| נשלח ב-30/7/2003 20:15 |
 |
| |
קינות מי מבין?
תכני האבלות לט' מנחם אב
עיקרם בקינות.
הקינות רבדים רבדים אוספי פיטנים לדורתיהם
על כל הצרות האסונות והפרעות שעברו עלינו ואבותינו.
חלק רב בקינות חוברו ע"י רבי אלעזר הקליר
שיש גורסים שהוא מדור התנאים ונקבעו לדורות
על סדר הקינות.
ברם כבר אבן עזרא בפרושו לקהלת טען שקשים לו להבנה פיוטיו של רבי אלעזר הקליר שכן רובם
משלים וחידות.
ומה נענה אנו שבודאי תכני הקינות נאמרים אך
ללא הרגשת הלב.
וכבר נשאל החזו"א ע"י רב שחיבר פיוטי קינה על השואה ורצה שיקבעום בקינות והחזו"א פסק שאין לשנות.
האם אפשרי לשנות בכדי לעורר הלבבות?
מסתבר שכן לפחות לדעת הראשונים
הריטבא בחידושו למס' ראש השנה דף לג'
מביא את שאלת רבו (האיי גאון)
בענין התקין רב אבהו בקיסרי את סדר התקיעות
וכי עד רב אבהו לא ידעו ? והרי קבלו איש מפי איש עד משה רבינו.
וביאורו שם. אך החשוב לענינינו הם דבריו:
ובודאי שבדורות הראשונים נהגו בתרועה כמו שראו למשה, אבל אותה תרועה בטלה בדורות התנאים והאחרונים, שהרי התורה אמרה סתם תרועה קול נשבר כדרך שאדם עושה בשברו וסגנון אחד אמרה תורה לכולם, ואין הדורות שוין בדבר, שהרי תמצא במיני הניגונין ענין קול שהיה קול מנגן לדור שעבר וחזר קול תמרור (לקול) [לדור] אחר, וכן אירע בענין התרועה כי לא היו בדורות האחרונים מריעים על שברם כדרך הראשונים, וגם יש שמריעין בשתיהן או בשלשתן פעם בזה ופעם בזה ואינו יודע איזה יכשר הזה או זה, ולכך הוצרך ר' אבהו לתקן זה.
הנה כי כן תקיעת השופר שהיא מהתורה נקבעה
לפי הרגשת הדור, ומה שתיקנו נוסח אחיד הוא מפני דעת ההמון שלא יטעו.
ברם בנוסח הקינות שאין לכאורה מקום לטעות
ואף אם יטעו מה בכך הרי כל מטרתם לעורר את הלבבות (וגם אין ההמון נוהג בהם)
מדוע איפה אין לשנות לתכנים המובנים לכול?
ויה"ר שהימים האלו יהפכו לימי שימחה וששון
בשורות טובות
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2011 11:07 |
|
| |
להבנת הקינות יש בעיקר לדעת את השפה המדוברת בבתי המדרש של המקוננים.חוייתם ורמזיהם
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2011 06:51 |
|
| |
אני בעודי
אתה מאוד צודק. להוסיף הערונת - להבנת הקינות יש צורך ברקע מקיף לא רק בתנ"ך אלא גם במדרשים ובאגדתות בגמ'.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2011 18:15 |
|
| |
הערה:
קינות נאמרו כחלק מחזרת הש"ץ
הקינה הראשונה הנאמרת בנוסח המקובל היום הינה שבת סורו ממני בה האות "ס" של סורו הינה חלק ממבנה האקרוסטיקוני המסודר של הקינה.('שבת' ודומיה הם ראשי מילים כהקדמה לכל בית ממגילת איכה)
הפתיחה של הקינה באות 'ס' איננה טעות של הקלירי אלא המשך טבעי לפיוט שנאמר בחזרת הש"ץ. אם האות 'א' מיוחסת למגן האות 'ב' למחיה המתים וכך הלאה נראה שהקינות נאמרו כחלק מברכת ירושלים.
בידנו 4-5 חזרות ש"ץ שכתב הקליר לתפילת שחרית של תשעה באב וכנראה כל פעם צירף פיוטים הרלוונטים לחזרת הש"ץ (אחת מתוך 4-5) שנאמר באותה שנה.
