הנה, הנה הוא הדווי..

הִנֵּה הִנֵּהוּ הַדְּוָי! הִנּוֹ חָשׂוּף עַל יָדְךָ,

קָרוֹב עַד כְּדֵי לְמַשֵּׁשׁ, נוֹרָא עַד כְּדֵי לְהַרְעִישׁ.

וְלָמָּה קַר הַמַּבָּט, לָמָּה הַלֵּב אָדִישׁ,

לָמָּה בְּצַעַר הָאָח לֹא יֵחַד צַעַרְךָ?



לֹא אָח דֹּוֶה לְדֹוֶה! רָפֶה סֵבֶל נָכְרִי

מֵעַנּוֹת הַסּוֹבֵל עַד-מָה, מֵהֲנִיעֵהוּ לָנוּד –

כָּכָה בְּאֹרַח חַיָּיו עוֹבֵר הָאָדָם גַּלְמוּד,

כָּכָה בְּבוֹא יוֹמוֹ הוּא מוּטָל עֲרִירִי, עֲרִירִי – –


רחל

עברי ,

מן הראוי היה להגיב תיכף וסמוך לפיגוע, אך חיפשתי ולא מצאתי אשכול בו דנו על ההתיחסות המלאכותית של אדם לזולתו שיש להיזהר ממנה.

מהסוג הזה נפגשתי לאחרונה במה שנפוץ מאד שאומרים אחד לשני "נתראה מאוחר יותר". ברור למבין שהמסר הוא "אין לי מה לדבר אתך כרגע אבל איני רוצה שיבלוט חוסר התקשורת בינינו לכן אני מטייח את זה עם העלאת האפשרות שנשוחח מאוחר יותר למרות ששנינו יודעים שגם מאוחר יותר לא תהיה לנו תקשורת אלא תשקורת".