מדוע נסגרה ישיבת וולוזין?

מדוע נסגרה ישיבת וולוזין?



הודעתי הראשונה בהייד פארק עסקה בסערה הציבורית אשר התעוררה מסביב לספר ''התהוותו של גדול'' (תודה לר' אידך גיסא על שהעיר את תשומת לבי על כי ''עשייתו של גדול'' - כפי שהספר הנ''ל כונה בפאצקווילים נגדו – אינו תרגום מדויק לעברית). בהודעתי האמורה קישרתי בין המקרה הפרטני של הסערה סביב ספרו של הרב נ. קמנצקי ובין תופעת שיכתוב ההיסטוריה החרדית.

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?whichpage=2&topic_id=233531

במסגרת תיאורו של מרכיבי הזכרון הקולקטיבי החדש, הצבעתי על הנארטיב הרווח המתאר את הנסיבות אשר הביאו לסגירת ישיבת וולוזין ואת התפיסה הרווחת ביחס לאופייה ''הארעי'' של שיטת תורה ודרך ארץ.

באותו אשכול, עימת שלויימי את אמירתי לפיה ''שיאים הושגו בסיפור הפיקטיבי על סגירת ישיבת וולוזין'', עם מכתב המיוחס לר' חיים ברלין בנו של הנצי'ב ואשר מתוכנו יש להסיק כי מסקנתי ''נשלפה מן המותן ללא התמצאות מינימלית בהיסטוריה של ישיבת וולוזין''.

הסיפור הנחמד על סגירת ישיבת וולוזין הוזכר בהקשר הממחיש את מיקומו המרכזי במיתולוגיה המזינה את האתוס הישיבתי/ליטאי: קרי סוגיית הישיבות התיכוניות החרדיות.



באשכול ''על ביקורת וסגנון'' טרח דרוב לציין כי ישיבת וולוזין נסגרה בשל "שעה" של לימודי חול לפי פסקו של החפץ חיים.

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=511956


באשכול על ''נ. זאבי ולימודי החול בישיבות'',

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=465390


שלויימי בתגובה להערותיו של אקדמאי על הנסיבות אשר הובילו לסגירתה של ישיבת וולוזין, ציטט פעם נוספת את מכתבו של ר' חיים ברלין אשר זהו לשונו:


"לזכרון, מה שהזהירני וציווה עלי מר אבא הגאון זצללה"ה הכ"מ קודם פטירתו, על דבר שמסר נפשו על ענין ישיבה דוולאז'ין, שלא להכניס לתוכה שום לימוד חול, ולסיבה זו נסגרה הישיבה, ומזה נחלה בחליו אשר לא עמד ממנה.

וצוה לי באזהרה, שלא להסכים לענין זה בשום אופן בלא שום הוראת היתר בעולם. ואמר, שהקב"ה רמז כל זה בתורה, שאמר "להבדיל בין הקודש ובין החול" היינו שכל עניני חול המתערבים בקודש בלי הבדל, לא די שאין עניני למודי חול מקבלים קדושה, אלא אף זו, שעניני לימודי קודש מתקלקלים מהם. על כן לא ירע לך בני מה שהענין הזה גרם לי לצאת מן העולם ולהסגיר את הישיבה, כי כדאי הוא הענין הגדול הזה למסור נפשו עליו.

כל זה דיבר אלי ביום ג' כ"ו מנחם אב תרנ"ג בוורשא."


לשיטתו של שלויימי, בכוחו של מכתב זה לערער ולו במעט את קביעתו ההיסטורית'' של אקדמאי. לאחר מסקנתו בדבר אמינותה ההיסטורית של קביעתו של אקדמאי, שלויימי מתחמק מדיון מעמיק באלגנטיות אופיינית על ידי שהוא מסווג את הדיון לאלו ''שמטבעם נגררים למחוזות שאין ברצוני לעסוק בהם בפומבי''.

שלויימי רומז על טיבם של ''המחוזות'' האמורים בהכריזו כי "אינני מתכוון להמשיך ולהתפלמס עם אנשים החשודים בעיני ככאלה שעיקר סיפוקם נובע מניפוץ מוסכמות היסטוריות. סוג של הנאה חשודה. וד"ל."

ותמהני על שלויימי החכם והיקר באדם על כי בחר לסווג סוגייה היסטורית הניתנת לבירור עובדתי כויכוח אידיאולוגי אשר מטבעו אינו ניתן להכרעה.

הקביעה הנחרצת בדבר הקשר בין ההנאה מניפוץ מוסכמות היסטוריות ובין המניעים הסמויים של המערערים עליהם אינה במקומה ומהווה במקרה הטוב טיעון סיבובי: שכן החשד נופל במידה שווה על המבסס אידיאולוגיה על תיאור היסטורי מבלי להגן עליו. אגב, בהקשר של היסטוריה, יש לומר ''עובדות'' ולא ''מוסכמות''. יתר על כן, ניתן לבסס את האידיאולוגיה השוללת לימודי חול בישיבות מבלי לעגן אותה בסיפורי סבתא מיתולוגיים. אלא, שבהעדרה של מיתולוגיה המעניקה לשיטה ממד אבסולוטי, האידיאולוגיה מקבלת ממד אחר – שכן מעתה היא נשפטת על פי התקפות הלוגית של מסקנותיה והנחות היסוד עליה היא מבוססת.

