הגורם למעשינו, ידיעה/רצון?

באראפרקער היקר

הצבת שני אנשים שיודעים אותו דבר ופועלים אחרת. אכן יש מצב הנראה כך.

כאן יש להוסיף נתון של "חשיבות הידע", וניקח דוגמא פשוטה, שני בני אדם יודעים שחשוב להיזהר בחציית הכביש, האחד נפגע כבר פעם ל"ע, היש לנו ספק שמי שנפגע כבר אינו יותר "עירני" או "ממוקד" על אותו ידע, וממילא סביר שיזהר יותר מאנשים רבים אחרים? נדמה שכולם יסכימו שהנפגע ממשהוא עירני לו יותר והדבר תופס אצלו יותר חשיבות.

כך שגם אם יש לשני אנשים ידע פורמלי זהה, עדיין תלוי כמה הוא חושב ועירני לאותו ידע. כאן מצטרף גם עניין המיקוד, הבהירות, ורצינות האדם שלא להעביר וכביכול "להדחיק" ידע.

כ"ט

יהוסף

דומה שמה שאתה מתכוון וקורא-מסקנה שכלית , היא למעשה - הכרעה רצונית.

יהוסף

דברי סורקטס מתאימים לאנשים שהשאיפה שלהם היא לעשות טוב, את זה הם רוצים, לגבי רב האנשים דבריו אינם נכונים, ולא מציאותיים.
זה לא שישנם כאלו אנשים שפויים, שמצדיקים הריגה וכדומה, אלא שהמציאות הוכיחה אמנם הרבה אחרי סוקרטס, שהעם הגרמני כולו הצדיק להרוג ולטבוח ללא הצדקה –

העיתונים היומיים מלאים כל יום באנשים שבוחרים ברע, האדם לא צריך לטעון שהוא יכול לבחור ברע, זאת עובדה שלא זקוקה להוכחה.

הרי רב העבריינים שיושבים בבתי סוהר , ישבו על פשעים דומים בעברם, ולא רק שאינם מתביישים, חלקם מחברים ספרים על פשעיהם ומתגאים בכך. הידיעה שיתפסו אינה מרתיעה אותם

הטוב, והרע הם הכרעות ערכיות , והאדם בוחר אם לעשות טוב או רע בהתאם לרצונו, אם הוא מעדיף להיות אדם הגון וישר , הוא ינהג בדרך הטוב – אך ברב המקרים יצטרך להתגבר על רצונו. למשל – אם רצונו להיות עשיר- הפיתויים הם רבים, אפילו בניסיון לרמות את מס הכנסה, האם אדם שיצדיק את מעשהו בזה שיאמר הגונב מגנב פטור?

החינוך לטוב הוא הדרך הבטוחה לאדם לרצות בטוב, הידיעה לאדם שלא חונך לרצות בטוב, לא משפיעה על רצונו






תוקן על ידי - איקה - 20/07/2003 10:57:10

איקה היקרה

עם דברייך האחרונים אני מסכים, והנה ניתוח הדברים בארוכה מאותו המאמר שהבאתי בהתחלה רק את סופו -

כאמור סוקרטס קובע כי האדם בוחר בטוב כאקסיומה. לטענתו גם מי שבוחר ברע על כורחנו משום שמצדיק ומחשיב את מעשהו כטוב.

נתחיל מהנקודה הברורה, בה אנו מסכימים עם הדברים, ואז נראה אם גם במקרים אחרים אנו מסכימים לדבריו. נבחר במקרה די נפוץ כשהדבר נחשב לפשע ברור ובכל זאת הפושע חש שהוא צודק. מדי תקופה אנו שומעים על ריב שנגמר בדקירת מוות, מריבה על כיסא בחוף הים, ריב של הקנטות סתמיות וכיוצא בזה. במקרים הללו על פי רוב לא שפט הדוקר את יריבו למוות, אלא לדקירה. אנו מניחים שאילו היה יודע כי דקירתו דקירת מוות היא, היה נמנע מלעשות זאת. גם במקרים קיצוניים בהם מתכוון הדוקר לדקירת מוות, מדובר במקרה שמרוב זעמו של הדוקר הוא הצדיק את משפטו לדקור למוות את יריבו. העובדה שאין אדם שפוי בעולם שיטען שאפשר להרוג אדם ללא הצדקה, תומכת ברעיון של סוקרטס, שמעשה רע לא יעשה ללא הצדקתו כצודק וטוב.

