משמעות יום [זכרון] תרועה [מוק' לאפכאמס']

יודעים מה שמעתי הבוקר?

- שופר!


והעברת שופר תרועה, בחדש השבעי, בעשור, לחדש; ביום, הכפרים, תעבירו שופר, בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל-ישביה; יובל הוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחזתו, ואיש אל משפחתו תשבו.
- פרשת בהר


וכי תבאו מלחמה בארצכם, על הצר הצרר אתכם והרעתם, בחצצרת; ונזכרתם, לפני השם אלוקיכם. ונושעתם, מאיביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם, ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם, ועל זבחי שלמיכם; והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם.
- פרשת בהעלותך


[ה]אם ייתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו?!
- עמוס ג'



הרי שאנו מוצאים בתנ"ך משמעויות שונות לתקיעת שופר במובנים שונים לפי נסיבות שונות. אבל בראש השנה שניתן לכנותו "חג השופר" שבו מצות היום מן התורה היא התקיעה בשופר, לא נאמרה משמעות התקיעה. [כן לא נאמר "ראש השנה" אלא "ראשון לחודש השביעי"]

האם משום שאז המשמעות מובנת מאליה, או שכל המשמעויות במשמע?

[ואין להוכיח מתקנת חכמים להדגיש "מלכויות", "זכרונות" ו"שופרות" לגבי מה שנדרש מן התורה!]

נתעוררתי לשאלה לאחר דו-שיח באישי עם אפכאמסתברא, בו נקט הוא בפשטות לפי הקישו לפרשת בהעלותך שמשמעותו "להיזכר" [סמלי בדומה לצלצול טלפון מרחוק] ואני נקטתי לפי הקישי לפרשת בהר בשחרור עבדים שהיא כהכרזה על התחלת זמן חדש!


מה במקלדת החושבים בנושא?


תוקן על ידי - ווטו1 - 03/09/2003 13:11:59

הרהורים שעלו השנה לגבי יום התרועה-
התחבטו האם הוא יום התחלת השנה או יום תרועה וצעקה כמו בחצוצרות שמזכירים לפני ה'.
לשייך את ענין הזכרון לענין הזכרון לפני ה' הוא קשה כי הרי זה בויקרא וזה בבמדבר וא"כ קשה לומר שיסמוך על ההמשך.
ובאמת מצד הביטוי 'זכרון תרועה' יתכנו 2 פרשנויות - שזוכרים את התרועה ומתמקדים בה , או שיש איזה זכרון שהתרועה יוצרת ואותו יום מיוחד לזה.
עכ"פ נראה שענינו פתיחת החודש השביעי.לא פתיחת השנה אלא פתיחת החודש - שהוא החודש האחרון ב'יום' והמעבר ל'לילה'.האסיף מהחוץ לפנים.
וכן יו"כ הוא שלב בחודש. כמו שבפסח מצרים מצאנו ר"ח , מקחו בעשור וחג באמצע החודש.
ועוד נקודה מענינת - חגי החודש נקראים 'שבתון' מה שאין כן בניסן.
ואפשר שהחודש ההוא הוא כנגד השבת שהיא השביעית שבחדשים ובו שובתים בסוף האסיף.
שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה לכולם!

כמה מחשבות בנידון שנתחדשו אצלי השנה .
(חשבתי לכתוב על זה מאמר לאתר, אבל לא מצאתי זמן...)

ההבנה שנתבססה אצלי היא שחגי תשרי הם המשך משלים של פסח ושבועות (כמובא בפרשת/יות המועדים)
ניסן מקבילה ליציאת מצרים , וחידוש הקשר הישיר בין ה' לעולם (שמופיע לעת עתה רק אצל עם ישראל, שיצא ממצרים) ומגיע אל שלימותה (היחסית) בשבועות, עם הקרבת שתי הלחם, והגעה לשלימות כעם לאחר ספירת העומר. (יום שמיוחס לישראל כממלכה , כלומר כעם/תרבות שעומד/ת בפ"ע , ולכן מתייחסת עפ"י מסורת תורה שבע"פ לדוד ולמתן תורה. (ונידון כבר באשכולות אחרים היחס בין תורה שבכתב ותורה שבע"פ בהקשר הזה, ואכ"מ)

