| נשלח ב-29/8/2003 16:35 |
 |
| |
כל האמת על מיתתו של יושקה
לאחרונה יצא לאקרנים סרט הוליוודי חדש ("הפסיון") שעוסק בסיפור צליבת יושקה.
נשאלתי על-ידי כמה, מהי האמת והפרטים בסיפור שהיהודים הרגהו, מידת האחריות למיתתו וכו'.
אשמח לשמוע את דעת וידיעת הגולשים בענין.
אם אפשר, גם לצטט את שלל הדיעות המובאות בספרים, הגמרא המצונזרת, המשפט הרומאי, לינקים אקטואליים, וכל שאר הפרטים שבזה.
תודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2003 08:51 |
|
| |
.
ווטו:
לא כאן המקום להכנס לטיב מחלוקות צדוקים ופרושים, גם אם חושב אני כי אני מזהה קו פילוסופי אחיד מאחרי רוב מחלוקות אלו.
המחלוקת אודות העומר - וספרתם לכם ממחרת השבת - הוא זה שאליו רמזתי בדברי.
אינני טוען כי בועידת ניקאה ישבו צדוקים, חס וחלילה לומר כך, שהרי גם הצדוקים יהודים היו, ובניקאה ישבו גויים אנטישמים ממש. כל שאני אומר, כי אם מאן דהו שומע שחגא נקבע ליום א' שמיד לאחר ט"ו בניסן, ואם קביעה זו נשמעת לו מוכרת - לא בכדי הקביעה מוכרת.
הדמיון, איך שלא תתבונן בכך, גדול מכדי לבטלו כמקרי בעלמא.
אם דוקא נחפש את יורשיהם הרוחניים של הצדוקים, עדיף לחפשם בקרב הקראים ולא בקרב הכיתות הנוצריות השונות.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2003 23:10 |
|
| |
אז הוא סתם הי' אדם חולני.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2003 20:02 |
|
| |
מר בר רב אשי,
אכן מוזר,
גם אני התפלאתי כשראיתי את דיינארד באתר הספרות הרבנית כאן:
http://www.hebrewbooks.org/hebsearch.asp
בערכים אנציקלופדיים שקראתי לא מופיעה עובדת היותו רב, אבל זו אינה ראיה.
קראתי פעם את ספרו האוטוביוגרפי "זכרונות בת עמי", ניו ג'רסי תרע"ט-1919. הספר לא מחמיא לו, בלשון המעטה, בגלל הסגנון הפולמוסני הבוטה.
להלן הביוגרפיה שלו מתוך אנצי' שונות:
אפרים דיינארד, (1846 – 1930) עסקן ציוני, סופר ומבקר עברי. נולד בשוסמאקן, עיירה קטנה בקורלנד (לטביה), וגדל ברוסיין בפלך קובנה. בשנות החמישים של המאה למד שם בישיבה מקומית, ולאחר מכן בישיבתו של ר' יעקב מקרוז, בישיבה באושמיאנה, ובמוהילוב בישיבתו של ר' שלמה ברודא. את זיכרונותיו מישיבות אלה כתב באוטוביוגרפיה שלו.
עוד בצעירותו החל במסעות ובכתיבת ספרי מסעות. בשנת תרל"ג ביקר בווסטפליה שבקרים, נפגש עם החכם הקראי פירקוביץ ופירסם שורה של ספרים על יהודי קרים וספרי פולמוס כנגד הקראים, וכנגד הנוצרים. סייר ברחבי העולם וביחוד באפריקה ובאסיה. ב-1880 עלה לראשונה לארץ ישראל ופרסם רשמי מסע (מסע בארץ הקדם – תרמ"ג). בראשית שנת תרמ"ט- 1888 היגר לאמריקה והחל שם בפעילות ספרותית ובכתיבת דברי ימי הציונות ברוסיה, שיצאו מאוחר יותר כספר 'דברי הימים לציון ברוסיא', (קורני תרס"ד).
בתקופה זו החל בכתיבת מאמרי ביקורת חברתיים חריפים על חברת המהגרים היהודית בניו יורק, ומאז כל כתיבתו הספרותית היא בעלת אופי פולמוסני חריף ביותר, ובכך הקים עליו דיינארד מתנגדים רבים. בשנת 1913 עלה שנית ארצה והתישב ברמלה באחוזה ליד מסילת הברזל שנקראה 'גן אפרים'. ב-1916 גורש מן הארץ וחזר לארצות הברית, והיה לחלוץ אספני כתבי-העת העבריים, שאוספיו היוו את הגרעין למחלקה העברית בספריית הקונגרס.