-------------

במאמר המוסגר יש לברר את הנסיבות בעטיין נדרש בית הדין הירושלמי לדון בתקפות מכתבו של ר' חיים ברלין? וכי ממתי משים הבד''ץ את עצמו כמכריע בשאלות היסטוריות? ושמא שאלת ''מקוריותו'' של המסמך נידונה בביה'ד בהקשר של סכסוך ממוני, ולא בהקשר של בירור הנסיבות ההיסטוריות שהובילו לסגירתה של ישיבת וולוזין?

העובדות הבלתי ניתנות לערעור מעמידות את גרסתו של ר' חיים ברלין – במידה והיא קבילה - בקונטקסט המעניק משמעות שונה מזה ששלויימי מנסה ליחס לה.


במסגרת פינת הצדק הפואטי, יש לציין יש זכה ר' חיים ברלין שעל קברו הוקמה אחת הישיבות הראשונות בארה''ב שהתירה לתלמידיה לשלב את לימודיהם עם לימודים אוניברסיטאיים, הלא היא ישיבת ר' חיים ברלין השוכנת כבוד באושן אווניו אשר בפלטבוש המעטירה (בשעות הערב הישיבה אינה שוכנת בכתובת הנ''ל אלא בקמפוסים הסמוכים של טורו קולג' וברוקלין קולג').

ובעיני חזיתי

--------------

כפי שציינתי למעלה, יש באמתחתי טיעונים למכביר לשלול את שילובם של לימודי החול בישיבות הקדושות.

אין ספק שחלק מטיעונים שוללים אלו, מעלים היבטים חשובים בעלי משקל רב. ואף אני הדל שבעונותיי הרבים חיממתי את ספסלי האוניברסיטה מספר שנים חושב שאין להקל ראש בהם וכי יש לקחתם בחשבון כשיקול במכלול השיקולים הרלוונטיים. יתר על כן, לאור משקלם של טיעוני הנגד, יש להכיר בלגיטימיות של הגישות השוללת ולגלות הבנה למניעיהן.

לאור קיומם של טיעונים כבדי משקל התומכים בשלילת לימודי חול, יש לתמוה על נחיצותם של טיעונים מיתיים. אלא, שכנגזר מטיבם של עקרונות השקפתיים אשר אינם הלכה פסוקה, אין בכוחם של הטיעונים השוללים, יהיו אלו מבוססים כאשר יהיו, להורות על שלילה גורפת. שכן אלו מבוססים על טיעונים מסויגים המצדיקים שלילה בהקשר של נסיבות, מקום, וזמן ועל כן הם רלטיביים. ואילו המיתולוגיה מותחת קוים בין שלילת לימודי החול לאתוס הצרוב בהכרה הקולקטיבית החרדית לפיה ממשיכי העבר אינם זקוקים להנמקות וכי ''כל המשנה ידו על התחתונה''.

ומה מספרת המיתולוגיה הישיבתית?

- לימודי חול הם חאזער טרייף בגדר צבעונין בכתרי אותיות הפוסלים ספרי תורה
- כל גדולי התורה בדורות הקודמים היו מאוחדים פה אחד בגישה לפיה יש לשוללם
- אף כאשר האחרונים נצבו בין הברירה לסגור את הישיבות ובין להתיר ''שעה'' של לימודי חול, בחרו הנ''ל (פה אחד!!!!!) לסגור את הישיבות
- הבחירה הנ''ל , אל אף שנראתה בלתי הגיונית על פניה, היא שעמדה בבסיס תקומתו של עולם התורה – ועל כך נאמר סתירת זקנים בנין

מוסר השכל: כל המכניס ''קומץ'' לימודי חול למוסדות התורה, הריהו חותר תחת בנינים של אותם זקנים

''עטו של המחבר הזדמנה פעם אצל הפרק רווי ההוד של סגירת הישיבה בוולוז'ין. האמת המופלאה הזו….. היא נקודת החיים של הפרשה הזו, והיא מחייה את 'העצמות היבשות' גם היום, מאה ושלש שנים לאחר הסגירה…..

הישיבות בכל הדורות השכילו לשמר את ההרגשים וההגיונות שיצקו בה מחולליה. הישיבה, כתיבת נח, נותרה בכל הדורות כאי-פלאים בתוככי הסער. ומעמקי הטלטלות החומריות – אנו עורגים תמיד אל המובלעת המופלאה הזו: שמה תהלך השפה של ר' חיים מוולוז'ין ותלמידיו. שמה ישלוט ההגיון מתקופת ר' עקיבא אייגר. ושמה ילהטו תשוקות, ילובנו מושגים שהעולם החיצוני לא יידע למשש אותם נכונה….

בין שבעים הלשונות נמנית גם הלשון הישיבתית. לשון שאינה מטפחת שום נטיה, לבד היכולת להגדיר הגדרות מורכבות להפליא, או לדאות לפסגות הגיון מפתיעות……

קיים גם הניגון הישיבתי, שאין בו שום הפתעה מוסיקלית, מלבד מלהמתיק את שורות הגמרא…..

קיימים גם סדרים בלתי משתנים של ישיבה שהתקדשו במרוצת הדורות….

וקיימים, גם, קיימים, קורי עכביש של ישיבה….. (די הייליגע פרובינטעס. ס.)''

