אלה שמיצו עצמם ואלה שלא (במקום דרשה)

להעיר.

למרות שאינני ממתנגדי הקבלה כלל, אני כן מתנגד להפצת כזבים ושקרים.
כל מי שמבין היטב את השקפת עולמו של הרמב"ם יודע שהסיפור על כך שבסוף ימיו התקרב לקבלה הוא סיפור בדים כוזב. גם בימיו של הרמב"ם היו זרמים מיסטיים דתיים יהודיים ומוסלמיים כאחד שהרמב"ם הכיר היטב ותיעב אותם כעבודה זרה.
עם כל הכבוד לאותם מקורות שניוניים וחסרי אמינות, להגיד שהרמב"ם בסוף ימיו 'הודה לקבלה' זה כמו להגיד שבסוף ימיו הגר"א נהייה חסיד של הבעש"ט. זה מגוחך.
רק מי שאינו מכיר כלל את עולמו של הרמב"ם יכול בכלל להתייחס ברצינות להבל הזה.

אקדמאי.
כן, המפקד.


דיוטמה, איקא והלבן.
אישית אינני חושב שניתן לחלק ציונים. לדעתי כל תלמיד חכם בעל ערך, חידש חידושים בטווח ובהיקפים משתנים. כך גם איני בטוח שהיצירתיות בעולם החסידי גדול מזה שבעולם הישיבות. למעשה תמיד היו אלה מיעוט וככל שחברה מתמסדת ומסתאבת כך גבר הלחץ על הפרט וגבולות היצירה הולכים ומצטמצמים.


תוקן על ידי - מוישהגרויס - 31/07/2003 15:39:04

להעיר

כדי לחוות דעה על הרמב"ם אדם צריך להיות כלוא עם חיבוריו, ללמוד אותם כמיטב יכולתו, וגם כך סביר להניח שימי חייו של אדם ממוצע לא יספיקו לו ללמוד את הספרים אותם "הספיק " לכתוב הרמב"ם בימי חייו הקצרים, גם אם ישנן יומם וליל (69) אם היית כלוא עם חיבוריו בודאי לא היית מעלה בדעתך שהרמב"ם עסק בקבלה, ולא היית נצרך לגדולי תורה ש"יקבעו" את זה כדי שאתה תוכל לסמוך עליהם, אחרי שסיים לכתוב את המורה בגיל 59 הקדיש הרמב"ם את שארית חייו לגמילות חסדים, ולא לעיסוק בקבלה.

זה מצויין שאתה לומד ג' הלכות מידי יום מהיד החזקה,= תלמוד תורה. אך זה לא בא במקום לימוד שמונה פרקים,= תלמוד תורה במובן הרחב שלה. שבו הרמב"ם לא עוסק בהלכות, אלא מביא את "תורת האדם" באשר הוא אדם, כשהוא "מסביר" מה הן היכולות המקסימאליות שלו כאדם, ומקסימום היכולת שלו היא להגיע לנבואה.

היו גדולים ורבים אשר חלקו על הרמב"ם ויצאו נגדו, והיו כאלה שלא יכלו להשלים עם העובדה שהרמב"ם, "הפטיש החזק" שמהווה עמוד ההלכה בעולם התורני,התנגד בכל תוקף ללימודי הקבלה, וניסו "לשלב" אותו בדרך המקובלת, בדרך אותה אתה ניסית לשכנע.

את המחמאה ש"ממשה עד משה לא קם כמשה" קיבל הרמב"ם על "לאן שהגיע" ואני לא מכירה גדול תורה שכן עסק בתורת הסוד, ואמרו את זה עליו, אז מסתבר שלא חבל על כלום, ההיפך הוא הנכון.

המסורתני לא נאמן להלכה יותר מהיצירתי- והבאתי את הרמב"ם לדוגמא לחכם יצירתי, כשהוא קובע שמטבעו של האדם הוא מסוגל להגיע לנבואה? זאת לא דוגמא ליצירתיות.? ההשקפות המובאות במורה הם לא דוגמא ליצירתיות – האם בדה הרמב"ם מלבו את גישתו זו לנבואה ? לא! הוא נסמך על המקורות, והוא נאמן להלכה.