בכתביו הוא מבקר בחריפות את ההנהגה הציונית הארצישראלית המתגבשת, את החסידים ואת כותבי תולדותיהם, וכן את הספרות העברית 'החדשה' של ראשית המאה העשרים, כולל אחד העם וביאליק. על ביאליק וחבריו הוא כתב: "כל בור אשר רק תמול גמר חק למודו את הא"ב העברי, והנה הוא משורר בחסד השטן" (זיכרונות, עמ' 10). את תל אביב ותרבותה העברית בשנות העשרים הוא מכנה "סדום החדשה" (שם עמ' 12).
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2003 11:35 |
|
| |
. מואדיב,
מה הקשר בין הדעה הצדוקית למה שכתבת? הצדוקים מודים בחג הפסח-המצות לתאריך הפרושים וחולקים רק על תאריך הבאת העומר שאינו ממחרת חג המצות אלא ממחרת השבת מפני שפירשו את הכתוב כפשוטו!
מרבר"א,
הערתך היא כנראה "לשיטתך" מתוך השפעת הרקע שלך! 
תוקן על ידי - ווטו1 - 01/09/2003 11:38:46
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2003 11:27 |
|
| |
.
כפי שכתבו לעיל, המאורעות קרו לפני שנים רבות, והם לוטים בערפל של מיתוסים ואגדות.
העובדות - מעטות.
כנראה שאכן היה יהודי - יהודי כשר לכל דבר ועניין - ששמו היה ישוע בן יוסף.
האיש נולד בנצרת בגליל, ופעל בתקופה בה היתה תסיסה רוחנית עזה בעם ישראל, בין השאר, בשל הסתירה הפומבית בין העובדה שהרומאים היו עובדי אלילים, לבין העובדה שאומה זה מן השמים המליכוה.
ככל הנראה, רצה איש זה לבצע שינויים ביהדות, או ליתר דיוק - בהתנהגות היהודים באותה התקופה. הוא הטיף לדרכו, וצבר לו עדת מאמינים.
בין תומכיו, היו שהכילו לכנותו מלך היהודים.
הרומאים היו בדרך כלל אימפריה בעלת סובלנות דתית מרשימה. כל זמן שלעם נכבש לא היו שאיפות לעצמאות, וכל זמן שהוא שילם את המיסים הנדרשים, האוטונומיה הדתית היתה כמעט מוחלטת. תחום יחסי החוץ נשאר - כמובן - בידי המושל הרומי, וכן הסמכות להוציא אנשים להורג.
ברגע בו היה מי שהכריז כי ישו הוא מלך היהודים - נוצרה בעיה פוליטית לנציב הרומי, פונטיוס פילאטוס. "מלך" - זה כבר תואר המופנה כלפי מי שיכול להוות סכנה ליציבות השלטון, ולכן הוצאה פקודת מעצר כלפי ישו. הוא נשפט כמורד במלכות, ונדון למוות בפרקטיקה שהיתה מקובלת אצל הרומים - צליבה. פרקטיקה זו היתה כה מקובלת עד שמי שיעיין בתרגום יונתן לאיסור להלין תלוי, יראה שתלוי מתורגם שם כמי שנצלב.
לאחר שנצלב אותו האיש, ממשיכי דרכו לקחו את בשורתו ואת סיפור מותו, והפכום לבשורה חדשה, ולדת חדשה. למעשה, הנצרות היא תולדתו של שליח בשם פטרוס וכלל לו של אותו האיש, שכלל לא התכוון לייסד דת חדשה.
