סתם הלואה ל' יום

הגמרא במכות ג: מביאה דיון "בסתם הלואה" היינו אדם המלוה לחבירו כסף בלי לומר לו תאריך פרעון ההלואה, כותבת הגמרא שסתם הלואה היא לשלשים יום, שרבה בר בר חנא היה סבור לומר, שזהו דוקא במלוה בשטר,אבל לא במלוה על פה, ואמר לו רב בשם ר' חייא שזהו בין במלוה בשטר ובין במלוה ע"פ, ומשמעות הגמרא כעת, שנחלקו בסברא, ולא בפסוק, כיון שרב לא הביא לרבה בר בר חנא שום פסוק, והסברות לכאורה הם פשוטות, דרבה בר בר חנא סבר, שאומדנה של ב"א היא שכשב"א מפחד על אי החזרת הלואתו, מפני שכחה או הכחשה של הלוה, אז הוא כותב שטר, ובדר"כ על הלואה של כמה ימים, לא אמורים לפחד על שכחה וגם על הכחשה כיון שאין ב"א מעיז פניו נגד חבירו בזמן כה מועט, וא"כ על כרחך שאם הוא כותב שטר, זה מראה שזמן ההלואה הוא לזמן ארוך, ושלשים יום נחשב לזמן ארוך כמבואר בגמרא לקמן ששלשים יום בשנה חשוב שנה, וסברת רב היא, שאמנם יש את סברת רבה בר בר חנא, שהיא סברא מאד הגיונית, אבל הדבר הקובע בענין שלשים יום הוא, שאדם מלוה לחברו כסף, כיון שלשני אין כעת כסף, וא"כ הזמן המשוער שיהא לו להחזרת הכסף הוא שלשים יום, והסברא של רבה בר בר חנא לא מספיק קובעת שנוכל להחליט, שכוונתו היתה לשלשים יום, ובהמשך הגמרא היא אומרת שלומדים דין זה שזה בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ מפסוק, שנאמר דברים ט"ו קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמיטה, אלא מה תלמוד לומר שנת השמיטה, לומר לך שמיטה אחרת שהיא כזו, ואיזו זו המלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום, וזה דומה לשמיטה כיון שזה נחשב לשנה, ששלשים יום בשנה חשוב שנה, ומזה שלא חלקו רואים שזה בשתי ההלואות, ומבואר בגמרא שזה מדין שמיטה, ואיני מבין מה פתאום לתלות זאת בשמיטה, שהרי זה מחלוקת בסברא, באומדנה של ב"א, שהוא מתכוין לשלשים יום, ומה פתאום ללמוד שזה משמט את החוב לשלשים יום, ואז חוזר החוב.
נ.ב. מה שהגמרא מביאה פסוק ולא משאירה את זה סתם ללא פסוק זה אינו קשה לי, א. משום שהבאת הפסוק באה רק לחזק את הדבר. ב. אולי היא באה להביא ראיה שהזמן הוא שלשים יום.