אגדות חז"ל והדעת (מי אמר?)

בע"ע ייסד כאן מנהג נאה לציטוט שבועי שכבר זה מספר שבועות נדם.
הנני מציע עתה כהשלמה ציטוט מרתק שבמספר מילים מועט מכיל הרבה:


"והגדה הוא כל פירוש שיבוא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצווה זו היא הגדה ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת.
ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בעניין מצווה שהוא מפי משה רבינו עליו השלום שקיבל מפי הגבורה אין לך להוסיף עליו או לגרוע אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי שנזדמן לו או מה שראה בדעתו, לפי מה שיעלה על הדעת מהפירושים האלו לומדים אותם והשאר אין סומכים עליהם".

מצו"נ,

זכור לי שגם להרמב"ן יש צד שזקן ממרא יעשה עבור עצמו כמו שהוא סובר ולא מבעיא בטעות במציאות אלא אף בשיקול הלכתי!

הלבן ווטו

לאחר העיון במה שכתבתי אתמול אני רואה שיש מקום לתקן בכמה נקודות והשם הטוב יכפר וכו' .

בכל הנושא הזה יש לנו סתירה יסודית שממנו נגזרים כל הדינים והיא שמצד אחד נאמר במסכת הוריות שתלמיד הראוי להוראה או דגמיר ולא סביר שאם יודע שהבי"ד טועה עליו לעשות כפי דעתו . לעומת זה יש לנו האיסור להמרות את פי הבי"ד הגדול אפילו כאשר אדם חושב שהם טועים .

יישובו של הרמב"ן לסתירה זאת היא שבאמת על האדם לציית לדברי הבי"ד אפילו כאשר הם טועים . ומלשונו בפי' על התורה ובהשגות על ספר המצוות מוכח שזה אפילו כאשר כלפי שמיא גליא שהבי"ד טועה שזהו גזירת המלך שעל דעת חכמים נתנה תורה . ויתר על כן אפילו באותם שגגות שכאשר יוודע השגגה יהיו הבי"ד חייבים בקרבן העלם דבר מוטל על כל אחד ואחד לקבל את דעת בית הדין ואסור לו לאדם להחמיר על עצמו ואם הוא מחמיר על עצמו הוא עובר בלאו ועשה . ואת מה שנאמר במסכת הוריות מיישב הרמב"ן שזה במקרה של חכם וראוי להוראה עד שלא שמעו בי"ד סברתו . ומלשון הרמב"ן מוכח לכאורה שדין זה לא נאמר אלא בראוי להוראה הא שאר בני אדם אפילו כאשר הם יודעים שטעה הבי"ד אסור להם להחמיר על עצמם . אלא שזה צריך עיון מכמה מקומות במסכת הוריות וכן מירושלמי הוריות שמוכח שכל אדם שיודע שהבי"ד טועה הרי הוא מזיד או טועה במצוה לשמוע דברי חכמים אם הוא עושה לפי הוראתם . ויתכן שמה שנקט הרמב"ן בלשונו חכם וראוי להוראה הוא לאו דוקא אלא בבחינת דיבר הכתוב בהווה שאין זה מסתבר שיטעו הבי"ד בדבר שכל אחד ידע וזיל קרי בי רב הוא .

ועוד יש לדון מה הדין במה שאמרו ביבמות שבנתכסה החמה והורו בי"ד שכבר יצא השבת אין זו הוראה אלא טעות ומי שעשה על פיהם חייב בקרבן האם גם בזה יש מצוה לשמוע דברי חכמים לדעת הרמב"ן או מה שאמרו בהוריות שאם טעו בי"ד בדבר שהצדוקים מודים בו שאין זה בגדר הוראה דזיל קרי בי רב היא האם גם בכך יש מצווה לשמוע .ועל כך חשבתי אתמול מסברא שאין זה בכלל מצוה לשמוע דברי חכמים דאי לאו הכי הרי אנוס הוא ואמאי מיחייב בקרבן שהרי אסור לו להחמיר על עצמו . ועל כן אמרתי שכל שגם בשגגת בי"ד חייב כל יחיד להביא קרבן גם אם עשו רוב הציבור על פיהם או לדעת הסובר שיחיד שעשה על פי בי"ד פטור אין שייך בזה מצוה לשמוע דברי חכמים . אבל למרות שזה נראה בעיני מסברא אין זה מוכרח דהא חזינן דגם בעשה מכח מצוה לשמוע דברי חכמים אינו נחשב אנוס כאשר לא נתמלאו כל התנאים של שגגת בי"ד כגון שלא עשו רוב הציבור על פי דבריהם לדידן או שההוראה היתה מכח אחרי רבים להטות והיו בבי"ד חכמים שאמרו טועים אתם .