מספר נפש הישיבה מבית משכיתו של הרב י.ב. פרידמן (''בבית היין'' - מבוא למערכה א')

נו…. ומי מכם רוצה להסתבך עם רגשי האשמה של ניתוק קו הרצף הנמתח בין ישיבת שם ועבר עד לישיבות תורה אור ועטרת ישראל?

-----------------------


העובדות:


1. אין ספק כי הנצי''ב התנגד באופן עקרוני להכנסת כל לימודי חול לישיבת וולוז'ין משום ביטול תורה. כמו כן הוא התנגד ללימוד המוסר ולאמירת תהילים על אשתו הגוססת.
2. ישיבת ולוז'ין עברה משבר קשה (פנימי) בתקופה שקדמה לסגירת הישיבה בעקבות מינויו של ר' חיים ברלין לראש ישיבה. מבלי להרחיב אזכיר כי בחורים הפריעו למהלכם התקין של סדרי הלימוד וירדו לחייו של הנצי''ב (ידוי אבנים לחלון בית הרב, וטמינת פתק בגמרת הנצי''ב המציע נוסח למצבת הרבנית כאשר זו שכבה על ערש דווי).
3. בעקבות לחץ מצד הממשלה הרוסית, בפברואר 1887 התאספה אסיפה בס'ט פיטסבורג, בה נטלו חלק בין היתר הרבנים הבאים: הנצי''ב, ר' יוסף דוב סולובייציק, ר' יצחק אלחנו ספקטור, הרב ריינס (מי הזמין את המזרוחניק הזה אשר בעצמו החדיר לימודי חול בישיבתו???). לאחר 3 שבועות של דיונים, אסיפת הרבנים חתמה על כרוז (תאריכו מרץ 1, 1887) לפיו כל הישיבות מחויבות לשכור מורים ללימוד השפה הרוסית, הלימודים יתקיימו בבנין נפרד, וכי מתכונת הלימודים תהיה מוגבלת ולא תכלול ספרות ועוד. שלושת החותמים הראשונים היו: רי'א ספקטור, הריד'ס, והנצי'ב. (תצלום המסמך המקורי הופיע בהיבראסקייאה אנציקלופדיה (1906) עמ' 725-26 ובספרו של אפרים שימוף על רי'א ספקטור (1959(NY . ראה מקורות נוספים בהערה 132 במאמרו של הרב י.י. שכטר בטאון תורה ומדע, גיליון 2). לפי המיתולוגיה הישיבתית, הרי שהחלטה זו מעולם לא התקבלה, וכי הגדולים התנגדו לכל קמצוץ של החדרת לימודי חול אף במחיר סגירת הישיבות.
4. ראה בהקשר הנ''ל את תשובתו של הנצי''ב (הנצי"ב, שו"ת משיב דבר, א, סימן מד) שהובאה על ידי אקדמאי באשכול האמור על נ. זאבי.
5. הנצי''ב מלכתחילה התכונן לא ליישם את ההחלטה בוולוז'ין (מ. צינוביץ בספרו עץ החיים עמ' 321-23), אך לבסוף הוכרח ליישם את ההחלטה הנ''ל ולהנהיג שיעורי רוסית בישיבה (ראה מוולוזין עד ירושלים עמ' 164. זמן הלימוד הוקצב לשתי שעות ביום, והגזירה צומצמה לחמישים בחורים (בעוד שמספרם הרשמי של בני הישיבה היה 250) (ראה את ספר הזיכרון לר' אייזיק הלוי עמ' 23.28 ואת ספרו של ש. שטמפר על ישיבות ליטא עמ' 120. ראה גם הערה 139 במאמרו של שכטר למקורות נוספים).
6. ב 22 לדצמבר 1891, הממשלה הרוסית פרסמה צו המתייחס להרכב התלמידים, תוכן הלימודים, והרכב ההנהלה. בין היתר, הממשלה הורתה כי לימודי החול יתקיימו מדי יום החל 9 מהשעה בבוקר עד 3 אחר הצהריים, יום הלימודים לא יארך מעל 10 שעות יומיות, אין ללמוד בלילה, וכי על צוות הישיבה לשלוט בשפה הרוסית ואף להציג דיפלומה המעידה על ידיעת מדעים. (ראה ספרו של צינוביץ עמ' 326-32 ומקורות נוספים המפורטים במאמרו של שכטר בהערה 140).
7. מטרת תקנות אלו הייתה לשנות את כל אופייה של הישיבה בנסיבות אלו לא היה טעם לקיים את הישיבה ועל כל היא נסגרה.
8. למרות שהשכל הישר (או העקום שלי) הורה על סגירתה של הישיבה (גם ללא התייעצות גדולים), התקיימה בוילנה אסיפת רבנים אשר החליטה לאור הנסיבות על סגירת הישיבה.
9. במאמר המוסגר, קראתי מכתב מפרופ' לב (בטאון תורה ומדע גליון 3), הטוען כי בראשית אסיפת הרבנים הנ''ל, רוב הדעות נטו להצביע כנגד סגירת הישיבה, ורק התערבותו של החפץ חיים שהוזעק על ידי הנצי''ב שינתה את ההצבעה. בראש המתנגדים לסגירת הישיבה עמד ר' מאיר שמחה מדווינסק, שאף התנגד להשתתפות החפץ חיים בדיון ועזב במחאה על שיתופו לאחר תקרית לא נעימה. אין בידי מקורות נוספים, ועל כן יש לשאול את פרופ' לב באשר למקורותיו. הוא מציין כי הרבי מליובוויץ' השתתף בפגישה ואף רשם את הפרוטוקול. על כן אודה לחסידי חב''ד יודעי העיתים אשר נתברך בהם פורומינו באם יודיעוני על אזכור הפגישה בכתבי האדמו'ר הרש''ב).

