צדיק ה' וכל דרכיו משפט ?

היהדות החרדית חיה ונושמת ותמשיך להיות כך . המדינה הולכת ודועכת ומאבדת עצמה לדעת .

רק הקב''ה יודע כל מה שקורה מהתחלה ועד הסוף . לפניו יש את כל התמונה והוא יודע איך לנהל את הדברים . ידוע המשל עם החפץ חיים על הכפרי שהגיע לעיר והחל לשאול שאלות . הסבירו לו שבעיר לכל דבר יש חשבון עם כוונות ולא ניתן בביקור אחד להבין הכל . אנחנו דומים לכפרי ששואל שאלות על הקב''ה . איננו מסוגלים להבין ולהכיל את עומק דרכיו .

הרי אין בידינו את כל התמונה בכדי להבין תמיד במקום מה הטוב שטמון בכל דבר . ורק מי שמנהל את העולם יודע היטב את המטרה והטוב שבכל דבר שהוא עושה .

אקדמאי,
יפה כתבת.
אולם זה נכון רק לגבי מי שחש עצמו יושב על הגדר. אינו חלק מהקולקטיב, ובכל זאתמחויב לו.
אבל מי שמרגיש שהוא זה הכלל והכלל זה הוא, אז לגביו באמת המת לא מת רק לו, ולא חי רק לו. והוא באמת מוצא נחמה בהשתתפות הקולקטיב בצערו.
במילים אחרות, הוא לא מרגיש שהקולקטיב מאיים על תחושת העצמיות שלו, כי אין לו כזו. או שיש לו, והיא חופפת כמעט לגמרי את זהות הקולקטיב.
מי שמעבר לגדר, זה לא נוגע לו.

בגיל 73*

אצילותם של החרדים - יורם קניוק.

במקום רגשות שנאה ונקם לנוכח הפיגוע בירושלים החרדים שואלים עצמם במה חטאו


במוסף הערוץ השני בערב שבת דיברה שלי יחימוביץ בתבונה רבה על היחס שלנו לחרדים ועל הכוח שלהם בעת צרה. מאז היום שבו התפוצץ האוטובוס בירושלים אני חושב על זה. האוטובוס היה גדוש בחרדים. רוב הנפגעים - המתים והפצועים, חלקם אנושות - היו חרדים או ילדיהם. אילו היה אסון כזה קורה לחילונים, משיחיים, חב"דניקים או חרדים מזרחיים, היו צעקות השבר פונות מיד לחפש אשמים: הממשלה, חברת האוטובוסים, העדר מאבטחים. וכמובן הצעקות הרגילות של "מוות לערבים" וכעס נורא ומוצדק על הכוח האנושי שהמיט עליהם אסון.

אבל אצל החרדים האשכנזים אין אשמים. במין אצילות נטולת פאתוס הם חיים בעולם שמחוץ להיסטוריה. האמיתות של העולם אינן האמיתות שלהם. הם חיים בעולם שבו הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל ומה שקורה לאדם הוא מידיו של האל. האל העמיד תנאי לעם סגולה שלו למלא את המצוות ולעשות את הטוב בעיניו. אין הוא צריך להסביר מהו הטוב הזה.

החרדים לא מאמינים שצרות ניחתות סתם ככה. לעולם יש בעל בית, ובעל הבית יודע מה הוא עושה. הידיעה שלו איננה הידיעה של בני אנוש, ואדם מאמין משייך עצמו לאל וחי בתוך התורה.

כשראיתי איך הם עומדים ומתפללים על דמם הם, בצער קשה ובאימה מאופקת ומתחננים שהאל יסלח להם, יכולתי רק לקנא כי אבותי היו כאלה. כשאני אמרתי "קדיש" מול גופת אבי, שהיתה מוטלת עטופה בסמרטוטים על סף הבור באדמה לפני שתושלך אליו, ונאלצתי להלל ולשבח את אלוהים, ועוד בארמית, שנאתי כל רגע. בזתי לאבותי. אבל בעיני אבותי, השנאה שלי היתה נתפשת כטעות דפוס של מוח מעוות. לנו אין אל במרומים. אין לנו יכולת לתפוש את החיים כגשר צר. לנו יש מציאות שבה מותגים הם מציאות בתוך מציאות. אנחנו ישראל ואנחנו גם טלוויזיות סוני. אנחנו המכוניות שאנו נוהגים בהן. אנחנו התרבות האנושית הכללית שאנו חלק ממנה והיא חלק מאתנו.

החרדים אינם מתעסקים בזה. הם אינם מתעניינים בעמנואל קאנט, באך, בטהובן או בשאלה כמה עולות נעלי ריבוק. כאשר תוקף אותם אסון הם מבקשים להבין מתוך לבבם, באמצעות תפילה, מה רע עשו אלה שמעולם לא חטאו. איך ילד בן אחד-עשר חודשים יכול להיות אשם במשהו? זוהי תורת חיים קשה.