בנוגע לדעת הרמב"ם בסוגיא זו הנה בהלכות שגגות פרק י"ג פסק הרמב"ם שמי שלא גמר ולא סביר ויודע שהבי"ד טעה מצטרף לשוגגים אם עשה על פי בי"ד שאין ידיעת עמי הארצות מבוררת וכו' . ובהלכה שאחר זה פסק שאם רוב הציבור ידע שהבי"ד טעה הרי הם מזידים שמאחר שידעו שהבי"ד טעה לא היה להם לעשות כדבריהם . וכבר עמדו על הסתירה שבדברי הרמב"ם והתירוץ על זה שכאשר רוב הציבור יודע שהבי"ד טועה לא שייך לומר שאין ידיעת עמי הארץ מבוררת . עכ"פ ברור שלדעת הרמב"ם אפילו עם הארץ אינו חייב לשמוע לבי"ד כאשר הוא יודע שטעו אלא שהוא נחשב לשוגג במדה והוא אינו סומך על ידיעתו .

ובהלכות ממרים כתב הרמב"ם לגבי זקן ממרא שאפילו הוא בא מכח קבלה והבי"ד מכח סברא הרי הוא בגדר זקן ממרא ואסור לו להמרות דברי הבי"ד . אך הרמב"ם לא הזכיר כלל את דינו של הרמב"ן שעד שלא שמע הבי"ד סברתו מותר לו להחמיר על עצמו והוא אף חייב בכך ומשמע דלא שמיעא ליה. ומכיוון שכך על כרחך שיש לחלק בין הסוגיא של הוריות והסוגיא של ממרים באופן אחר . דהיינו שלדעת הרמב"ם לא נאמר שגם כאשר כלפי שמיא גליא שהבי"ד טועה על היחיד לעשות כדבריהם . אלא שיש להסביר קודם לכל מהו הגדר של שגגת בי"ד . כי הנה ברור ששגגת בי"ד שייך גם כאשר טעו בדבר שנדרש באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן או בכל טעות בסברא ויתכן דין שגגת בי"ד גם בדברים שיש בהם מחלוקת בין תנאים וכדומה. ומצד שני ברור הדבר שבי"ד יכול לדרוש אחרת מבי"ד קודם כמבואר בר"מ פ"ב מהלכות ממרים או להכריע כדעת יחיד במחלוקת תנאים כמבואר בעדיות שאם שמעו הבי"ד דברי היחיד וכו' . ויתר על כן יכולים בי"ד לעקור דבר מן התורה לפי שעה בין מ"ע ובין מל"ת . ולכאורה יש מקום לבעל דין לתמוה למה פסק הרמב"ם בהלכות שגגות שכאשר הקהל יודע שהבי"ד טועה אין להם לעשות כדבריהם שהרי גדול כח בי"ד . אלא שאין זה קושיא שכח בי"ד אינו אלא כאשר הם מודעים לכך שהם משתמשים בכחם כגון בעקירת דבר מן התורה זהו רק כאשר הם יודעים שהם עוקרים דבר מן התורה ובכל זאת הם מכריעים כן . או שיודעים שהם חולקים על הכרעה של בי"ד קודם ובכל זאת הם מכריעים כדעתם מכח סברתם . אבל אם אין הבי"ד יודע באופן שאילו היו יודעים היו מכריעים אחרת זהו שגגת בי"ד . ולכן המצוה לשמוע דברי חכמים לדעת הרמב"ם הוא רק כאשר הם משתמשים בכוחם כבי"ד ולא כאשר הם טועים .