למרות הדברים האמורים עדיין לא הגענו לידיעה פילוסופית אלא סטטיסטית. לא הבנו עדיין את הסיבה או את ההוכחה העצמית שלא ייעשה מעשה רע ללא הצדקתו כטוב. כאן אנו מגיעים לביקורת מסוימת על סוקרטס. טענתנו אליו – למה לא נימקת והוכחת את מסקנתך כי יסוד הבחירה הוא נכון וטוב? אנו יכולים לענות במקומו של סוקרטס תשובה די מספקת. נערוך את הדברים בדו שיח מבוים בינינו לבין סוקרטס –

אנחנו: סוקרטס, נוכחנו בצדקת דבריך שהידיעה היא המכוון והמשפיע הבלעדי על מעשנו, אבל אולי תסביר לנו את ההוכחה לכך שהבחירה הבסיסית של האדם היא בטוב?
סוקרטס: האם נפגשת באדם שפוי שיכחיש את הצדק, כלומר שיטען שאפשר להרוג ולטבוח ללא הצדקה וכיוצא בדברים אלו?
אנחנו: למרות שישנם כאלו אנשים, אנחנו מסכימים עם הגדרתך שאדם שפוי אינו מצדיק הריגה ודומה ללא סיבה.
סוקרטס: אם כן אצדק כאשר אתעסק לשפר את הצדק של ושל זולתי דרך ידיעת הטוב? התאמרו שאיני מועיל? הלא תסכימו שהמציאות היא שאכן אדם בוחר בטוב ואינו יכול לבחור ברע ללא הצדקתו כטוב, אם כן ודאי מועיל אני בשיפור ידיעת הטוב לבחור בטוב, ותסכימו איתי שריבוי הטוב אצל האדם ובחברה דבר נכון וטוב הוא, הלא כן?
אנחנו: אכן צדקת סוקרטס שעיסוקך לשיפור הטוב הוא מועיל וטוב. עדיין אנחנו נשמח אם נוכל להכיר את מניע האדם לטוב כדבר מוחלט. באופן כזה נוכל לראות את מהותנו כמבקשי טוב ונכון ונגביר את המסירות שלנו לכך. האינך מסכים שידיעת הדבר כמוחלט מועילה הרבה?
סוקרטס: אני מסכים כי יש בכך תועלת. אך בקשת ההגדרה וההכרה שלכם -במה שגיליתי לכם שאדם לעולם בוחר בטוב- אינו סותר לתעסוקתי. אני התעסקתי במציאת הדרך לשפר את התנהגותנו הרצויה, ומזה לא פסלתם כלום. כלומר, בקשת ההגדרה שלכם היא חיפוש טוב ומועיל, אך לא בזה אני מתעסק ברעיון הזה, ולא נפסלו דבריי על ידי שאלתכם להוכחה והכרה לוגית שיסוד בחירת האדם היא בטוב.

זאת אומרת, סוקרטס אינו חייב לגעת בשאלה מהי ההכרה המוחלטת שתראה לנו כי יסוד בחירת האדם בטוב, די לו בכך שאנו רואים בפועל שאין אדם שיצדיק רוע. החקירה להכיר את נכונות הבחירה בטוב באופן לוגי נשארה מוטלת עלינו. נמצא כי המבנה של סוקרטס להסביר את הבחירה בטוב על ידי הידיעה, היא נכונה בעינינו, אך יש חלק מהדרך שאינו ברור לנו מבחינה לוגית, כך שחסר לנו את ההבנה הלוגית המוחלטת. כך נשאר עדיין פתח ויכולת ערעור על נקודה זו של סוקרטס. אם יבוא אדם ויטען שהוא יכול לבחור ברע, לא נוכל להוכיח לו ולעצמנו את ההפך מדבריו [מבחינה לוגית והכרחית].

לפני שאנו עוברים לנסות ולפתור את העניין הזה בכוחות עצמנו, נבחן נא שוב את דבריו של סוקרטס על עושה המעשים הרעים, שהם בעצם נעשים מתוך המחשבה כי המעשה הוא טוב, או לפחות לא רע. נשאל נא את עצמנו האם כל גנב חושב שהוא עושה דבר טוב? האם אין גנבים שיתביישו לגלות את גניבתם גם למי שהם סומכים עליו? האם נוכל לומר שאינם ערניים למעשה הגניבה כגניבה?
התשובה הטבעית לשאלה זו, שאמנם הגנב חושב "מעשה הגניבה טוב לי", כלומר לפי צרכיי או לפי השקפתי, אך הוא יודע שלפי הקריטריון הכללי לטוב, מעשהו הוא רע. לכן לא ילך לספר לחברו על גניבתו, כיוון שאינו יכול להצדיק את הגניבה כטוב כללי ואינו יכול לראות אותו כטוב רק כלפי עצמו.