לסיכום:

1. אין ספק כי הנצי'ב התנגד מלכתחילה להחדרת כל לימודי חול לישיבת וולוז'ין
2. כאשר קיום הישיבה היה מוטל בספק, הוא (וגדולי הדור) התיר את קיומם של לימודי חול
3. הישיבה נסגרה משום שלימודי החול ''המוגברים'' והגבלת לימודי הקודש למספר שעות יומיות איימו לשנות עד היסוד את אופייה של הישיבה
4. לא הייתה אחידות דעות בין גדולי הדור באשר לסגירת וולוז'ין
5. פעם הרשו למזרוחניקע'ס להשתתף באסיפות הרבנים
6. פעם היו ''חותכים ענין'' על ידי הצבעה דמוקרטית בין כל גדולי הדור ולא על ידי מכתב החתום על ידי שלושת עושי דברו של מרן (ויפים דברי הרבי מסטמאר שאמר כי הוא יחיד כנגד הרבה יחידים)
7. יש להשליך לפח האשפה את הגרסה המיתולוגית לפיה ''כל'' גדולי ישראל בחרו לסגור את ישיבת וולוז'ין ולו לא לטמא את ההיכל ''בשני שעות'' של לימודי חול – סיפור יפה ומרגש אך ללא בסיס היסטורי


אלו הם העובדות היבשות ומכתבו של ר' חיים ברלין (במידה וזה קביל) אינו משנה את העובדות ואף אינו סותרם.

חוקרים רבים הציעו תאוריות שונות אפשריות באשר למכתבו של ר' חיים ברלין, אך נכונותם אינה מעלה או מורידה לענינו. אשכול זה אינו עוסק בשאלה כיצד ניתן ליישב בין המכתב הנ'ל ובין העובדות. בכל מקרה, הישיבה נסגרה אמנם ''מחמת'' לימודי חול, אך הנצי'ב עובדתית לא סגר את הישיבה בשל התנגדותו ל''שום'' לימודי חול. עמדתו העקרונית של הנצי''ב בענין החדרת לימודי חול ידועה ולמרות זאת הישיבה לא נסגרה עת הונהגו בה 2 שעות יומיות. עמדה זו מבטאת לכל היותר הוראה לר' חיים ברלין בענין הנהגת הישיבה בעתיד (הנצי'ב תכנן לפתוח את הישיבה מחדש בראשותו של ר' חיים ברלין (ללא ר' חיים סולובייציק……..) ואף אסף כספים למטרה זו.

-------------------

למרות שהגרסה ההיסטורית אינה חותרת תחת העמדה השוללת את לימודי חול, היא מקלפת ממנה את הממד המיתי, ועל כן הוטלה צנזורה על פרסומה.

1. סדרת המאמרים של הרב ר. ברלזון ביתד נאמן לא כללה את הגרסה ההיסטורית
2. חדר ליקווד חלק לתורמים תרגום אנגלי של המקור ברוך שאשש את הגרסה ההיסטורית. לאחר תקופה קצרה הספר הורד מהמדפים ואילו הנהלת החדר הציעה לקחת את הספר בחזרה תמורת תשלום בנימוק כי הספר אינו משקף את דמותו של הנצי'ב, את השקפתו, ואת יראת השמים שלו – כפי שמתקבל מתיאורי תלמידיו. הראיה היחידה אשר הובאה במכתב הנ''ל לסטייה ההשקפתית, היא הפניה תמוהה למכתבו הנ'ל של ר' חיים ברלין

The function of a myths, briefly, is to strengthen tradition and endow it with greater value and . prestige by tracings it back to higher, better, more supernatural reality of initial events. Myth is,
therefore, an indispensable ingredient of all culture.


Malinowski, B.

לפי התיאורים ההיסטוריים על הסיבות לסגירת ישיבת וולוז'ין, בגלל אי סדרים, בגלל אלימות של הרבים על הנהגת הישיבה, ועל מעמדם הרעוע של ראשי הישיבה (הנצי"ב התפטר, ר' חיים סולובייצ'יק חולה, ר' חיים ברלין מעור התנגדות), האם אין זה גורם להרהורים עצובים -

שמא תוצאה מההתרחשויות בפונוביז', ובמיוחד בימים האחרונים ממש, יכולה להיות התמוטטות?!

לתועלת הציבור הקדוש, אני מצרף קטע ביקורת על ספרו החדש של ד''ר שאול שטמפפר על ישיבות ליטא הכולל התייחסות לסגירת ישיבת ולוזין

יצויין (מילה החביבה עד מאוד על עיתונאים חרדים) כי התיאוריה של ד''ר שטמפפר היא תיאוריה השערתית בלבד בעוד שהנקודה שאני העליתי היא עובדתית (קרי: בישיבת ולוזין התקיימו לימודי חול לפני סגירתה ועל כן אין לתלות את סיבת סגירתה בהתנגדותם של גדולי הדור להכניס 3 דקות יומיות של לימודי חול).