התקופה שמגיע אח"כ, היא מה שאנו מכנים הקיץ, שהוא שלב מעבר בו ישראל נמצאים כמציאות לאומית/תרבותית קיימת , בתוך העולם , שבו עמים אחרים, עם נורמות תרבותיות אחרות , שעוצבו לפני שישראל ותרבותם התעצבה. (מה שגרם ברבות הימים, להתפוררות התרבות הישראלית , לחורבן ולנחמות ממנו , אותם אנו מזכירים לפי מסורת תושב"ע ברוב תקופת הקיץ)

רק אחרי שעוברים את תקופת המעבר הזו (שמן התורה ד"א לא היה הכרחי שיווצר בה חורבן , אם כי זה די מסתבר, וכן ניבא משה בשירת האזינו וכד') אפשר להגיע לרמה יותר
מודעת של תפקיד העולם (ועם ישראל בפרט) והעתיד הרצוי לו וכו'.
תוך טיפול בבעיות ובקשיים שהיו ב"תקופת המעבר, בגלל שמראש התנאים לא היו אופטימליים .(ישראל היו עם עבדים , ובוססו כתרבות עצמאית , במנותק מהנורמות של שאר העולם , בתקופת המדבר, כך שהפערים בין תרבות העולם ותרבות ישראל גורמים לבעיות וקשיים בהכרח)
אז מגיע יום הזכרון , הוא יום התרועה , ראשית כדי להיזכר במגמה ובמטרה הראשונית , שנית כדאי להיזכר בקשיים , ולזכור שהם נובעים מאילוצי המציאות , שעם רבים מהם ניתן להתמודד אם נהיה מודעים למטרותינו , ולבעיות שהופיעו בשטח .

תקיעת השופר נועדה לשתי המטרות האלו , להזכיר את ה"קול הפנימי" שתמיד היה גם אם לא תמיד היה ניכר ולהוציא אותו אל פועל המציאות עי"ז ראוי להיזכר גם במטרה הכללית לשמה נועדנו כעם וכיחידים הכלולים בו. וגם להיזכר בגורמים שהקשו על היווצרות הדברים במציאות שהיתה עד כה.
ואולי גם קריאה לדרך חדשה , כפי שהזכירו קודמי .
בכל מקרה זהו רק יום של זכרון והצהרת כוונות , כדי להצליח לעשות את הדברים בפועל צריך לעבור את יוה"כ , ואת סוכות , ואז להתחיל לבנות ולהיבנות מחדש ,
מבראשית .

'בשופר אפתנו...' (מתוך תפילת ראש השנה)

הנימוק הראשיתי הזה לשופר, תומך בדעת אפכא!

"זכרון" במקרא לפי חקירותי הוא אות שתפקידו להזכיר.
מהות יום תרועה לדעתי היא של ראש חודש מחוזק כדי היא לציין את החודש השביעי בו חל כיפור וסוכות. וזוהי גם מהות התרועה.

כתבתי על כך ב:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1110418


יכול להיות שאני טועה!

שמעתי פירוש הנשמע במבט ראשון מחודש, אך יש בו הצעה נוספת לפיתרון הבעיה האמורה למעלה (וגם מתאים לדעת הערת כי-שרית).

התורה קוראת לאחד לחודש השביעי "שבתון זכרון תרועה" ללא אזכור הנסיבות הטבעיות או המלאכותיות בגינם מתאים יום זה לזכירה וכן אינה מזכירה במה יש להיזכר.

הכתוב בפרשת אמור הרי כותב את רשימת המועדים והחגים מתחילים מהפסח והמצות בחודש הראשון. אם נחשוב מה המשמעות הטבעית ביותר של הראשון לשביעי שאף אין צורך להזכירה, סביר שנסיק שזה היות יום זה "אמצע השנה" בין ניסן לניסן.

מעתה ניתן לומר שמתאים להיזכר גם באמצעה של שנה את היעוד של בני ישראל שנבחר לעם ושנחגג בחג הפסח והמצות. כמו שמ"למען תזכור" הנאמר בקרבן פסח דרשו חז"ל שיש להזכיר יצי"מ בכל יום, כך י"ל שהתורה עצמה דרשה לעשות יום זכרון כללי להיזכר בכל שעלינו להיזכר [ולא אך יציאת מצרים דווקא אלא את כל יעודנו].