מעתה, שאנו רואים שאדם יכול לבחור בטוב שאינו כללי אלא במה שהוא "טוב אישי", למרות שבו בזמן הוא יודע שהמעשה מצד עצמו הוא רע, הרי שחזרנו להניח כי אדם יכול לבחור במה שהוא יודע שהוא רע ודי לו שהוא טוב עבור עצמו. מאחר וכך נופלים גם דבריו של סוקרטס כלפי יודע הטוב. סוקרטס הן קבע שני דברים בהקשר לעניינינו, האחד שיודע הטוב יעשה את הטוב ויתירה מזו יודע הטוב לא יוכל לעשות רעה. השני שגם עושה הרע עושה את המעשה מתוך הנחה שהוא טוב, לאמור הרי שמחשבתו על מעשהו כטוב הוא "טוב אישי". נמצאנו למידים שיכול אדם להחליף את הטוב האמיתי והכללי בטובתו האישית. אם כן, אם יכול אדם להחליף את הטוב בטוב אישי, הרי שגם יודע הטוב לא יעשה בהכרח את הטוב שכן יוכל להתחמק ולבחור בטוב האישי במקום הטוב הכללי והאמיתי. ולמשל גם כשידע שלגנוב הוא מעשה לא טוב יוכל לחזור ולהביט על הגניבה מבחינת התועלת האישית שלו ולומר לעצמו הן "לי" מעשה הגניבה הוא אכן טוב.

מה שבכל זאת נשאר לנו מתורת סוקרטס כדבר ברור, "אדם תמיד בוחר בטוב", יהא זה טוב בהקשר כללי ורחב או טוב בהקשר האישי שלו, בכל זאת אין אדם עושה את הדבר שהוא רע בכל המובנים. דבר זה אנו בעצם יודעים כמעט מיום היוולדנו שאף אדם ואף פעם לא נעשה מעשה ללא תועלת מסוימת, תהא אשר תהיה.


סיכום:
 סוקרטס קבע כי האדם בוחר תמיד בטוב, וכאשר הוא יודע את הטוב לא יוכל לעשות אחרת ממנו.
 הוכחנו שסוקרטס דיבר רק על ידיעת הטוב ברמת ערנות גבוהה, ברמת הידיעה של הדברים החשובים לנו ושאנו ממוקדים עליהם.
 הראנו כי פעמים אדם בוחר ברע למרות שבו בזמן הוא מכיר בהכרה חזקה שמעשהו אינו טוב, נימקנו את המקרה הזה בכך שהוא מתמקד בטוב ברמה האישית – טובתו האישית.
 מתוך כך חזרנו לשלול את ההנחה שאדם בוחר בטוב האוניברסלי, כיוון שלכא' לעולם יכול אדם להחליף טוב בטוב, במקום לנהוג על פי הטוב במובן הכללי והרחב של טוב, הוא יוכל לבחור בטוב המצומצם האישי שלו.

הערת סיום: למרות הביקורת האמורה, בה נשללו דברי סוקרטס, דבריו נכונים בתוספת נתונים יסודיים שלא הזכירם סוקרטס. על כך, ראה ---. בכמה מילים, הכיוון לבחון את דברי סוקרטס, מחייב בירור מדויק במונחים "טוב שלי" ו"טוב כללי", ואם הטוב הכללי אינו בעצם רמה אחרת וגבוהה יותר באותה קטגוריה של "הטוב שלי".

לאחרונה קריתי מאמר ארוך בטיים מגזין אודות הGENOM שחידשו לאחרונה, ומקווים לפי"ז כי יוכלו להראות איזה GENE גורם לאיזה מדה, כגון מדת הכעס השכיח אצל כמה בני אדם יותר, יוכלו לתקן זאת ע"י תיקון הדזין, וכן מחלות משפחתיים וכו'.
המאמר היתה ארוך מאד, והביאו שם דעת הרבה פיליסופים בענין אי נאמר כי מדות או רצונות שונות הם תלויים בטבע בהולדה, או שמצבים אחרי הלידה דוקא גרמו זאת. כתבו שם כי בדבר זה נחלקו הפיליסופים בכל דור, כל דור חלק על קודמיו, וכיון שכן, סיימו, אין הם רוצים שוב לשנות ההנחה האחרונה בזה ולומר כי הוא תלוי בטבע האדם עוד קודם שנולד, אבל בבטח יש לתלות כן לפי החידוש זה האחרון. כן בערך כתבו שם.

