מנהג נולד

מוקדש לאקדמאי (כהמשך לאשכולו המאלף על ההלכה החרדית העדכנית, תוך סטיה לכיוונים אחרים, אני מקווה שמעניינים באותה מידה).

כל אחד מאתנו תוהה, מפעם לפעם, כיצד נוצר מנהגים. מחקרים רבים הוקדשו למנהגי הקדמונים, ובהם נסיונות מאלפים לברר את המקורות הטקסטואליים ואת התהליכים ההיסטוריים של מנהגים אלו ואחרים. ואולם, דומני שנוכל לעמוד על כך מקרוב, באמצעות מנהגים ההולכים ונוצרים מתחת לאפנו. בשורות הבאות אתן שתי דוגמאות, ואבקש בכל לשון של בקשה: אנא השתדלו להתייחס לצד העקרוני, ולא לצד הסיפורי של הדוגמאות.

סיפור ראשון:
בשבתות אני נוהג להתפלל בביכ"נ מזרוחניקי קטן, קרוב לביתי. באחד מלילות שבת הגיע חבר שלי, שבד"כ מתפלל במקום אחר, לתפילה במקום. "מצחיק!", פסק ידידי את דינו, "פשוט משעשע לראות איך ברגע שמתחיל החזן 'לכה דודי', כל החבר'ה שולפים כאיש אחד את עלוני השבת ומתחילים לעלעל ולקרוא, משל היו תזמורת שהמנצח הניף עליה את שרביטו". וכיו"ב קטילות, שאינן מענייננו.

מכיון שגם אנכי, בעוונותי, כאחד מאלה, הערתו עוררתני למחשבות, ולהמשך בדיקת התופעה החברתית. ובכן, כך בליל שבת, ואילו בשבת בבוקר מגיעים הבע"ב הנ"ל לתפילה כשבאמתחת הטלית של רובם מונח ספר. בהינתן האות - בחזרת הש"ץ אחרי 'קדושה', בין גברא לגברא, ולמהדרין אף בזמן ההפטרה - שולפים הנ"ל איש את ספרו ומתחילים לקרוא.

בהיזכרי בבתי כנסת אחרים מאותו סוג שבהם התפללתי, נוכחתי שגם שם ישנן תופעות דומות.
כמובן, כל זה איננו הופך זאת ל"מנהג". ואולם, אז התחלתי לשים לב לסוגי הספרים הנקראים, וחשבתי בליבי מה היה קורה אילו היו מביאים עימם חומרים אחרים. ובכן, ברור שמישהו שהיה מביא עימו עיתון, ואפילו את ה"הוספה לש"ק" של המודיע או 'יתד', שכל כולו דברי תורה ומעייש'לך מגדולי ישראל, צדיקיו וקדושיו - זה לא היה "עובר". ספרים בכריכה רכה, אפילו על נושאים תורניים - "עוברים", אולי, אבל עם זקיפת גבה. ספרים בכריכה קשה - תלוי: ספר חול גמור - אפילו עיוני, מדעי וכיו"ב - לא "עובר"; ספר בנושא יהדות, לרבות מחקרים היסטוריים וכד' - "עוברים"; ספרי קודש מובהקים - שו"תים, משנ"ב וכד' - "עוברים" בשופי.

וכמובן, יש מקום ללמדנים להתגדר בו, מה בין גדרי עיתון לגדרי ספר: עובי הכריכה? איכות הדפים? תדירות ההופעה? התוכן של החלקים הלא-תורניים?

ובכן, חברים, יש לנו כאן פירוט דקדקני של גדרי איסור והיתר קריאת ספרים בבית הכנסת: סוגי הספרים, צורתם, והזמן המיועד לקריאתם; באיזה סעיף שו"ע הם מופיעים? ומי הפוסק שיטרח להעלותם על הכתב? - יש כאן צמיחה של מנהג, שבעלי הלכה (עכ"פ בדורות קודמים, שבהם נלמד המנהג מ"פוק חזי מאי עמא דבר" ולא מן הספרים) יכלו לבנות ממנו סימן שלם בשו"ע של הדור הבא (בהנחה שהוא יפנה אל המנהג העממי ולא רק אל הספרים הק'), ולעגנו ב"מנהג אבותינו נ"ע". אם כי מדובר בעיקר במנהג קהל אנ"ש המזרוחניקים.