בנוסף לכך "אך בעשור לחודש השביעי הזה " היינו שכהמשך [שעליו מורות המילים המודגשות] ליום הזיכרון יש לעשות גם יום כיפורים.

לפי זה ניתן לומר שלא ראש השנה החקלאי גורם לראש השנה, אלא "אמצע השנה" שהוא זמן זיכרון וכפרה, גורם להיותו ראש השנה. היינו מאחר ונקבע זמן לזכרון ולכיפורים, נהפכו ימים אלה שהם ימי התבוננות והתאפסות [זיכרון וכיפור] לראש השנה. מכאן הכתוב ביחזקאל לקרוא את יום הכיפורים "ראש השנה" ובהמשך קריאת חז"ל את יום הזיכרון גם ראש השנה.

אך לפ"ז צ"ל על חג הסוכות מצד היבט חג השנה* שנאמר כהמשך טבעי לימי הזכרון והכפרה. ואם אינו עניין לשנה החקלאית, למה ייחגג בסוכות המאפיינות את מעבר השנה-האסיף? אע"כ שכבר התורה עצמה בציוויה הנמשך לעשות את חג הסוכות, רואה בתקופה זו את ראש השנה. ואם כי י"ל שזה כתוצאה מימי הזיכרון והכפרה כאמור, היה לתורה להדגיש את מושג "ראש השנה" לכל הפחות בציווי על חג הסוכות!



*[מלבד האסיף והשפע הכללי כמבואר באשכול
"שלושת משמעויות החג",
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=631631].

החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לחדשי השנה

בתורה, ראש השנה הלאומית תופשת מקום חשוב יותר מהחקלאית


תוקן על ידי - kisarita - 29/08/2004 10:44:45

שאל מויש"ג למעלה על שלא הוזכר "ראש השנה" במקרא בהקשר ליום זכרון תרועה. ענה עליה יהוסף שהדבר אמור להיות כה פשוט מאחר וחיו "בטבע". אך עדיין דחוק קצת שהרי התורה מדגישה גם את הפשוט כאשר הוא בעיקרו של דבר.

על כך שמעתי שעיקר ראש השנה הוא שאין להניח את השנה ללא ראש כדי להתחיל בו דף חדש וגם ללא חודש תשרי שהוא בראש השנה החקלאית, היה ראוי לקבוע יום כזה. מעתה י"ל לפ"ז שכדי שלא יישמע שחוגגים בר"ה את ראש השנה החקלאית [כמו בשבועות את הקציר ובסוכות את האסיף] לכן למרות שנקבע בזמן המתאים ביותר -ר"ה לחקלאות- לא נאמר בו ר"ה כאמור ולכן אף לא נאמר כבחג המצות החוגג את היציאה ממצרים וכלל לא את האביב ובכל זאת נאמר לצרף לו האביב, כי כאן הצירוף היה יכול להתפרש כחלק מהחגיגה.

ועדיין צ"ע וכי חסרו מילים לתורה למען נבין כוונתה בנושא?

רוד"ש,

אין הכי נמי. לא הבאתי את המובאה מההפטרה אלא כאסמכתא בעלמא כללית וכפי שמדוייק בדברים "על הפרשנות העתיקה במצוות ראשית השנה".

ווטו, הרעיון שצום והשמעת קולנו כלפי שמיא כרוכים זה בזה אינו חדש. גם במגילת אסתר ובספר יונה הדברים מופיעים בבירור. עם זאת, הקישור בין דברי הנביא לבין יוה"כ אינו ברור (מבחינת הפשט) כל עיקר. העובדה שהמסורת קבעה (באומץ רב ותוך התרסה כלפי הענקת מקום-יתר לפולחן) את ההפטרה ליוה"כ היא מעניינת, אולם אינה מחייבת את הקורא בדברי הנביא בתוך הקשרם. וממילא, לפחות מי שמבקש להבין שיש מוקדם ומאוחר במקרא חייב לתת את הדעת לכך, שהנבואות הנספחות לספר ישעיהו החל מפרק מ' ואילך הן מתקופת שיבת ציון ולא משקפות את המציאות ההיסטורית והרעיונית של ימי ישעיהו בן אמוץ.

לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה

רוד"ש, ייש"כ


לגבי שאלת האשכול על משמעות התקיעה בראשון לשביעי, מצאתי שהנביא ישעיהו [נ"ז] סבר לגבי הצום כמו שסבר אפכא לגבי התקיעה.

קראנו מדבריו המתלוננים בהפטרה ליוה"כ: "לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם".

מכאן למדים את הלך הרוח במשמעות מצוות ראשית השנה לפי הדעה העתיקה, שהן בגדר פנית השמעה להשם וכדברי אפכא. [אך לא מופקע מזה שהפניה היתה למען סידור הדעת הפנימי כמובן העמוק ולא הפרימיטיבי של משעות הפניות והתפילות!]

עניינה של ההתפתחות ההיסטורית אינו מכריע כל עיקר לנושא הנדון בדרשה, אולם יש ערך להתבוננות פקוחת עיניים במה שאנו יכולים לדעת על תולדות עמנו (ותולדות עמים אחרים) ועל התפתחות תרבותנו ודתנו (ועל התפתחות דתות ותרבויות אחרות). זה חלק חשוב בתודעה העצמית, ביושר האינטלקטואלי ובהתמצאות רחבת ההיקף והעומק.
מכל מקום, אין להכחיש שבתורה שבכתב ובמקרא אין האחד לחודש השביעי נזכר כל עיקר כראש שנה, אלא אדרבא נראה שניסן (חדש האביב) הוא ראש חודשים. גם במשנה הראשונה של מסכת ראש השנה עדיין לא נקבע המונח הטכני "ראש השנה" כמייצג את א' בתשרי דווקא אלא כמצביע על תחילתה של ספירת שנה לצורך מנהלי-דתי כזה או אחר. רק במשנה השנייה, המעוגנת כנראה בשלב מאוחר יותר של התפתחות הדברים נעשה "ראש השנה" לשם מוגדר, שכל הנוקט בו יודע שהוא א' בתשרי. וכידוע, המסורת שלנו ממשיכה לשמור על דו הערכיות והוויכוח האם העולם נברא בניסן או בתשרי מפרה את מחשבת חז"ל בכיוונים שונים.
כדאי להזכיר, שספירת השנה החל מהסתיו כמו גם ספירתה החל מהאביב, היו נקוטות בבבל ושנראה שהתרבות הדתית שלנו אימצה את דו הערכיות הזאת לתוך ההתפתחות שלה. ברור, שגם שמות החודשים שאנו משתמשים היום, ושאינם נזכרים במקרא לפני מגילת אסתר, הם בבליים (ובחלקם אליליים מובהקים, כמו תמוז או אב). אין זה פלא, ואין זה מפחית מאומה מקדושת התחדשות השנה, שעצם ההתייחסות לספירת הזמן ומושג השנה - ולכן גם ראש השנה - בא לנו מתוך ההקשר של המשא והמתן עם תרבויות אחרות. המכריע הוא התוכן והערך הדתי והאנושי. במובן מסויים - גם אם תוך מחלוקת על משמעות המלים - נוכל להסכים שזהו המימד ההתגלותי שבתהליך אנושי ודינמי זה. הלא כן?
אגב, באותה מידה ברור - על פי כתבי היד הטובים ביותר שיש בידינו - שנוסח משנה ב' הוא "כל באי עולם עוברים לפניו כבנומרון" ולא כנדפס כיום ("כבני מרון"). נומרון הוא ביוונית מפקד (ומכאן המילה 'נמבר' בשפות האירופיות) וכוונת המשנה היא שבראש השנה כל הברואים נפקדים על ידי האל. מאוחר יותר, כשחכמי התלמוד הבבלי ויורשיהם כבר לא חיו בתחום התרבות היוונית, נעשתה מילה זו למוקשית וחיפשו דרך להבינה בעברית. כשהו"ו מתחלפת היו"ד נראית המילה כמורכבת משתי תיבות. הראשונה 'כבני' נשמעת מובנת עד מאוד, ואילו השניהה 'מרון' אינה קיימת בעברית אך מצלצלת טוב מאוד. מובן שיש להבינה גם כן, ומתוך ההקשר יולד הפירוש היפה ש'מרון' הם צאן והמפקד הפך לספירת הצאן בידי הרועה.




לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה