מאמר נורא שנכתב על הפיגוע בירושלים אמש

נכתב בפורום "בחדרי חרדים" והועתק לכאן עקב המאמר הכל כך.... אין מילים..



אני מקווה שתסלחו לי מראש על האשכול.
אני לא טיפוס שמתלונן על כאבים. וגם לא אחד שמתרגש מפיגועים ומקרי מוות מזעזעים.
זו הפעם הראשונה שאני מנסה ככה להוציא משהו, אז...

אני לא אכתוב על ההלם, וגם לא על הזעזוע, כי משהו בגרון חונק אותי גם ככה.
זה אולי ישמע לא הוגן, אבל אני אהיה כנה ויאמר שבשבילי הפיגוע של אתמול, הוא לא סתם "עוד פיגוע". בחיים לא הרגשתי כל כך קרוב לפיגוע, כמו שהיה אתמול.

אתם תוכלו לצעוק עלי כמה שתרצו "האם הדם של הדתיים יותר אדום מחילונים???" אבל אני כנה איתכם, אני לא מרגיש את אותה ההרגשה.

הפיגוע הזה עשה לי משהו, אני לא מצליח לתפקד כמו בכל יום. יחסית, אני אדם נורא נורא חזק. עם כל מה שעברתי, עדיין לא נשברתי, ואיך שאני מכיר את עצמי אז גם שום דבר לא ישבור אותי (ובבקשה ממך אלוקים, אל תנסה להוכיח לי אחרת).

אבל הפיגוע הזה השפיע עלי. תמונות של גופות בחיים לא הזיזו לי משהו. לא תמונות וגם לא גופות במציאות. ראיתי כבר תמונות יותר מזעזעות, ראיתי אותם גם במציאות. אבל כאן קרה משהו שאני לא מצליח להסביר אותו, משהו השתנה בי, אני פשוט לא מצליח לתפקד כמו בכל יום רגיל. כששמעתי על הפיגוע בקו 2, הקו שכל יום ארבעת האחים שלי משתמשים בו פעמים, לא העזתי להתקשר הביתה לשאול האם כולם בבית. כבר נפגעתי בעבר ממקרי מוות, לא של אחד וגם לא של עשר, אבל משהו כאן היה שונה. ביקשתי מידיד שיתקשר בשמי לשאול אם הכל בסדר, מתברר שב"ה כולם בבית. עם האושר לאיד, לא הצלחתי עדיין להתגבר על ההרגשה, שאין לי שום הסבר הגיוני אליה.
ההסבר הכי קרוב שמצאתי היה התמונה של הילדה שמוחזקת בידיו של איש ההצלה, היא חיה, שלמה ובריאה ב"ה, אבל תסתכלו על העינים שלה, תראו את הפחד והניתוק מהמציאות. חושך מסביב שמואר מתאורת כוחות ההצלה. ילדה קטנה וצנועה, אתם רואים את התמימות בעינים, ובביגוד שלה. על אחריותי שהיא לא חטאה בכלום!!!
כולה זועקת תמימות (ו"איפה אמא?") וטהורות. מה היא בסה"כ רצתה? ללכת לכותל ולהתפלל להקב"ה שיעזור לכולנו. ומה היא קיבלה?...
אני שואל אתכם, האם זה מגיע לה? תחשבו אם לתמימה הזאת היה ח"ו קורה משהו, והכל בגלל מה???? בגלל שהיא רצתה ללכת להתפלל לך???
ועכשיו תחשבו על תינוקות שהתפוצצו. נסו לדמיין תינוק שעף מהעגלה ומתפרק לחתיכות, וכשמתחילים לאסוף את החתיכות, רואים מסמרים תקועים עמוק עמוק בבשרו. במה הם חטאו? אני לא אמשיך לתאר את המראות משם.

ואני גם לא רוצה להתחיל להשמע ככופר. אני מאמין ואמשיך להאמין שאסור לנו להתערב בחשבונותיו של הקב"ה. אבל אני חייב לקבל על עצמי משהו מינימלי לפחות, כדי להרגיש שעשיתי משהו.

אני לא אמשיך לכתוב על הרגשותי, אני כאן למטרה אחרת. אני מקווה שבעקבותי יהיו עוד כמה לפחות שיעשו כמוני, ואולי, רק אולי, זה יעזור במשהו...


מהיום ואילך, אני מקבל על עצמי בלי נדר להגיד כל בוקר פרק תהילים לזכות עם ישראל בכלל ובפרט. בכוונה לא לקחתי על עצמי דבר שאני יודע שלא אוכל להתמיד ולעמוד בו בקביעות. ולכן אני לקחתי משהו יחסית "קטן" אבל באופן קבוע.


"שם היו בתים דומים
בלילה מי הבדיל
ולפעמים משם באים אלי
עוד ילדים אולי לא ילדים
זו לא אותה מדינה!!!
כבר לא אותו החדר
רק שיר כמו זיכרון בלתי נמנע..."