הדורות השכילו לחבר את הקינות הנפרדות להוסיף עליהם קינות ימי בנימיות (על כ 10 הרוגים בשפיירא!!!) ועד מעט מיצירותיו של רי"הל ובידנו ספר עבה שהינו עירבוב ללא קשר מובנה בתוכו .
ממילא על מה נלין כיצד אפשר ללמוד (כולל עם גולדשמידט כ 60 קינות שהחיבור בינהם לא ברור כלל)
רצוי וניתן לשמר רף גבוה אולם במינון המתאים המינון שהמחבר ראה לנגד עיניו כסביר כחלק מחזרת הש"ץ. אם רוצים להוסיף (שואה במקום מסעי הצלב ) מן הראוי לצמצם במקום אחר
קינות בהיקף סביר (5-6 קינות) מסוגלות להוות תשתית סבירה לאמירה משמעותית שתלווה בהסבר לפני כל קינה.
ניתן לשנות בכל שנה או כמה שנים את הקינות עצמם (הרי מנהג ראשונים לגנוז הקינות בסוף אמירתן)
ההתדבקות הבלתי מוסברת לטקסט עב קרס באדיקות כה גבוהה גורמת לעוגמת נפש מיותרת
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2011 16:40 |
|
| |
אני_בעודי
אני לא מבין מדוע חשבת שבאתי לחלוק עליך - להיפך אני מסכים עם דבריך ורק הבעתי את התרשמותי מיכולת ההאזנה וההבנה של מאזיני הפיוט.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2011 16:07 |
|
| |
הדיון מתחילה היה האם יש מקום לפיוטים כיום.
על כך הבעתי את דעתי, שראוי לחזור למקור. כלומר, לומר מעט, במתינות, ובניגון מתאים. אולי בצירוף מקהלה.
אתה מערער על מוסמת הבסיס שלי. במשתמע מדבריך, שאף פעם לא היה טעם בפיוטים. טענה זו בעייתית מאוד. האם לדעתך, עשרות פייטנים ישבו וחיברו אלפי פיוטים סתם כך? האם הם לא ידעו שהם מַלְאִים את הציבור? האם לדעתך, מאות שנים ישבו יהודי א"י ונרדמו בתפילות הארוכות והמשעממות שבבית הכנסת? הרי פיוט טוב מכיל בתוכו כמה וכמה דברים המייגעים את המחבר מאוד, אקרוסטיקון, מילות שרשור קבועות, שילוב פסוקים, ועוד המון חוקי פיוט. האם המחבר ישב וכתב את כל זה כדי לראות את הציבור שלו ממלמל אותו אח"כ כמו סליחות לערב ראש השנה (זכור ברית) אצלנו?
אין ספק בעיני שאם הפייטנים כתבו את הדברים, היה להם קהל יעד. סביר מאוד שאורך הפיוטים, השונה כל כך זה מזה, סגנונם - הקשה יותר או פחות, הושפע מן הקהל בפניו נאמר הפיוט. יתכן בהחלט, כי הפיוטים הקשים מאוד, דוגמתם ציינת, חוברו לתפילה בישיבה הגדולה, ואילו הקלילים יותר, חוברו לבית כנסת עממי יותר.
בסך הכל, למי שמכיר היטב את לשון המקרא, הפיוטים נשמעים הרבה יותר מוכרים. באותם הימים, עדיין לא נדפסו חידושיו של ה"קצות", ויהודי שהיה עוסק בתורה, היה לומד הרבה יותר תנ"ך מבימינו.
(הרבה יותר זו הגדרה בעייתית, כי ת"ח ממוצע בימינו, מעולם לא למד נ"ך בצורה מסודרת, אם בכלל. אם תמסור שיעור כללי בפני תלמידי חכמים, ותצטט גמרא מגיטין בזמן שהיא מופיעה בכתובות, יהיו כמה שירימו גבה ויתקנו אותך. אם תצטט פסוק ממשלי ותאמר שהוא באיוב, יהיו כמה שירימו גבה וינסו להבין מאין לך לדעת פסוק מאיוב שאינו מוזכר בישיבישע מסכתות...)
לשם דוגמא, ראה את שירת הבקשות. הנה לך, מנהג שהיה נפוץ כמעט עד הדור האחרון, כלומר, עד שהתחילו להדפיס מוסף שמן לעיתון של ערב שבת. יהודים היו באים, ומשוררים יחדיו פיוטים במשך שעות, בשפה המובנת להם חלקית. מה שהפך את זה לחוויה ולא לעול, היתה צורת הנגינה, בדיוק כמו שתיארתי. במתינות, ובמנגינות המוכרות לציבור.
==========
כהערה לדבריך, ביום כיפור, סביר שישבו יהודים כל הדורות בבית הכנסת, ועל כן פייטו כל היום. גם אם בבית הכנסת בטבריה לא היה מיזוג, אני מניח שלא בילו את היום בטיול על שפת הכנרת.
==========
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2011 10:37 |
|
| |
אני בעודי
לו יהי כדבריך, ובל זאת מספר הערות.
ע' בפליישר ותמצא שבא"י היה סדר ארוך של תפילת השיר.
בזמנו של הקליר, שוב לפי פליישר, נראה שבראש השנה אמרו ברכות קריאת שמע מפויטות, קדושתא בשחרית ובמוסף + תקיעתות ארוכות.
שלא לדבר על יום כיפור שאמרו קדושתאות בכל תפילות היום (ולכן עד היום, האשכנזים אומרים קדושה רבה בכל תפילות היום).
לא הבנתי את הערתך משכפולים, רציתי רק לציין שהתפילה המפויטת נאמרה בפני קהל שהאזין לה והבין אותה ברמה זו או אחרת (מי הבין את 'אגמונו שלחף' או 'אגרטלי אצף')?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 15/08/2011 10:38:28
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2011 10:27 |
|
| |
כלומר, כוונתך שהקליר בוודאי לא היה מטבריה? זו מניין לך?
במקום אחד הוא חותם "מקרית ספר". זהו מקום שאינו ידוע בא"י בתקופתו, וזו כנראה לשון מליצית על מקום מגוריו, שהיה מלא חכמים וסופרים.
דווקא בתקופת הקליר ישיבת ארץ ישראל המרכזית היתה בטבריה, וזה המרכז התורני בארץ. יש סיכוי סביר שגם הוא גר שם.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2011 23:31 |
|
| |
גם בלי הגניזה -הדעה זו מופרכת. ולו בגלל הסגנון והעברית. הוספתי עוד אפשרות לאפשרותו של בעל.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2011 23:12 |
|
| |
בעל,
אתה יוצא מנקודת מוצא ש:
א. בבית היה לאנשים מזגן, והם
סבלו רק בבית הכנסת...
ב. התפילה התחילה ב-9:30, כמנהג
החסידים, ורק אחרי שסלסלו
ב"המלך", התחילו לומר
את הפיוטים ב-11 בצהרים.
ובכן, א. מי שגר בטבריה היה לו חם תמיד. זו נקודת המוצא לחייו, לא משנה היכן הוא
נמצא עד שיעבור דירה לציפורי. אתה בוודאי מסכים איתי שבתימן התפללו גם בלי
מזגן.
ב. התפילה החלה לפני הנץ החמה, והיא לא כללה קרבנות ופסוקי דזמרה. את ברכות
ק"ש, אם פייטו, זה היה לפני הנץ! לא התפללו שמו"ע בלחש, והש"ץ התחיל
עם הנץ החמה, את תפילת העמידה המפוייטת, שהחליפה(!) את התפילה הרגילה. אני מניח שאם
בשחרית היה פיוט ארוך, למוסף לא היה
פיוט באותה שנה, או שהיה פיוט קצר.
יש תפילות י"ח מפוייטות,
שקצרות באופן משמעותי מהשמו"ע נוסח אשכנז!!
לדוגמא: בא"י או"א א'
אברהם א' יצחק וא' יעקב, הא' הגדול הגבור והנורא א' עליון קונה שמים
וארץ (ע"כ פתיחה קבועה, כמו בברכה מעין שבע שלנו, שמשמרת
את סגנון הברכה המפוייטת).
איילת אהבים תעזור במגן.
בא"י מגן אברהם
ברה כחמה תחיה באור טל. בא"י
מחיה המתים
גינת אגוז תכתירך בקדושה. בא"י הא' הקדוש
דלת ראש תחכם. בא"י חונן
הדעת
השיבה השולמית עדיך. בא"י
הרוצה בתשובה
ונקה מחטא ומפשע. בא"י המרבה
לסלוח
זבד רעייתך גאלה. בא"י גואל ישראל
חולי תמה תרפא. בא"י רופא
חולי עמו ישראל
טַעֵם יונתך מטוב טללים.