הציונות היתה אמורה להחזיר את היהודים להיסטוריה. הדת שלהם נראית לנו מגוחכת באיסורים שלה - למה אסור להדליק אור בשבת? ולמה אסור לעשן בשבת? רבים מאתנו בזים לאלה שבשל אמונתם לובשים מעילים חמים בקיץ, מפני שככה התלבשו הפריצים בפולין או הגרמנים במגנצה. הם חובשים כובעים של קוזאקים בחמסין כי כאלה חבשו האצילים הגויים. הם לא ראו את הגויים ואותנו אלא מתוך הספרים שלהם.

אנחנו אולי איננו יכולים לחיות כך. אולי זה מגוחך לחיות מחוץ להיסטוריה ומחוץ לפיסיקה ולמתמטיקה מתוך אמונה שהעולם לא נברא במדעים אלא במלה, אבל הכוח שלהם לעמוד בקללות, מוראות ואסונות הוא כוח שאנחנו, עם כל התורות שלנו, איננו מכירים. אנחנו בזים להם, אבל הם מרחמים עלינו.

לא האמנתי שבגיל 37 אכתוב מאמר המשבח חרדים, שחיים כפי שחיו סבי ואבי סבי ומתפללים למשיח - אבל הרגעים שאחרי האסון בירושלים גרמו לי להבין משהו שעד כה לא עמדתי די על משמעותו, ולא נורא אם כולנו ננסה להבין מהי העמידה ההדורה והכואבת שלהם שעה שהנשמה רוצה נקמה. המלה נקמה אינה קיימת במילון שלהם, לבד מכמה משפטים כמו "שפוך חמתך על הגויים", שאיש מהם אינו לוקח ברצינות יתירה. הרי חרדים מעולם לא הרגו גויים או יהודים, אבל האחרים כן.

הכותב הוא סופר

יהוסף,

לגבי הנקודה הראשונה, אכן!

טענתי שאם אדם לומד לקבל את המציאות איך שהיא בלי להתקשר לפרטים אלא לכלל הווה [כחכמים ש"עובדים" על השקפתם ולא על המציאות] אז כאבו יהיה ככאב האוהב המורץ לכיוון אהבתו ולא מצטער עליו. [הצער הוא הצרות ולא בהכרח שכל כאב מוביל לצער, אם הנפש מוכנה לכאב כמו מתוך אהבה עזה.]

לגבי ההתרסה, יסודה בכך שחסרה לאדם התמונה השלימה וזה מהעבודות הקשות שבו בזמן יעשו את המקסימום להתקדמות בהבנת התמונה וגם ישלימו עם אי זמינותה המספקת. נכון שגם עם זה צריכים ללמוד להשלים, אבל כל זמן שלא הגיעו לכך טבעית, יהיה זה הורס להחניק את תחושת התסכול כמבואר לעיל בדו-שיח עם בור"ק.

אולי יש משהו בדבריך אבל אין זה כל ההסבר .

ובכן, סדר העולם הוא שאדם מטבע בריאתו ישאף לחרות ועצמאות, וכאשר אלה חסרים לו, הוא "ישתגע" יעלה על קו אוטובוס, ויפוצץ עצמו.

צדיק ה' וכל דרכיו משפט!

ההתרסה היא כאשר אדם מתלונן ורוצה שסדר העולם יהיה אחר לגמרי ממה שהיא .

ווטו

לגבי הנקודה הראשונה, של טוב מותנה ברע. אשתמש במה שהבאת בחלק השני של הודעתך. אם הנראה לנו כרע הוא "מוצדק" על ידי ההקדמות הצודקות שהביאוהו, הרי שאינו "רע", כשם שלהפסיד במשחק שחמט אינו רע, אלא החלק הפחות משמח במשחק שכולו נחשב בעיני המשחקים כהוגן מהנה ויפה.

לגבי הנקודה השניה, מאוד קשה [לי] לבחון את הדבר שאתה מניח, ללא ניתוח כל המונחים הכלולים במשפטך. אתה טוען שאם הדבר צודק וברור כשמש שהוא כך, אין סבל וצער. לצורך כך נצטרך לנתח על מה האדם מצטער, ואיך מטרה מקדשת אמצעים וכו'. התוכל נא לפרט את נקודות הטיעון שלך?
כי לי לפו"ר נראה שהצער הוא על חסר, והשמחה מנגד על הרווח אינו תמיד באותו מישור. אדם שכרתו לו אצבע ממאירה, מצטער שאין לו אצבע ושמח על כלל חייו, היש כאן סתירה פנימית לפי הבנתך?

מציץ - אכן בגדול לזאת כוונתי. רק שעלפי"ז איני רואה מקום להתרסה כלל, ואין עניין לא לתת מקום להתריס כאשר לפי האמת אין על מה - על פי הבנת כל אדם החפץ להבין. הסיבתיות המקובלת בעולם היא בד"כ מחוץ למעשה, כמו על כך שדיבר לה"ר שלשום וכו', ואילו הסיבתיות האלוקית היא בדרך כלל בדבר עצמו. אדם מחליק על בננה - כי לא נזהר בהליכתו, או רק בגלל שלא ראה ולא יכל לראות בצירוף השלכתו של אלמוני את הקליפה. - יישר כוח

תוקן על ידי - יהוסף - 28/08/2003 15:14:35