חשבתי לעצמי כי הדברים שציטטו מדברי סוקרטס, הם תלויים לכאורה במחלוקת זה, כי לדעת האומר כי יש טבעים בהולדה, בעל כרחך אי אפשר כי לכל רצון תקדים ידיעה, כי הרצון הבא מצד שנטבע כן בנפש האדם עוד מקודם שנולד בעל כרחך אין לה ידיעה מקודם.

ולענין עיקר הדבר לא הבנתי דאם ידיעה "גורם" רצון, א"כ איך תסביר במקרה שיש שני אנשים שניהם יודעים בשוה דבר אחד, ואחד יעשנו ואחד לא יעשנו, הרי הידיעה הוא הגורם, שניהם יודעים בשוה, ועכ"ז מחולקים במעשיהם. כגון שני אנשים קמו בבוקר, התפללו, שניהם נכנסים לחנות לאכול, אחד קונה זה והאחר קונה דבר אחר, ולמה לא קנו שניהם בשוה, וכי ידיעתם במיטב המאכלים שונה? בעל כרחך נצטרך להודות כי לא הידיעה הוא הגורם הרצון, כי אם דברים שנטבעו בשניהם.

יהוסף, שבוע טוב

במשך השבת חשבתי על כך וגם הזכרת זאת שכל התיאוריה הזו התחילה מסוקרטס: ההשקפה שלו היתה, שאם אדם עושה מעשה רע, הוא עושה זאת כי הוא איננו מבין – זה ללא ספק איננו נכון.
האם לדעתך זה תואם המציאות?

יהוסף
אני לא יוצאת משום נקודת הנחה, במציאות של ימינו אין כמעט אף אדם שאיננו יודע בודאות שהעישון מזיק לבריאות!

אם לדייק : לשכל, לתבונה אין שום השפעה על הרצון, אבל ביד השכל שיקול הדעת כדי לישם את הרצון במעשה.

אם ברצון האדם להפסיק לעשן, הוא ישקול בדעתו אם ללכת לדיקור סיני, או לקחת מסטיק ניקורט

איקה תחי'

כיוון שאת יוצאת מנקודת הנחה שהאדם יאמר אני יודע שעישון שלילי אבל אני רוצה, אנחנו תקועים.

כיוון שאני יוצא מנקודת הנחה שהוא יסביר שהעונג שווה לו את הפסד החיים וכיו"ב, ולכן זה שווה לו, אני גם חושב שזה מוכרח, אך לצורך כך הטוב ביותר להסתובב אצל מעשנים ולשאול אם הסיבה היא סתם רצון, או שיש להם העדפה מודעת לעישון עם כל זאת שהוא מזיק.

אותו אדם היודע שהעישון מזיק לבריאות ובכל זאת מעשן, אינו מחפש כל סיבה, הוא יאמר, אני יודע בוודאות שהעישון יקצר את חיי בכך וכך שנים, אבל אני רוצה לעשן.

קח לך שני בני אדם שיודעים במידה שווה על נזקי העישון, האחד מעשן, והשני אינו מעשן, העובדה שהם יודעים אותו הדבר עצמו אין לה השפעה על רצונם. זה רוצה לעשן (תקרא לזה מעדיף הנאה) וזה רוצה בריאות.

שואל,

אתה לדעתי מבין דבר שבדרך כלל בני אדם אינם מודעים לו, והם נותנים לרצון מסגרת מנומקת. (אולי כדי לא לאבד עשתונות)
אפשר לתפוס את רצון האדם כמעשה נסים, כתופעה שמעל הטבע. מכיון שמצד אחד אנו מניחים שאין כל סיבה מעבר לרצון עצמו. ומצד אחר הנסיון מראה שהתבונה נאחזת בסיבות גורמות. דומה שהתבונה נוהגת כך כדי לעגן את הרצון בהכרה, אחרת יהיה עליה להתיחס אליו כאל דבר נסי!