בא"י מברך השנים
יקובצו ידידיך לחדריך. בא"י
מקבץ נדחי עמו ישראל
כשפטך תצדיק שושנה. בא"י
אוהב המשפט
לעלוקה תוריד כל מנאציך.
בא"י מכניע זדים (עלוקה - גיהנם)
מתרפקת תשיג שכר צדק. בא"י
מבטח לצדיקים
נאוו לחייך תייסד ותבנה.
בא"י אלוהי דוד בונה ירושלים
שיח שחורה הסכת וכתוב. בא"י
שומע תפילה
ערוב עורכי עבודת מי זאת.
בא"י שאותך ביראה נעבוד (ערוב - לשון ערב, מתוק)
פרחי הגפן יהללוך אל טוב. בא"י הטוב לך להודות
צור עמך למוצאת שלום, ברכה וחיים
ורוב עוז שלום. בא"י עושה השלום. (צור - נצור)
==============
כיון שכבר הבאתי דוגמא בשלימותה, נתבונן בה מעט. ראשית, זהו פיוט מסוף תקופת
האמוראים. ע"פ סגנונו וסימנים
אחרים הוא מתוארך למאה 4-6.
שימו לב לתחכום. אקרוסטיקון, כל
ברכה מתחילה באות הבאה מה-א"ב.
בכל ברכה כמעט, הפייטן מביא כינוי
אחר, הנלקח מן המקרא, לישראל.
במילים קצרות הוא מביע את מהות
הברכה, ומסיים.
כעת, לאחר שהסרנו את עול האריכות, האם תסכימו איתי שהתפילה המפוייטת היא הרבה
יותר נוגעת ללב מהתפילה
הנדושה?! הלא כן?!
==============
ושוב בעל בעמיו,
אתה מצפה לשכפולים, כי אתה חי
בדור שבו לכל אדם יש שתי מדפסות בבית, אחת בשימוש, ואחת
ישנה שהוא אמור לתקן, אבל בעצלותו הוא קנה חדשה והניח את הישנה בצד. בדורות ההם הנייר היה יקר מאוד, הכתיבה היתה עסק לסופרים, וספרים
היו נדירים מאוד. אנשים היו רגילים להקשיב. כל המידע עבר בצורה כזו, תורה שבעל פה.
==============
ירוחם, הדעה הזו הופרכה לאחר
גילוי הגניזה. ואכמ"ל, אא"כ אתה מעוניין להכנס
לתיארוך הקליר כעת.
תוקן על ידי אני_בעודי ב- 14/08/2011 23:15:40
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2011 09:51 |
|
| |
בעל
מקובל גם לומר כי הקליר הוא ר' רלעזר בנו של רשב"י ראה רא'ש למסכ ברכות וכן תוספות בחגיגה
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2011 08:51 |
|
| |
אני בעודי
מקובל לומר שהקליר היה בטבריה.
נתאר לעצמנו את הקליר מגיע לראש השנה בבית הכנסת בטבריה הלוהטת, ללא מזגן, עובר לפני התיבה ואומר בפני הצבור תפילה מפויטת חדשה וארוכה, ללא שכפולים לצבור וללא מראי מקומות, והצבור ישוב שעה ארוכה ומאזין. האם זה פלא?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2011 02:54 |
|
| |
ירוחם!
לא טענתי שבפיוטים נמצאים מכמני השפה העברית, אלא הגות השקפה ודרשות המקראות, ביניהם דרשות רבות בלתי ידועות.
אני מסכים לדבריך שהעמיסו על התפילה. כוונתי היתה שאת מה שאמרו ופייטו - היו אומרים במתינות רבה, שאיפשרה להתבונן בדברים. ראה, למשל, את צורת התפילה בימים נוראים, שהרבה פיוטים נאמרים לאט לאט ובניגון. בימים אלו נשתמר משהו מצורת הפיוט הקדומה. צא וראה, שרוב בני האדם מתחברים יותר לתפילה ביום כיפור מאשר לקינות, למרות ששניהם די דומים בסדר היום.