עיקר החידוש במהדורה הספר שלפנינו, הוא הפרק העוסק בנסיבות סגירתה של ישיבת וולוז'ין בשבט תרנ"ב (2.2.1892) על ידי השלטונות הרוסים. הדעה המקובלת הייתה שהישיבה נסגרה משום שהנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין באותה עת, התנגד לכל עירוב של לימודי חול עם לימודי קודש, ולכן בלב כבד הסכים לסגירת הישיבה ובלבד שלא יכנסו לימודי חול בשעריה. הישיבה התבקשה על ידי השלטונות להכניס שינויים של ממש בתכנית הלימודים, ולתת ללימודים כללים מעמד מרכזי. הדרישה היתה לצמצם את לימודי הגמרא לארבע שעות בלבד ביום. אין ויכוח שהישיבה נסגרה בשל כך, אך שטמפפר טוען שהעניינים אינם כה פשוטים כפי שנדמה.
מעוררת פליאה, כותב שטמפפר, היא העובדה שוולוז'ין היא הישיבה היחידה שנדרשה לשינויים כה קיצוניים בתכנת הלימודים, והיא היחידה שנסגרה על רקע זה. יתירה מזו, לאחר תקופה קצרה יחסית היא נפתחה מחדש, ללא לימודים כלליים כלשהם. לכן, יש לחשוב שהתמונה מורכבת יותר. באותה תקופה הישיבה הייתה שרויה במאבק עז בסוגית מינוי המחליף לנצי"ב, שכבר היה זקן ורצה לפרוש. הנצי"ב מינה את בנו הרב חיים ברלין, שהיה אז כבן ששים, לראש הישיבה. הרב ברלין לא זכה להערכתם של תלמידי הישיבה, שקיוו כי הרב חייים סולובייצ'יק, שלימים נודע כאבי שיטת הלימוד הבריסקאית, הוא זה שיזכה בבכורה. מהעדויות שמביא שטמפפר, מסתבר שהבחורים לא בחלו בשיטות כדי להניא את הנצי"ב מכוונותיו ולהביא למינויו של הרב סולובייצ'יק. הם ניסו השפעה ציבורית שלא צלחה, מהומות בתוך הישיבה ואף פנו לשלטונות להוציא דיבת הרב ברלין רעה.

שטמפפר, המסתייע במסמכים סודיים שמצא בארכיונים רשמיים מאותה תקופה, ולאחר שהוא משרטט את השתלשלות העניינים, מסיק שהישיבה נסגרה בגלל חששם של השלטונות הרוסיים מאי סדר. הלימודים הכללים לא היו אלא עילה נוחה להתלות בה. הימים ימי תסיסה פוליטית בכל רוסיה, והשלטונות חששו כי אלו שפעלו באלימות בתוך הישיבה, עלולים לפעול גם נגד הצאר. מתעודה מיום 7 לינואר 1892 , כחודש לפני סגירת הישיבה, עולה כי עניינם של פקידי הצאר היה להשיב הסדר על כנו. כל עוד לא היה מנהיג לישיבה לא היה להם על מי לסמוך בעניין זה, ולכן נסגרה הישיבה. ואכן, לאחר כמה שנים נפתחה הישיבה מחדש, ללא לימודים כללים אך עם ראש ישיבה תקיף ששמר על הסדר. מסתבר, שהנצי"ב הסכים לפשרות בסוגית הלימודים הכללים, לפחות כלפי חוץ, ואם זו הייתה דאגתם העיקרית, הרי שהיו יכולים למצוא פתרון. תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם מה שכתב ר' חיים ברלין, בנו של הנצי"ב, בצוואתו, ושטמפפר מתייחס גם לכך.

סיפור סגירתה של ישיבת וולוז'ין משמש בקרב החרדים, כטיעון להצדקת דרכן של הישיבות בהתנגדותן הגורפת ללימודים כללים. הסיפור המרשים אודות הנצי"ב הישיש, המוכן לראות בחורבנה של הישיבה הגדולה, מפעל חייו ובלבד שלא יכנסו בשערה לימודים חיצוניים הוא בוודאי סיפור מרגש. סיפור כזה גם מעודד ומחזק במאבק התרבותי בישראל של זמננו, בסוגית עצמאותו של החינוך החרדי. דא עקא, שכפי שמראה שטמפפר בעדויות, תעודות ומסמכים לרוב, סיפור זה אינו נכון. יש להניח שהדרך בה הועלם מן השוק ספרו של הרב קמיניצקיThe making of a godol בגלל עדויות היסטוריות שלא היו נוחות לדעתם של אחדים, לא תצלח במקרה זה. האם תהיה לגילוייו של שטמפפר השפעה של ממש על המחשבה בעולם החרדי? מסופקני, כוחו של המיתוס חזק הוא.


http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=33953&Word=&gilayon=2401&mador=

ר' מיימוני
אולי תואיל לפרט אלו חומות מתנפצות?