הדת החדשה - הנצרות - דוכאה ברחבי האימפריה הרומית, וראשוניה היו פופולאריים מאד בזירות הגלאדיאטורים והקרבות בתור מזון לאריות. המפנה הגיע במאה הרביעית לספה"נ כאשר הקיסר קונסטנטינוס התנצר והפך את הנצרות לדת המדינה - "נהפכה המלכות למינות". צעד זה גרר מיידית הרעה במעמד היהודים בכל רחבי האימפריה, ובשנת 325 לספה"נ נתכנסה ועידת ניקאה של הכנסיות הנוצריות. בין הנושאים שנדונו שם היו החלטות להתנתק לחלוטין מהאמא הרוחנית - היהדות. הם העבירו את יום המנוחה השבועי ליום ראשון, וקבעו את מועדו של חג הפסחא בנפרד מחג הפסח. נפרד - אך לא לגמרי. מכיוון שאותו האיש נצלב ערב פסח, נקבע שם כי חג הפסחא יחול ביום א' שמייד לאחר הירח המלא הראשון שחל לאחר יום השוויון האביבי - 21 במרץ. מכיוון שהירח המלא הראשון שאחרי 21 במרץ בדרך כלל הוא בליל הסדר, הרי שניתן למצוא שריד צדוקי מפואר בקביעה ההיא.
ולסיכום: אנשטישמיות היתה קיימת עוד טרם נולד ישו, שהיה דוקא יהודי לכל דבר ועניין. אנטישמים בכל הדורות חיפשו סיבות לשנאת היהדות - וזו היתה אחת מהעילות. יש לציין כי השנאה הנוצרית ליהודים מבוססת יותר מאשר על צליבת ישו לעצם קיום היהדות. לפי התפיסה הנוצרית, הנוצרים - מקבלי בשורתו של אותו האיש - הם ישראל האמיתי, וקיומם המושפל של היהודים מהווה הוכחה חיה לצדקת דרכם. לא בכדי קוממיות עם ישראל בארצו היתה לצנינים לכל כך הרבה נוצרים מאמינים בעולם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2003 07:59 |
|
| |
אפרים דיינארד הי' רב?! (אולי ראביי רפורמי?)
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2003 00:25 |
|
| |
סקירה מקיפה על הספר של חיים כהן:
http://www.idf.il/hebrew/organization/patzar/atar1/mls1/pirsumim/journal/14%5Chasson.doc
כמו כן ספרו של א' שנאן: 'אותו האיש'.
כידוע בשנת 1965 פרסמה הכנסיה הקתולית את מסמך 'נוסטרה אטטה', ובו היא מנקה את היהודים מאשמת הריגת ישו.
פרטים נוספים על ה nustra etate
Braham, Remembering and Forgetting, pp. 222-223
י' קלויזנר, ישו הנוצרי, זמנו חייו ותורתו, ירושלים תש"ס. (מהדורה מחודשת)
כמו כן יש ספר ישן בשם: 'מעשה ישו הנוצרי'.
הרב וולבה הוציא חוברת בשם: למה יהודים אינם בעד ישו? (ירושלים תשל"ג)
הרב אפרים דיינראד מארה"ב, לפני כשבעים שנה, הוציא ספר 'היער באין דב', ובו הוא טוען כי 'האליל ישו לא היה ולא נברא... רק כולו בדוי מדברי היוונים והמצרים צוררי ישראל... ונוסף על זה דברי השקרים והסתירות שבעוונגליום...' סנט לואיס, תרפ"ט.
מחקרים וספרים מצויינים על האוונגליונים ואמיתותם ההיסטורית, כתב פרופ' דוד פלוסר, שנפטר לפני כמה שנים.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2003 23:41 |
|
| |
הספר שזאב טורף הזכיר נועד לסלק את האשמה שהנוצרים לדורותיהם גלגלו על עם ישראל: שהם אחראים למותו של ישו.
הספר מנתח את המקורות ההיסטוריים הדלים מאד על התקופה, ומציג את השאלה מדוע זימנו הסנהדרין את ישו לפגישה לילית? מסקנתו, שאיני יודע אם היא מבוססת על משהו יותר מאשר השערות, היא שהסנהדרין ביקשו להציל את חיי ישו.
לפי התזה של המחבר (עד כמה שאני זוכר, וקראתי לפני זמן רב מאד) היא שהרומאים רצו להרוג את ישו, כי הוא הציג עצמו בתור משיח. הסנהדרין רצו להציל אותו, כי ריחמו עליו. אבל הוא התעקש שלא לקבל את העצות שלהם, ולכן נידון למוות.
לפי זה הרומאים אשמים במיתתו, בעוד גדולי הפרושים רצו להצילו.
וזה עיקר המסר של הספר.
(אם טעיתי, אתם מוזמנים לתקן).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2003 18:43 |
|
| |
ספר חובבני אך מעניין:
חיים כהן, משפטו ומותו של ישו הנוצרי.
|
|
|
|
|