בעניין הקינות והתענוג, יש מה לדון. המחבר בוודאי נהנה מיצירתו, וגם מי שמבין ואוהב את הסגנון. (זה בוודאי לא נועד לעינוי, כי באותו סגנון בדיוק נכתבו גם פיוטי החגים). כן, במהותה של קינה יש סוג של הרפיה ממתח נפשי, והיא בהחלט תענוג מסוים.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2011 02:00 |
|
| |
לצערי הרב, אין ציבור תופסי התורה בעולם החרדי מודעים כלל לאוצר הזה. לא נתקלתי מעולם בספרייה של בימ"ד כלשהו בפיוטי יניי, או הקליר, וכדומה. והרי אלו כתבים תורניים, ספוגי הגות, מורשת, ומסורות דרשניות, שנכתבו על ידי גדולי ישראל בדור כתיבת ספרות חז"ל (יניי היה בסוף תקופת האמוראים, הקליר מעט אחריו, וכן פייטנים נוספים)?! איך נעלם-נאלם זכרם?!
היום זוכה לתשומת לב אצל החרדים- רק דבר שאפשר לפלפל בו. או בעל מסר המאשר את האג'נדה החרדית, השפה העברית ומכמנותיה הן לא בדיוק הענין שמענין אותם.
כנראה, שבימים אלו היו כל ישראל פנויים יותר לעבודת התפילה, והיו מתפללים מתון מתון ומתרגשים בהתאם.
זה פשוט לא נכון- העמיסו על התפילות מאז -משא של עשרה גמלים
לא היינו מסוגלים לעבור את הקיץ כדבעי בלי התענוג של הקינות(!!!)
הקינות לא לתענוג ניתנו!
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2011 01:19 |
|
| |
הפיוטים היו אחד השינויים המהותיים בין דרך התפילה בבבל לארץ ישראל.
בבבל היה נוסח מקובל, וללא חריגות מיוחדות. בסופו של דבר דרך זו נתקבעה בהלכה.
בארץ ישראל, היו מחליפים בכל הזדמנות חגיגית (או חריגה, כמו ת"ב) את התפילה או את חלקה בקטעי פיוט.
הקליר, מגדולי הפייטנים בכל הדורות, חיבר בעצמו למעלה מאלף פיוטים על כמעט כל הזדמנות חגיגית. בין השאר ניתן למצוא פיוטים שלו לשבת של התקופה (!), לשבת שיש בה חתן, או ברכת המזון מפוייטת לשבת חנוכה(!)
לכל פיוט היה ניגון תואם, ולפעמים היתה לו שורה פזמונית שהקהל או המקהלה היתה חוזרת עליו.
סגנון התפילה הזה, נועד למנוע את המצב בו התפילה נראית כמו שהיא כיום אצלנו בדרך כלל. תפילה יבשה וחסרת גיוון, מרדימה. בודאי שאינה מניעה את רוב בני האדם להתבוננות פנימית.
בארץ ישראל, לאורך מאות רבות של שנים היתה התפילה מתחדשת כל הזמן. הקהל היה מצפה לחידוש שבתפילה, והיה מתעניין בה. חושב על המילים, ומנסה לפענח את העוקץ הטמון בהם, נהנה ומתרגש בהתאם. אין ספק שחלק הבינו יותר וחלק פחות, אבל כולם כנראה התרגלו לסגנון והבינו לפחות חלק מהתפילה, והניגון גם הוסיף הרבה לעניין.
עולם נפלא זה, בו התפילה היתה מה שהיא אמורה להיות, חידוש פנימי, מלווה בהרגשת הלב, ולא חזרה מונוטונית על טקסט נדוש, נתגלה לעינינו במלוא יפעתו, עם גילוי הגניזה הקהירית. בית הכנסת בקהיר, שהיה נוהג במנהג ארץ ישראל, שימר בעלייתו שרידיהם של מחזורי תפילה רבים כאלו, בהם אלפים רבים של פיוטים, מכל סוג ומין. ברבים מן הפיוטים שנתגלו, מצוין בראש הפיוט מהו הניגון בו שרים את הפיוט הזה...