אריק

היטבת להגדיר את הבעיה - למרות שזו כבר חריגה מנושא האשכול. וכפתרון לבעיה זו הוקם הפורום שלנו. אחת המטרות שהוגדרו עם הקמתו היתה לסייע לחרוג מחומות הגטו הרוחני שהיהדות האורטודוקסית בנתה סביב עצמה מרצון והיא עדיין מסרבת לוותר עליהן - גם כשהן מתנפצות לנגד עיניה.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הדיון ההיסטורי מענין וחשוב, אולם הגישה היום נובעת מהשתלטות הגישה ההונגרית של חדש אסור מן התורה ומליקוק פצעי ההשכלה והשואה.
בעוד הציונות הדתית בארץ והרב סולובייצ'יק בארה"ב ניסו להתמודד חזיתית עם האתגרים המתחדשים, הגישה ההונגרית ובעקבותיה הגישה הישיבתית כיום טוענות שצריך להגביה את החומות ולו גם במחיר כבד ביותר, ואולי הם צודקים.
יתכן ומחיר הגישה הציונית דתית ודומותיה הוא נשירה יחסית גדולה מהמסגרת הדתית ודתיות רופפת לעתים, המחיר שהגישה החרדית עלולה לשלם הוא פיצוץ מוחלט וכבר היו דברים מעולם.

מאמרו הנזכר לעיל של הרב י.י. שכטר (מתוך כתב העת לתורה ומדע):
http://yuriets.yeshivalive.com/tu2_schachter.pdf

מזכרונותיו של הרב י"ל דון-יחיא, מתלמידי וולוזין בתקופת סגירתה, שבט תרנ"ב:


"כידוע נסגרה הישיבה על ידי השלטונות מפאת הנימוקים דלהלן. על פני פלך וילנא שרר אז גנרל גוברנטור שהצטיין בשנאת ישראל, והיטב חרה לו שתחת שלטונו נמצאת ישיבה אשר יצא לה מוניטין בכל פזורי ישראל, ובין כתליה מתחנכים גדולי-רוח לאומה זו. טרח הרשע טרחות מרובות לשכל את השריד הזה, אלא כיון שהישיבה היתה מאושרת בגושפנקא דמלכא, קצרה יד הגוברנטור לסגרה בלי עילה מספקת. והנה נזדמנה תואנה לידו: הרשות דרשה כי יתחילו ללמוד בישיבה את שפת המדינה, ואילו הנצי"ב התנגד בתכלית לדרישה זו. גאון אדיר זה אשר שגור היה על פיו כי שנות הישיבה הן תרומה אשר מיוחדות לתורה – ראה בהכנסת למודי חול לישיבה פגיעה קשה בשלמותה. וקרא אחת מקרה וכמה מבני הישיבה הוציאו לאור כלי-מבטא (בכתב יד) בשם "הבוקר אור" ובו באו חדשות ורשימות מחיי הישיבה. ויהי כאשר נודע הדבר לנצי"ב וישלח לקרוא אליו את העורכים ויאמר להם: "באם תמשיכו לקיים את 'הבוקר אור' אהיה נאלץ אף אני לקיים את סוף הפסוק: 'והאנשים שולחו'…". התנגדותו ללמוד שפה רוסית התבססה על שני טעמים: ראשית יבטלו מתורתם, ושנית רב החשש כי ע"י כך יסורו מדרך התורה והמצוה.

ברם על אף ההתנגדות וההשתדלות להעביר את רוע הגזירה – הרשות עמדה על דרישתה: לימוד שפת רוסית. ויבחרו בעשרה אברכים, אשר בטוחים היו בהם כי לא יסטו מדרך התורה, ויעדום ל"תלמידים" בלמוד השפה. בכדי להשתריין נגד השפעה הזרה שכרו מורה גוי, באמרם, כי מורה יהודי חפשי ירצה להשפיע מדעותיו החילוניות. ואילו גוי יפטיר את שיעורו ויצא ידי חובתו בכך… ואליבא דאמת למדו את לשון הרוסית מאונס ולא השתדלו לרכוש להם ידיעה יסודית בשפת המדינה. ראשית השפעת הר"מים היתה חזקה עליהם לא לשים לב ללמוד זה, ושנית, לא היה כל צורך בשפה זו לרבנים אמיתיים, כי הסידורים הרשמיים היו מסורים ל"רבנים מטעם". וספר לי אחד האברכים, מתלמידי השיעור לשפת רוסית, כי המורה החל ללמדם קטעים מכריסטומטיה המיועדת לילדים; ואחת צטט לפניהם פסוק המספר כי סוס הולך על ארבע רגלים. לשמע הדברים קם אחד התלמידים ושאל: פשיטא, מאי קא-משמע-לן? על כך ענה לו השני: טובא קא-משמע-לן, כיון שישנם כאלה ההולכים על שתי רגלים…

לממשלה הגיעה שמועה על רשלנותם של בחורי הישיבה ללמוד השפה; ואילו למעשה לא יכלו לעשות מאומה, כיון שלמראית-העין כן עסקו במקצוע הזה. והנה קרה בזמן ההוא מקרה שני אשר ניצל על ידי הגוברנטור בכדי לסגור את הישיבה. כאשר הנצי"ב חש כי זקנה קפצה עליו, שלח לממשלה הודעה כי הוא מתפטר ממשרתו ובמקומו הוא מבקש למנות את בנו הגאון ר' חיים ברלין. דעת הרבה מבני הישיבה לא נחה ממינוי זה. הם ראו בכך פגיעה בכבודו של הגאון רבי חיים סולובייציק, וחששו שמא הוא יעזוב את הישיבה וילך לכהן בתור רב בעיר גדולה. וכשמן למדורה שמש מקרה שני אשר הלהיב את הרוחות בין ה"שדרות התחתונות" של הישיבה: בחור אחד, טרדן ועקש, בא אל הנצי"ב ובקש ממנו סכום הגון להוצאות מסע אל ביתו. הנצי"ב הציע לפניו סכום יותר קטן וכאשר הבחור עמד על דעתו והטריד את הגאון הישיש רגז ר' חיים ברלין, שהיה באותו מעמד, ונזף בבחור הזה, ולא עוד אלא גרשהו מן הבית. המקרה הזה השאיר רושם רע בין הבחורים, הואיל והיו רגילים ביחסו האבהי של ר' חיים סולובייציק אל כל תלמיד ותלמיד. ההתנגדות למנויו של ר' חיים ברלין הלכה וגדלה.