תוקן על ידי - איקה - 31/07/2003 2:32:56

תוקן על ידי - מוישהגרויס - 31/07/2003 12:55:34

איקה

לא אוהב להתבטאות בסגנון הזה אך נדמה לפעמים שאת כלואה באיזשהו אי נידח ואיתך מס' ספרים בודדים אותם את משננת יומם וליל ועליהם יהדותך דתך והשקפתך

שוב תודה על הציטוט משמונה פרקים.זה תמיד טוב לרענן לשנן ולחזור.אני לומד ג' פרקים ביד החזקה מידי יום ככה שלא יוצא לי תכופות לעבור על שמונה פרקים

בעניין הדיון אודות הרמב"ם אחזור ואומר שאני סופר ע"פ המקורות הקדומים שהבאתי גם מלפני 300-500 שנה המעידים על כך שלכל הפחות בסוף ימיו היה לרמב"ם עסק בתורת הסוד. אני מתייחס לאותם גדולים שכתבו זאת (מגדל עז ראגצובי ועוד) בכבוד לא פחות מאשר לאותו חוקר מודרני הסבור אחרת

למען האמת גם אם יתברר לע"ל שלרמב"ם לא היה יד ורגל בקבלה אזי אתייחס לזה בכך שאומר.נו.תארו לעצמכם אם תורת הסוד הייתה כן מגיע אליו לאן היה מגיע.חבל שלא יצא לו

לא כל כך הבנתי את השאלה שלך מדוע אני חושב שמסורתנים יותר נאמנים להלכה מאשר היצירתיים?
הסיבה היא פשוטה.אם אני סה"כ ממשיך מסורת כפי שאבי ואביו נהגו מרחב הטעות שלי הוא קטן.לעומת זאת אם בחרתי לנסות ולהיות יצירתי ולטפל בסוגיות שקודמי לא טיפלו בהם אזי עליי לנהוג במשנה זהירות ועדיין בסופו של דבר עלול אני לטעות הרבה יותר מאשר מי שלא ניסה בכלל ליצור.אם כי גדולה מעלתו של מי שאכן הצליח ליצור מעצמו (ע"ד המבואר בחסידות מעלת "מעיין המתגבר" על ה"בור סוד שאינה מאבד טיפה")
ע"כ

הלבן,

הרי לזה בדיוק רמזתי.

איקה
הדברים אמורים כלפי אלו שבאים לבקר הלכה זו או אחרת.
אם אין לנו חילוקי דעות בפרט, ניחא בכפלים.

הלבן,
איפה ראית שאמרתי שהרמב"ם אינו נאמן למקורות ההלכה? ולהגיד על הרמב"ם שהיה יצירתי זה להדביק לו סטיגמה?

חזור להודעה הראשונה שלי באשכול, ועיין שוב בציטוט שהבאתי מתוך ההקדמה.

הלבן

עוררת שאלה יפה וחשובה, שנזכרה בעבר במקצת.

מי הם אלו בציבור החרדי/דתי/אורתודוכסי שפתוחים יותר לבדיקה, לעיון וליצירה?
האם זה תלוי בסוציולוגיה או באמונות שלהם?

אני סבור שכן.
אשר לחסידות ולחב"ד, איני יכול אפילו להציע תיאוריה, כי איני מכיר את חב"ד כלל. אך אנסה להציע תיאוריה כללית, שכוחה יפה גם לחב"ד.

הפתיחות הרעיונית שחשובה בעיני והיצירתיות שמוישה גרויסה דיבר עליה תלויות במידה שמשמשת להם כתנאי מוקדם:
גמישות.

אדם יכול להרשות לעצמו להיות גמיש, למרות המחוייבות שלו למסורת ולשמרנות, רק בה במידה שהגמישות אינה פוגעת במה שעקרוני בעיניו.

מי שהדתיות שלו מוגדרת על ידי היצמדות לאמונות, למשל, כי מבחינה מעשית הוא אינו מדקדק במיוחד, יגיב בחומרה על נסיון לפגוע במה שהוא קשור אליו.

מי שהוא תלמיד חכם, שרואה עצמו חלק מהמסורת, אינו חושש משום בדיקה, כי הוא קשור לכל התורה. וכל מה שהוא עושה הוא על פי כללי היסוד שעליהם צמח. בחינת "בתורתו יהגה יומם ולילה", כדרשתו של רבא, שהתורה הופכת לשלו. עם הרגשה כזו, יש הרבה יותר מקום לפתיחות.

יתכן שההגדרה העצמית של החסידות אינה מחייבת היצמדות לתכנים מסויימים, ולכן יש יותר פתיחות לגביהם.