סיפור שני:
סיפור זה אינו אלא אוסף סיפורים, שהצטרפותם יחד בתוך ימים בודדים היא שועררה בי את המחשבות על המנהג.

בשנה שעברה גילינו מקום נופש מוצלח. באחד מחופי ארצנו מצוי "מרכז ימי", המיועד בעיקר לחובבי ספורט ימי למינהו, אבל בפועל מתפקד כבית הארחה לכל דבר. יתרונו הגדול: הוא נמצא ממש-ממש על החוף, מרחק צעדים אחדים. מכיון שרוב האורחים אינם באים להתרחץ בחוף אלא לגלוש וכד', ומכיון שהחוף הוא חוף בלתי-מוסדר (בלי מציל) - נמצא שמספר המתרחצים נער יספרם. אם אתה מרגיש שלא בנוח, כל שאתה צריך לעשות הוא לזוז כמה מטרים, ואתה בכעין חוף פרטי משלך (נו, אני צופה גל של הודעות באישי: "איפה זה?"). גם השנה חזרנו ללון שם לילה אחד עם הבנים, וחזרנו בכיף. כשחזרתי, יצא לי לשוחח עם אחד מחבריי הותיקים, ליטאי בן דת משה. סיפרתי לו על המקום, ולאחר כמה שאלות זהירות הוא נשמע די מעוניין ללכת לשם מתישהו. אלא שאז נזכרתי בפרט נוסף, שמבחינת הטנדרט המזרוחניקי שלי היה בסדר, אבל לא רציתי להכשילו, ומצאתי לנכון להוסיפו: מכיון שהמרכז עצמו כ"כ קרוב לחוף, הרי שבין כתליו אתה רואה לעתים אנשים ונשים בלבוש לא הכי צנוע. "נו, טוב", השיב הליטוואק, "עד כדי כך אי אפשר לדרוש; הרי לפי זה כבר אסור יהיה ללכת ברחוב..."

התשובה שלו מגלמת, לדעתי, יסוד הלכתי, שלהלן אכנה אותו, בפראפראזה על המשנה בע"ז (ג, ד): "לא אני באתי בגבולה, היא באה בגבולי", או בקיצור: לאבבהב"ב.

לא חלפו אלא שבועות אחדים, ויצאתי לעוד נופש קצר עם רעייתי וילדיי, והפעם ציוותו אותי אל בנותי הקטנות. באחד מאתרי הנופש בצפון ישנו פארק לפעוטות. שילמתי את הסכום המופקע, ונכנסתי עם הקטנות. אחת ה"אטרקציות" המופלאות הייתה שלולית חביבה בקוטר של כ-3 מטרים, שהוגדרה כ"בריכת פעוטות". הקטנים השתכשכו בה בחוסר עניין, ואילו הוריהם סבבו את שפת השלולית וניסו לעודד אותם למצות את התענוג (כי הרי שילמנו). בין ההורים נמצאו גם אמהות בלבוש מן הסוג המקובל בחופים ובבריכות. לרגע תהיתי מה יחס ההלכה לשבתי במקום, אבל אז ראיתי כי בין היושבים נמצא גם יהודי חרדי (גם הוא ליטאי בן דת משה), שלא נראה מוטרד במיוחד מהנסיבות.

שאלתי את עצמי: מילא אני, מזרוחניק מקולקל, אבל מה לכהן בבית הקברות? השבתי לעצמי, שיש כאן למעשה את אותו הדין, דהיינו: לאבבהב"ב.

