 07:53
יוריקס
ברוך הבא אל הפורום
מצאתי מונח מעניין מאד בדבריך.
"אבולוציה הלכתית".
מונח זה הוא מועט המכיל מרובה. למשל:
א. קיימת התפתחות בשדה ההלכה.
ב. זו התפתחות שבדומה לאבולוציה בתחום הביולוגיה למשל גורמת להעלמותם של מינים שאין להם כוח הישרדות.
אך עדיין עולה השאלה: האם המינים ששרדו הם הטובים ביותר? ובמה נמדד טובם של אלו? בהתאמה לנסיבות?
התאמה זו, מה טיבה? האם היא מעידה על התאמה לתוכנית אלוקית? על מילוי צרכים חברתיים? על עמידה בתקן של התפתחות פנימית? כל הטענות האלו עלו בפורום בעבר.
עתה, מושג האב הראשוני של אבולוציה הלכתית מאפשר לנו לסקור את ההתפתחות ההלכתית שעמדת עליה, ולתהות על מניעיה הפנימיים ועל סגולות הישרדותה, ומשמעותן הסוציולוגית והלמדנית.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-4/5/2004 04:16
חוששני שהדיון המעמיק בספריית "השלם המפואר" פיספס את העיקר הן בצד החיוב והן בצד השלילה.
דווקא מהבחינה האקדמית ישנם מרכיבים רבים חיוביים ביותר בתהליך של הספרות המדוברת:
1. מרגילים ציבור להגיע למסקנות. לתרגם לעולם המעשה את הסברות, הפלפולים, והחילוקים. כידוע לכל בר בי רב, חטאת הנעורים של הישיבות בימנו הינם חוסר הסדר וחוסר המסקנה. בסוף זמן חורף בכל אחת מהישבות הגדולות והחשובות לא ימצא אחד מהלומדים שיוכל לענות מה מסקנת הגמרא, מה להלכה, ומה הם קיצור השיטות באף אחת מהדפים שנלמדו בסדר א' בישיבות.
2. סדר וארגון. ההצלחה המדהימה של אותו יכה צדיק שחיבר את שש"כ בצורה לא "ישיבש" בזמנו והפכה למקור החיקוי המוחלט עדיפה עשרות מונים על עשרות הספרים המחכים את המשנה ברורה ויוצרים יצירות מבולבלות ובלתי קריאות.
3. ומבחינה אקדמאית זה העיקר - ההבדל הגדול בין עולם האקדמיה לעולם הישיבות הינו בחינת ה"ננס על גבי ענק" עולם האקדמיה צועד כל הזמן קדימה (מאז ניתן לו החופש לפני כמה מאות שנים) בכך שכל חוקר - זוטר ככל שיהיה - תורם, מוסיף נדבך, שאחרים יבנו על גביו עוד. ודאי שהדברים כך במקצועות הראליאים. אבל הם גם כך במחקר ההומני. הקפדה על שיטות מחקר, על בדיקה, של הצגת תוצאות, בו כל הליך שקוף, בו כל המקורות והנתונים נמסרים ללא כחל, בו התהליך נעשה בשיטתיות תוך אמצעי בקרה, מאפשר לגאונים להסמתך על ממצאים של טיפשים. כך צועד המחקר ככקולטיב היודע תמיד יותר.
לעומת זאת עולם הישיבות - כל אחד מחדש את חידושו, רבבות חוברות של חידושי תורה מודפסים בכל יום, ימים לילות וחודשי עמל של צורבים צעירים מעולים על מזבח משחטת הדפוס, ואין איש קורא ואין איש שם על לב.
ישנם 2, 3, 4 מאן דאמרים שחודשיהם נשמעים, נקראים ומהווים בסיס להמשך. כל השאר לפח, או יותר נכון לגניזה.