כמובן, פתיחות אינה מחייבת הסכמה לשינוי, אלא רק דיון חופשי. אך היא נושאת בחובה את הסיכון להשתכנע ולחוש בצורך האמיתי לשנות, לתקן, להודות על האמת.
ללא התנאים המוקדמים שציינתי, מפעל כזה הוא קשה שבעתיים.

אני קורא מה שכתבתי ונוכח לדעת שכתבתי בכלליות מדי. אולם אפשר להתייחס לדבר כמצע לפיתוח רעיוני נוסף, כי בהחלט אין כאן חתימת דבר מגובשת.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מוישה
אולי אתה צודק שיש לפעמים "איש מסורת מובהק היוצר בתוך גבולותיה". אמנם דבר אחד איני מצליח להבין אל בוריו, ואקוה שאף אחד לא יקפיד על שאלתי זו:
מהי באמת הסיבה שרואים כאן מחיצה כ"כ חדה, בין בוגרי חב"ד לבין בוגרי חוג המתנגדים?
לכאורה חב"ד עוברת כעת תקופה קשה ביותר, שצריכה להביא התפוררות מסויימת וחיפוש יצירתיות חדשה, ולאידך החוג המתנגדי שוקט על שמריו!
האם זה מורה משהו על עדיפות שיטת החסידות שמכניסה חיות פנימית לתורה ומצוות!?
האם זוהי הסיבה שבחב"ד רואים כל הלכה באור חיובי ונצחי?

חן חן ווטו !
אני תמיד פה , לומדת ומחכימה. אכן , מעט פאסיבית..

להעיר,
עד כמה שידוע לי, היהדות תמיד השכילה ולא חששה לשנות ע"פ המציאות המשתנה תדיר. כבר בתנ"ך רואים שינויים , אפילו בחוק. (בנות צלפחד למשל, "משנה תורה" בספר דברים ועוד ועוד).שינויים אלו נסמכו ובאו הן מפאת המציאות המשתנה והן כתוצאה מחשיפה לעולמות שונים.במקרה של תקופת התנ"ך ,חוקי עמי האיזור והמנהגים להם נחשפו השבטים ואחר כך הממלכות לאורך השנים בשיבתם בארץ. רוצה לומר, שידיעה וחשיפה למקורות שונים יכולה להיטיב הרבה פעמים, גם על דרך שלילתם של מעיינות נובעים אחרים וגם על דרך פולמוס כזה או אחר עימם.
הפולמוס וההתכתבות בין דיעות ואמונות אחרות יכולה להשביח דיעות מקובעות.

דיוטימה,

ברוך שובך! [בדיוק היום חשבתי שכבר לא רואים אותך זה עידן ועידנים!]


מוישה,

איני צריך לומר שאני רואה איתך עין בעין, אבל לגבי מסתברא, כפי שכתבתי זה עתה באשכול "שובי שובי" אני מצטרף לקבצן הסגי-נהור שמסתברא הוא גם סייפא וגם המדלג על ציטוטים מחוסר ענין בציטוטים, יראה לרוב בדבריו ענייניות רבה!

הרמב"ם אינו רגיל כלל וכלל לחלוק על רבותיו בפירוש ההלכה, ובדרך כלל הולך בדרך רבו הרי"ף, ומה שהרי"ף כותב בדרך פירוש על הגמרא, מיישם הרמב"ם בספר לקוטי ההלכות שלו, היא היד החזקה.
כן יש אולי 80 פעמים שהרמב"ם כותב ויראה לי, או ונראה לי, אבל גם בזה אינו רגיל לחלוק על רבותיו, ואינו אלא מוסיף בפרטים שלא נתבררו די צרכם בספרי ההלכה של קודמיו.
לתת לרמב"ם סטיגמה של מי שהוא יצירתי ואינו נאמן למקורות ההלכה, זה לא עומד במבחן המציאות.

נאמנים להלכה הווה אומר שלא ניתק ממקורו! לאיזה מעיין מחוברים היצירתיים?
על מה נסמכים דברי אלה המתנגדים לדעותיך?

ועל מה נסמך הרמב"ם כשהוא מודה שהוא מביא דברים מבני אדם, ואפילו גויים כדי להודות על האמת?

במה דברים אמורים?

כשהמעיין מחובר למקורו.

משניתק ממקורו, שוב אינו מעיין אלא בור, ואינו מטהר בכל שהוא, ואינו מטהר בזוחלין.