בכדי להשקיט את הרוחות באו לוולוז'ין שלשת גבאיה הראשיים: הרב מרדכי סולמונוב ממינסק, הרב אייזיק רבינוביץ מווילנא והנדיב המפורסם ר' ברוך זלדוביץ. בני הישיבה בחרו במשלחת בת עשרה בחורים אשר היתה צריכה להציע את טענות המתנגדים בפני משלחת זו. הם חזרו לפניהם על שני שיעורים: שיעורו העמוק והנפלא של ר' חיים סולובייציק ושיעורו הגדוש בקיאות מרובה של ר' חיים ברלין, והוכיחו בכך כי הפסד רב יהא לישיבה אם שיעוריו הגאוניים של ר' סולובייציק יחסרו בה. על זה השיב ר' מרדכי סולמונוב: מה רצונכם כי כל הגאונים יהיו עמקנים כרבי חיים סולובייציק, הלא הוא מוכשר להגיד שעוריו גם בפני ר"ע איגר! וחבר המשלחת השני, ר' ברוך זלדוביץ, הגין על ר"ח ברלין בקשר לנזיפתו בבחור הטרדן, ואמר: אני ממליץ עליו את הכתוב "יש צדיק אובד בצדקו", כי הוא היה חרד על כבוד אביו, ושלא בצדק דורשים את המאורע הזה לגנאי. סוף דבר היה כי כל אחד עמד על דעתו ולידי פשרה לא הגיעו.

בין כה וכה נודע לממשלה כי רוב בני הישיבה מתנגדים למינויו של ר' חיים ברלין – אשר עליו המליץ אביו הנצי"ב. הגוברנטור מצא מקום לגבות את חובו, והוא שלח את פקידו לוולוז'ין. כרבע שעה עברו על פני האולם והקשיבו בענין לניגוני הגמרא המלבבים, חזות פניהם העידה כי הישיבה מוצאת חן בעיניהם; אבל כיון שנשלחו לסגרה השתיקו את הלומדים בקול-נגידים: הסו! בדממה שהשתררה באולם הקריאו פקודה מטעם הגוברנטור אשר אמרה: היות והר"מ הישיש הנצי"ב התפטר ממשרתו ואת ר"ח ברלין אינם רוצים בני הישיבה, ור' חיים סולובייציק הוא חולה, (כפי שמסרו אז היה חשוד על הלשנה זו אחד המורים העבריים שלא נתקבל להוראת שפת רוסית בישיבה), ועל כן אנו סוגרים את הישיבה לפי שעה, עד הודעה חדשה. זה היה הנימוק הרשמי ואילו באמת יצא קצפם על הישיבה משום שהתנגדו ללמוד השפה הרוסית, וראיה לדבר: השלטונות אסרו על הנצי"ב ור' חיים סולובייציק לגור שלש שנים בפלך וילנא.

הישיבה נסגרה "לפי שעה", היינו: לעולמים, לפי הפירוש האמיתי של פקודה זו. הבחורים התפזרו ונדם קול התורה באותו האולם אשר סיפק גאונים לישראל. אמנם כעבור זמן נפתחה הישיבה מחדש בלי רשיון, וכפי שמסרו לי למדו בה כק"ן בחורים. ואלה שלא ראו את ישיבת וולוז'ין בימי הודה שמחו על פתיחתה מחדש, אך אלה שהכירו את הישיבה בימי גאוותה – הם הרגישו את עצמם כאותם הזקנים שזכרו את תפארת הבית הראשון ובכו בעת בנין הבית השני. עם סגירתה נגנזה תפארתה של ישיבה מהוללה זו".


(קטע מתוך זיכרונות בהמשכים שפירסם דון-יחיא בעיתון 'נתיבה', (שבועון הציונות הדתית) בשנת תרצ"ו)



הרב יהודה לייב דון-יחיא נולד למשפחה רבנית-חב"דית ידועה, ולאביו שהיה רבה של דריסה. למד אצל דודו הרב אליעזר דו-יחיא רבה של לוצין, ולאחר מכן בוולוזין בשנים תרמ"ט-תרנ"ב. שם התקרב ביותר לר' חיים מבריסק, ורכש ממנו את שיטת לימודו המיוחדת.
לאחר סגירת הישיבה הלך דון-יחיא אחר רבו לבריסק. פעילותו הציונית החלה עוד בישיבה עם הצטרפותו ל'חובבי ציון' לאגודת הסתרים 'נצח ישראל' שפעלה בישיבה. מאוחר יותר הצטרף ל'מזרחי' והשתתף באסיפה המכוננת הראשונה שלה (אדר תרס"ב), ויחד עם הרב ריינס וז' יעבץ חתם על ה'קול קורא' הראשון של התנועה. נשא לאשה את בת הדיין הוילנאי הנודע ר' שלמה הכהן, ובאישיותו הכיל שילוב יחודי של חסידות, למדנות ליטאית, וציונות. שימש ברבנות תחת אביו בעיירתו דריסה, בשקלוב, בצרניגוב, ובסוף ימיו עלה לארץ והתיישב בתל אביב.
ספרו ההלכתי הוא 'ביכורי יהודה', (חלק א, לוצין תרצ"ג; חלק ב, תל אביב תרצ"ט).