התהליך של כתיבת ספרי קיצורים מסקנות וכלשוננו "השלם המפואר" מביאה בצידה ברכה - היא מלקטת את כל המקורות - אדם הרוצה לדון בעניין בצורה מעמיקה חסך לעצמו כעת את כל החיפוש, כל המקורות לפניו, כל הסברות שכבר נאמרו נפרסו שם או במקורות המצוטטים. וחידושו של הקורא, ככל ויהיה, הוא מכאן והלאה. הוא על גביהם של האחרים. וזאת ברכה.
מאידך הגנות:
הבעיה המרכזית בצורת הכתיבה הזאת הינה האיסוף ללא ברירה. הכותב חרד לשמו וחרד לשמם של הגדולים אותם אסף. אין בכוחו לומר ולא על מנהג שטות שמעולם לא נהגו בו והמוזכר אגב גררא בנימוק מטופש אצל פוסק סוג ג' מרומניא לפני השואה שאין לנהוג כך. ממילא הוא אוסף הכל. כל מנהג. כל חומרא. הכל נהיה להלכה. ואין כל הבחנה בין טפל לעיקר. דברי תורה נהיו כדברי קבלה. ודברי קבלה כשיחת נשים.
כפי שאמר פעם פרופ' הבלין כמדומה. שנס ההשגחה שבררה באבולוציה הלכתית מנהגים חומרות והנהגות מיותרות חוזרות וקמות לתחיה על ידי האספנים הנוברים בפח האשפה ההיסטורי ומעלים הכל בחזרה לקדושתם.
(ואין בדברים פגיעה במי שרוצה להיזכר בניגונים ששרו מדוכאי פרנקפורט על נהר מיין במאה השבע עשרה...)
נשלח ב-25/7/2003 08:47
איני מבין על מה אתם מלינים.. בנימת זלזול על אותם מחברי ספרים הדנים בהלכה "מעשית".. נכון הספרים כתובים לעיתים בשפה עילגת אבל זו הלשון השגורה בפי הקוראים ספרים אילו..מה רע בכך שקיימים ניסיונות לאמץ קטגוריות למדניות על פעילות שגרתית יומיומית.. בעידן שבן השתנו ה"טבעיים" בלשון חכמינו..
האם הכתיבה האקדמיית הדנה לעיתים ביחוד במדעי הרוח בנושאים אזוטריים כמו שאלת הבזיכין של הכהן הגדול בימי בית שני.. אינו נושא מופרך משהו.. וכל הכתיבה עליו נועדה להלל את הכןתב ולתת לו דרגה אקדמית גבוהה ..מי הקוראים מאמרים "מלומדים" אילו הנכתבים בחצרות האקדמיה מידי שנה בשנה..
לפחות ספרי ההלכה הנידונים בפורום אינם משעבדים אליהם תקציב מחקר.. שאתה ואני ממנים אותם.. ואכמ"ל.
שבת שלום.
נשלח ב-24/7/2003 20:37
בודאי שלא באתי לייתר שום ספר, רק הצבעתי בראשית הדברים על ענינים שבאיכות ובסוציולוגיה.
בנוגע לפמ"ג - כמובן שיפתח בדורו כשמואל בדורו.
נשלח ב-24/7/2003 09:47
אקדמאי (וכולם)
הפרי מגדים היה יחיד כמעט - עד כמה שמוכר לי, יחיד ממש - שהקיף כל סוגיא על כל מרכיביה, ובחן את כל חלקיה, לפי האידיאל של הלימוד: כלומר, חשבון של כל סברא והגדרה על פני כל חלקי התורה המסורים בידינו שהיו לפניו!
זה מפעל אינטלקטואלי אדיר. כבר אמר מי שאמר שקושיותיו של הרעק"א מצויות כולן אצלו (אין לי אישית שום דרך לברר זאת משום צד...).
שיטת הלימוד שלו, כפי שהוצגה בספריו, היתה ראויה לכל שבח. בניגוד לספרים אחרים, הוא היה שיטתי ומקיף.