ואם כנים הדברים נפק"מ בין הרמב"ם והרמב"ן בענין זה יהיה כאשר טעו בי"ד והיה חכם שידע שטעו והשמיע סברתו בפני בי"ד ולא קיבלו דבריו ואעפ"כ חלק עליהם החכם ועשה כדבריו או הורה לעשות כדבריו ואח"כ חזרו בהם הבי"ד והכירו בכך שטעו . לפי דעת הרמב"ן שיש לקבל דברי בי"ד גם כאשר הם טועים עדיין יהיה החכם בגדר זקן ממרא שכך הוא גזירת הכתוב שיש לציית לבי"ד גם כאשר הם טועים . ולפי דעת הרמב"ם לא יהא בגדר זקן ממרא שאם נתברר שטעו הבי"ד אין להם בכך כח בי"ד שיהא מצוה לשמוע לדבריהם .

המורם מכל זה שאחרי ככלות הכל צודק הלבן לכאורה שיש להחיל את הדין של טעה בדבר משנה גם על הוראה כללית כל שברור הדבר שאילו ידעו מלכתחילה היו פוסקים אחרת לכל הפחות לדעת הרמב"ם ומודה ועוזב ירוחם . אלא שעדיין אין אני מודה לו אלא בהכרעות הלכתיות ולא בתקנות וגזירות .

אלא שבעיקר הדיון שבינינו והוא בשאלה אם מתברר שחז"ל טעו במציאות האם ההלכה צריכה להתבטל שדעת הלבן שאם אכן כן היה היתה ההלכה צריכה להתבטל ומכך הוא מסיק שהרמב"ם לא סבר שחז"ל יכלו לטעות מכיוון שלא שינה הלכות מסויימות בזה עדיין אני חולק עליו . וזה מטעם התירוץ האחר שהבאתי והוא שטעה בדבר משנה אינו אלא כאשר מתברר שאילו ידעו וכו' . ולכן כדי לבטל הלכה צריכים אנו לדעת קודם לכל שאילו ידעו חז"ל את המציאות היו מכריעים אחרת . והמבחן לזה לדעתי הוא אם אמרינן זיל בתר טעמא לגבי הסברא שנשתנו הטבעים . שהרי המדובר בהכרעות הלכתיות ולא בתקנות שאינם מתבטלים גם אם בטל הטעם אלא בתנאים מסויימים . ובהכרעות הלכתיות עלינו לשאול מה היו חז"ל פוסקים אלו הם היו חיים היום . כאשר אנו אומרים שאין הדין משתנה אנו אומרים בכך שגם אילו חיו חכמים כיום (אחר שנשתנו הטבעים כביכול ) היו פוסקים כפי שפסקו שאל"כ באמת היה על הדין להתבטל לפי מה שאמרנו שיש אמת הלכתית מעבר למה שנאמר מפי חכמים (עכ"פ בדעת הרמב"ם) . ומכיוון שאם היו החיים היום לא היו פוסקים אחרת אפשר ללמוד מכך שלדעתי שהם טעו במציאות הם לא היו משנים את ההלכה גם אילו ידעו את המציאות .

וטו
מה שכתבתי שצריך בי"ד אחר גם בהכרעה הלכתית הוא כאשר רוצים לחלוק מסברא מה שאין כן אם ברור שטעו אז זה תלוי בדיון הקודם . וביטול הטעם יתכן שדומה לטעות ואם לא נאמר כן הרי שיש מצבים שבהם יש דילמה הלכתית דהיינו שמצד אחד ההלכה קובעת לנו מטרה מסויימת ומצד שני ההלכה מצוה עלינו לעשות היפך המטרה .והמצב התהווה או בגלל השתנות הטבעים לאלו שמחם סובל רעיון כזה או בגלל טעות .