תוקן על ידי - אקדמאי - 01/09/2003 0:38:18

סיינפלד,

רק עכשיו ראיתי את הדברים המצויינים שלך. יישר כח!

יש כל כך הרבה מיתוסים נפוצים ולא נכונים שאין כח לסתור את כולם. יהא מיתוס מנופץ זה בניין אב לשאר מיתוסין ללמדנו שיש להתייחס אליהם בחשד.

ועל דא אפקוה מבי מדרשא (My Uncle the Netziv).

כדאי לציין ש"המגיד" ו"הלבנון", הם שני עיתונים משכיליים!

הנצי"ב לא סתם היה קורא עיתונים, אלא היתה לו שעה קבועה לכך. והיא...

בשבת בבוקר, בין הקידוש לסעודה.

"כל מערכות העתונים העבריים כמעט... היו שולחים אליו את עתוניהם השבועיים והירחונים... ולקריאה תמידית וסדורית היו לו העיתונים 'המגיד' ו'הלבנון'. וזוכר אני, כי 'המגיד' היה דרכו להתקבל בכל ערב שבת לפנות ערב, ובלילה לא קרא אותו [הנצי"ב], מפני שליל שבת היה קודש לו לחזור בעל פה על המשניות מסכתות שבת ועירובין עם תוצאות הדינין... וקרא בהמגיד במשך היום. וכאשר נקרה, שנתאחר 'המגיד' לבא בזמנו, בערב שבת, היה אומר כי באותה השבת חש הוא כאילו חסר לו דבר מה, כמו שמרגיש 'בשבת חזון'... וכן היה אומר כי העתונים ייחשבו לו כמביאי אליו ברכת שלום מכל העולם, ועל כן יוקירם וייחל להם."

(ברוך עפשטיין, אחיינו ותלמידו של הנצי"ב, מקור ברוך חלק ד, עמ' 1794)

תוקן על ידי - אקדמאי - 31/08/2003 2:37:22

וולוז'ין ולימודי חול היו נושא טעון בזמנו, במובן אחר מבימינו.
ברדיצ'בסקי הצעיר נסע לישיבת וולוז'ין לאחר גירושיו הכפויים מאשתו הראשונה (בעוון 'השכלה') ופירסם את ראשית ביכוריו ספרותו בדיווח פנימי של בחור ישיבה על תולדותיה ואופיה של הישיבה בוולוז'ין. לפי תיאורו, בחורים מן הישיבה שולחים ידם בספרי חול ובעיתוני התקופה וכיוצא.
ביאליק הצעיר קרא והתלהב. הוא מעיד כי החלטתו ליסוע לוולוז'ין קשורה היתה למאמרו הנ"ל של ברדיצ'בסקי ולאמונתו התמימה שבוולוז'ין מכניסים מיפיפותו של יפת באוהלו של שם. הוא מתאר את אכזבתו מכך שגם בוולוז'ין לומדים גמרא כל היום.
אף כי הישיבה עצמה נקטה בעמדה שלילית כלפי לימודי חול, אין זאת אומרת שכל הבחורים צייתו לכך. את עיסוקיהם הפוליטיים והאינטלקטואליים החדשים הם הסתירו אמנם מהנהלת הישיבה. הנצי"ב התנגד אמנם להכנסת לימודי חול, אבל גילה סובלנות מסויימת לעיסוקי החול הללו של חלק מתלמידיו.

לעדותו של ר' חיים ברלין כדאי לצרף את עדותו של בן אחר, מאיר בר אילן המתאר בזכרונותיו 'מוולוז'ין עד ירושלים' את הרוח בוולוז'ין ואת עמדותיו של אביו, הנצי"ב. בר אילן מתייחס בהרחבה רבה לנסיבות סגירתה של הישיבה. לענייננו הנה ציטטה אחת מדבריו: "השכלה בכלל, ובתוך זו גם למוד הלשון הרוסית, לא היתה בוולוז'ין נרדפת או שנואה. אבא ז"ל עצמו היה קורא עיתונים והתעניין בספרים עברים, אף כי לכמה מהם, כמובן, התייחס בשלילה. וגם ציווה על בניו ללמוד רוסית. מלבד עיתונים עבריים, היו באים לביתנו תמידים כסידרם גם עיתונים גרמניים, שאחדים מבני הבית היו קוראים בהם וגם כמה מבני הישיבה, שהיה להם ענין בזה, היו לוקחים אותם לקריאה שלא בהחבא כלל. כל השאר, שעמדו קרוב למנהיגות הישיבה, חוץ מאחד יוצא מן הכלל, רבי חיים סולובייצ'יק, שהיה מתנגד חריף, היו הכל בדעה זו, שללמוד רוסית לא רק שמותר, אלא שבתנאי הזמן צורך הכרחי הוא". (מוולוזין עד ירושלים, פרק 17 'ימים מעוננים').