גם בזמננו יש מחברי ספרים כאלו. המשימה לחשב את כל הש"ס והפירושים לדורותיהם מול כל חלק אחר היא משימה כמעט אינסופית, אבל היא הולכת ומושלמת, מפני שיש "כוח אדם", אם נשתמש בביטוי זה, יכולת אינטלקטואלית ורצון, וכל מחבר נוטל עליו להקיף סוגיות בנושא מסויים, או מסכת מסויימת.
בשעתו טען הח"ח כי המשיח כבר יכול לבוא, שכן כבר גמרנו לבאר את הש"ס. זו טענה מעניינת, כי היא בנויה על כמה הנחות יסוד שבעצם אינן פשוטות כלל. למשל, שהבנת התורה היא תנאי לבוא המשיח. ושהתורה זהה לש"ס ולפירושיו. אבל חלומו של הח"ח מתגשם למעשה בזמננו זה.
נראה לי שכוונתך לא היתה לבקר את הפמ"ג והלומדים בדרכו, וגם לא את מחברי הליקוטים היעילים והקצרים והשימושיים, שתורמים כל אחד בדרכו לידיעת התורה ודרכי לימודה. אני משער שבאת לבקר את האינפלציה של ספרים מיותרים לגמרי, שכל כולם אינם אלא לפאר את שם המחבר שיכול לקרוא לעצמו "מח"ס", או לתת טעם וחשק בלימוד לאברך שיושב בכולל ולא מצא משרה תורנית. זה יותר טוב מלכתוב באינטרנעט, לא?
אינפלציה זו מסומלת בעיני במשפט האהוב על מחברי ספרים אלו. הם כותבים משהו מעין "ידעתי שלא הגעתי למידה זו לכתוב, ושהספר מכיל טעויות, אבל אולי יש דבר טוב אחד כאן, וכתוב שדבר טוב אחד יציל על כל הספר...".
יש סיפור מעניין שמספרים על ר' שלמה זלמן אוירבך, שנתן הסכמה לבחור שחיבר קונטרס. הבחור הסביר שחיבר את הקונטרס כדי למצוא שידוך טוב ועשיר, כדי שיוכל לשבת ולעסוק בתורה לאחר נישואיו. ר' שלמה זלמן התפעל מהנימוק וכתב לו הסכמה ש"הספר נכתב לשם שמים!".
למעשה, כל המחברים האלו שכחו את הזהרתו של קהלת "הישמר בני עשות ספרים הרבה". אך כמובן יש מחלוקת בפירוש הפסוק. הפשט ההיסטורי נראה לי שיש להיזהר מפני ספרים רבים (אולי ביקורת עצמית של המחבר או שהיא מכוונת נגד תקופתו?) ואילו יש כאלו שדורשים זאת לשבח. היזהרו והישמרו כן לכתוב...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-24/7/2003 07:08
חזי מאן קמסהיד עליה - איהו גופיה.
ר' יוסף תאומים חיבר עוד עשרה ספרים לפחות, חוץ מספרו 'פרי מגדים', שגם הוא ליקוט ודיון בספרי הפוסקים שקדמו לו, בעיקר האחרונים שבהם - פוסקי זמנו. הוא סדרן, מתודולוג, (ראה את 'פתיחותיו' - המבואות המתודיים שהקדים לספריו), כמובן תוך דיון, והכרעה פסיקתית לפעמים, לרוב לחומרא.
אם זה מזכיר לך כמה אנשים בימינו, אתה לא טועה.
בהתחשב בתנאי הדפוס והתפוצה של אז מול אלה של היום, ובריבוי הטבעי, הרי שאם בגרמניה של המאה ה-18 היה אחד כזה, כיום יש מאתיים. והם בודאי יגוננו בהקדמותיהם על ריבוי הספרים מסוגם.
נשלח ב-23/7/2003 23:47
על איזה ספרים אתה מדבר? ספריו של יעקב בלידשטין? חיים סולובייציק? יעקב כ"ץ. שפרבר? ליברמן? איני מכיר שום ספרות מגוונת מחוג הנ"ל?
נזכרתי מהאשכול כאשר הזמן לי לקרות הקדמת הפרי מגדים שכותב: "שקצת מליזין ומדברים על מחברי ספרים וראיתי בספר אחד נקרא עת רצון שאומרים על מחברי גפ"ת - לא ידע בין ימינו לשמאלו. בפוסקים- די בחומרת ראשונים ושמא מתיר אסורים. ובקבלה מקצץ בנטיעות ובמוסר יש הרבה ואין פונה אליהם ומונחים בבזיון.
הנה הבל יפצו פיהם..ואם באולי נמצאו קצת מרבני גאוני הזמן שאין דעתם נוחה בספרים חדשים החרשתי אומנם אותם הלומדים חורגיים הנקראים מערערים ומפקפקים לא חוקריים, מעטים הם ודבריהם בטלים. ויותר הועילו מחברים ספרים בזמנינו מהמלעיגים ומליזים".
לפעמים נדמה שהזמן עמד מלכת, אותן טענות ואותן מענות.
נשלח ב-21/7/2003 18:01
מסתברא,
לא כל הד"לים מקוריים וחדשניים...
רחוק מזה.
'תחומין' אינו עונה על ההגדרה 'התפתחות ההלכה'.
כוונתי היתה בעיקר לספרות מחקר והגות 'מטא-הלכתית' בעיקר, אשר מוצאה מחוגים אקדמאיים-דתיים בארץ ובחו"ל, מ'נאמני תורה ועבודה' ועד אגפים מסויימים ב'סולובייציק'יזם'. אלה מתנהגים כמו הורים מתוסכלים של ההלכה.
כתב-העת 'תחומין' הוא אכן גבולי, מצד אחד מתמודד באומץ עם שאלות קשות, כמו גיור, צבא, משק וכלכלה, רפואה, הורות ומשפחה, ארץ ישראל, וכמדומני שאין כתב-עת הלכתי חרדי בסדר גודל שכזה. מצד שני הוא קרוב יותר ל'בגרות' הלכתית (על פי הגדרתינו) וכותביו ברובם אינטלקטואלים.
כמי שקרא הרבה ב'תחומין', דומני שהחזו"א בקושי מככב שם, רק בנושאים הידועים שלו, והסטייפלר זניח לגמרי. מבין פוסקי המאה האחרונה בולטים הרבה יותר הרבנים קוק, פיינשטיין, הרצוג, עוזיאל, אונטרמן, גורן, וולדנברג, וינברג, אויערבך.
שוב במחכה"ר נראה לי הרעיון תלוש מהמציאות הקונקרטית וההיסטורית.
אני שאני אוהב ספרים ורוכש ספרים ועוסק בספרים, רואה שאין חדשיים ואינו מופיע ספר בזרעים טהרות קדשים בנוסף להספרים הנדרשים לסוגיות הנדושות, ורובם על ידי יוצאי בית מדרש החרדי הליטאי.
מאידך, קובץ תחומין למרות צורתו המודרניות הרי רוב המאמרים כתובים יפה אבל א) נתמכים על תורתם של גדולי ישראל החרדיים החזו"א הסטייפלר וכו' ב)אין בהם גדולות ונצורות ומקוריות רבה. שפה מודרנית ועריכה אינה ערובה לחשיבה חדשנית
אז מעבר לפסיכלוגיה של הורות שאיני בקי בתחום האמור, הרי השאלה היא אם זה מבוסס על עובדות מוצקות. (למי שחושב שהדלי"ם הם המקוריים וחדשניים לעומת הקיפאון החרדי, כל ההוכחות יובילו למסקנות הנ"ל. לדידי, יש מעלות בזה ובזה ואין להכריע רק עם הוכחות סטטיסטיות ממש)