לצערי הרב, אין ציבור תופסי התורה בעולם החרדי מודעים כלל לאוצר הזה. לא נתקלתי מעולם בספרייה של בימ"ד כלשהו בפיוטי יניי, או הקליר, וכדומה. והרי אלו כתבים תורניים, ספוגי הגות, מורשת, ומסורות דרשניות, שנכתבו על ידי גדולי ישראל בדור כתיבת ספרות חז"ל (יניי היה בסוף תקופת האמוראים, הקליר מעט אחריו, וכן פייטנים נוספים)?! איך נעלם-נאלם זכרם?!
אם תאמר שלא נתקבלה תפילתם מכיוון שלא היו מצויינים בתורתם, כנראה שלא נוסית מעולם בלימודו של פיוט אחד מבית מדרשם... וחלק מפיוטיהם הרי נמצא בסידורינו עד היום.
עולם זה שקע לחלוטין עם שקיעתה של המסורת הארץ ישראלית, ורק שרידים ממנו נשארו בסדר התפילה שלנו. בימים נוראים, בחגים, קינות, סליחות בצומות וימים נוראים, הושענות, ושבתות החל משבת שקלים - שבת הגדול. בכל אלו נבחרו במשך הדורות כמה מפיוטי הקדמונים, ושולבו בתפילה. [ראוי לציין, שלכל אחד מהימים הללו חוברו על ידי אותם פייטנים פיוטים נוספים שונים, שנאמרו על ידם בשנים אחרות. משום מה, נבחרו פיוטים אלו.]
כנראה, שבימים אלו היו כל ישראל פנויים יותר לעבודת התפילה, והיו מתפללים מתון מתון ומתרגשים בהתאם.
דא עקא, במשך הזמן קיבלו הפיוטים את צורת התפילה שלנו. קודם כל, הם נוספו על התפילה, ולא החליפו אותה (במקור, הפיוטים היו מחליפים את ברכות שמו"ע או חלקם, לפי העניין, ורק הסיומת היתה נשארת כרגיל). הם נהפכו לחובה קדושה לומר כל מילה, והם נאמרים במרוצה כמו שיר של יום ופיטום הקטורת בשעה שכבר צריך לקחת את הילדים להסעה של ה"חדר"...
אכן, אם היינו אומרים את "ונתנה תוקף" ביום כיפור כמו את הקינות, או סליחות ליום שלישי של עשי"ת, היה מן הראוי למחוק גם את "ונתנה תוקף" מן המחזור.
אין הבעיה בקינות, אלא בצורת אמירתם. אם היו אומרים אותם מתון מתון, בקצב שמאפשר התבוננות, בניגון מתאים, עם ליווי מקהלה, שתנעים בזמר נוגה את המילים הנכונות, לא היינו מסוגלים לעבור את הקיץ כדבעי בלי התענוג של הקינות(!!!)
===========
המלצה חמה!
למי שמעוניין לטעום מעט מאוצר הפיוט הנפלא, ולהרגיש את הטעם, כדאי להתחיל בספר הנפלא של שולמית אליצור, "שירה של פרשה", בהוצאת מוסד הרב קוק.
בספר היא מביאה מאוצר השירה הקדום, פיוט אחד לכל פרשה, ומנתחת אותו בצורה יפה ומובנת.
מעיד אני בעצמי, שהגישה שלי לעולם הפיוט השתנה בעקבות הספר. במשך שנה, הייתי קורא בכל שבת את הפרק השבועי, ומתענג.
כיום, אני מקנא במתפללי בית הכנסת של הקליר. מי יתן והיתה לי הזכות לתפילה כזו.
גילוי נאות! לאחר שברורה לי משמעותם של הפיוטים, אינני אומר אף פעם את כולם על מנת להספיק. אני אומר מעט ומתבונן, ומשאיר את השאר לשנה הבאה. אין בי נקיפות מצפון אם אני מסיים את הקינה השלישית, סוגר את הקינות עם כולם, והולך הביתה. בבחירה בין לקונן בת"ב על החורבן, לבין העינוי (אמירת הקינות במרוצה), אני בוחר בראשונה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2011 00:29 |
|
| |
דור הוידיאו והאוכל המהיר...
קינה בלי מצגת והמחשות ויזואליות, לא עוברת מסך. עדיף תמונה של רומאים עם ראש כרות, בתמונת תקריב, עם מוזיקת רקע מתאימה.
ואפילו מיימוני וחבריו נפלו בהאי בירא. על זה לבד אפשר לכתוב קינה חדשה.
|
|
|
|
|