לא עברו אלא ימים אחדים, וחבר אחר שלי, גם הוא מזרוחניק, שיתף אותי בקורות אותו. האיש נהג לרחוץ בבריכת שחיה, שקבעה שעות נפרדות לגברים ולנשים. בין השאר נקבעה שעת שחיה לגברים לסוף היום, בין השעות 21:00-22:00, וידידי אהב מאוד לשחות בה דווקא בשעות אלה. והנה, הנהלת הבריכה החליטה לעשות חסד עם רוחציה, והאריכה את שעת הפתיחה ל22:30-, אלא שאת חלוקת השעות לגברים ולנשים - לא שינתה, בטפשותה. התוצאה הייתה, שלאחר שעת הרחצה הנפרדת הייתה עוד חצי שעה של "רחצה מעורבת", כביכול. ברור, שמבחינה מעשית זה היה ריק מתוכן: מי האשה שתבוא בעשר בלילה לרחצה של חצי שעה?! - בפועל, סיפר לי חברי, הבירכה כמעט התרוקנה לגמרי, נשארו בה אולי ששה או שבעה רוחצים, כך שכל אחד קיבל כעין מסלול רחצה פרטי משל עצמו. אולי הייתה שם מפעם לפעם גם אישה אחת או שתיים, "מורעלות" שהגיעו לחצי שעה בסוף היום, אבל מי ראה?! הרי כל אחד שקוע במסלול שלו. "אני הרגשתי בסדר גמור עם זה", אמר לי חברי, "אבל תהיית מה היה פוסק לי רב מן השורה". להערכתי, השבתי לו, הוא רב מן השורה היה אומר לך שאסור.

ואז שאלתי את עצמי: למה? הלא מבחינת דיני הסתכלות באישה יש כאן חשש קל בלבד, וברור ששני המקרים הקודמים, שבהם הקלו יהודים יראים ושלמים, חמורים מזה. מה קורה כאן? - אני בטוח, שהקוראים מחפשים את הגדר ההלכתי המתאים, כגון איסורי מראית עין, חילול ה' וכד'. אבל לדעתי לא זה שם המשחק. בפשטות, נוצר כאן, ממש כמו בסיפור הקודם, מנהג, שבצידו מערכת פרטי דינים וגדרים מסועפת וענפה. אם ינוסח השו"ע של הדור הבא, לא יהיה די בדיני הסתכלות באשה, אלא יהיה סימן שעוסק בדיני חוף נפרד ובריכה נפרדת. אחד מעקרונות היסוד של סימן זה יהיה, מדעת או שלא מדעת, דין לאבבהב"ב. התוצאה תהיה, שהלכות חוף נפרד ובריכה מעורבת, שבראשונה נגזרו מדיני הסתכלות באשה, יקבלו מעמד עצמאי, וחלקם אף יסתרו את דיני ההסתכלות באשה - לחומרא ולקולא! - בבחינת 'מנהג עוקר הלכה'. יש גדר עצמאי של 'בריכה מעורבת' ושל 'בריכה נפרדת', שאיסורו או היתרו נקבע לא לפי מידת הסיכוי לראות אשה בלתי-צנועה, אלא לפי כל מיני מרכיבים אחרים. והרי לנו, שוב, מקום ללמדנים להתגדר בו.

ובכן, כך הולך ונוצר מנהג מתחת לאפנו. השאלה היא, האם אכן השו"ע של הדור הבא יבטא מערכת מנהגים זו. על פי מחקריהם של מנחם פרידמן וחיים סולוסייצ'יק, פוסקי הדורות האחרונים אינם פונים אל "מסורת החיים (המנהג העממי) אלא אל "מסורת הספרים". אבל זו כבר שאלה נפרדת.

אשמח לקבל את התייחסותכם; ושוב, לא לפרטי העניינים העולים כאן (חרף הפיקנטיות שבהם), ולא לעניין היצה"ר של הנפשות הפועלות (למרות שגם לו יש תפקיד, כמובן), אלא לתהליך עצמו, ולשאלות העקרוניות העולות ממנו.





זאב טורף, גרררר...

מרובקה: בגדי שבת בראש חודש, מקרה בוחן ליצירת מנהגים
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1028473&whichpage=1#R_9

מלכים ב פרק כג

תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 07/10/2008 23:00:38

בפסוק המצוטט מנחמיה כתוב בפירוש: ... וכפתחו עמדו כל העם ...
ומה עוד יש להקשות ולתרץ?!

אגב, מעניין המקור לעמידה בשעת ברית מילה, כיוון שכתוב: העומדים שם אומרים כשם שנכנס וכו' וכו'.

במשך שנים הייתי מבלה שבתות בליאון שבצרפת שם יש בית כנסת מרשים ביופיו. בית הכנסת שרד את השואה ויצא ללא פגע. הסיפור שמסופר בקהילה שם וכמדומני שעדיין יש שרידים אחרונים המעידים על כך כי בערב שבת התפללו הקהל בבית הכנסת בעת שהנאצים (או משתפ"י וישי)עברו מבית לבית. הם הגיעו לבית הכנסת ופתחו את שערין הגדולים בדיוק בשניה שכל הקהל הסתובב לדלת באמירת בואי בשלום. היו כמה שניות דומיה כאשר הקלגסים עומדים מופתעים מול הקהל השר מולם ובסופן סגרו את הדלת ולא נכנסו שוב לבית הכנסת.
אינני יודע אם הסיפור נכון ובכל מקרה הוא לא עזר לרבים מבני הקהילה אבל עובדה היא באמת כי בית הכנסת לא נפגע כהוא זה. לכו תדעו מה כוחו של מנהג...

ירוחם,
שפיל לסיפיה דאידך קרא.

וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ לַיקֹוָק אַפַּיִם אָרְצָה ---- מזה לומדים על עמידה?

סמך מעניין למנהג ההצבעה על סה"ת בעת הגבהתו, נמצא בספר עזרא--
וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם:  וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת יְקֹוָק הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ לַיקֹוָק אַפַּיִם אָרְצָה: (נחמיה ח, ה-ו)
[הגעתי לזה במהלך חיפוש מקור לעמידה בשעת ההגבהה, דבר שגם הוא מוזכר בפסוק זה]

הטענות האלמנטריות מסבכות את העסק תמיד.

1.האר"י התפלל לדרום בגלל ירושליים (המרכיב האלמנטרי הידוע)
2. האר"י לא צריך דלת  .
3 .עצי התפוח היו סתם תקועים בדרך
4 .זקני צפת לא חובבי אריסטו
5.בירושליים ממשיכים לקבל שבת למרות הכל( לא מבינים איפא הדלת )

המנקש

האר"י התפלל לכיוון דרום כמו כל יושבי הגליל המתפללים לכיוון ירושליים.

  אלמנטרי  המנקש

מה המסקנה שמותר לצפות  מבליל  זה של טענות ?:

1 האר"י הוא מקור המנהג לפנות לדלת שכן היה יוצא לקראת השבת.

2 לכן צריך לפנות דוקא לכוון הדלת ( ולא כאותם אהבלים חסרי לוגיקה אלמטרית שפונים סתם לאיזה קיר אידיוטי -לדרום למשל).

3 האר"י נהג לפנות לדרום בשל שיטתו לפנות לדרום החם בכל עיניני תפילות לולב וכו, (ולכן בעלי פני ההגיון יפנו נא לדרום דייקא בעת קבלת שבתם)

4 מסקנה:

1א. כל מי שבנה קיר בדרום בלי דלת בביכנ"ס לא למד מעודו אריסטו והוא טמבל.

1ב.זקני צפת נטעו פרדס תפוחים בדרום בגלל הלוגיקה  (ולא חששו לחום ועצי התפוח ).

עף ברוח לא חלקתי על מהות דבריך שעם השנים משתרשים להם מנהגים שונים ומשונים בציבור, רק הערתי שמסורת של מנהג כזה או אחר, לא הוא הנידון של מסורת התורה. [התורה היא לא תרכובת מנהגים]

עוברושב

'רגשנות' בעיני איננה דבר פסול, אלא פשוט תכונת אופי. זה שאמוראים נהגו באופן דומה, לא מוריד מה'רגשנות' של העניין. גם לא זה שהרמב"ם כותב זאת על שם 'חכמים הראשונים'.