| נשלח ב-4/9/2003 01:02 |
 |
| |
ה"שערי יושר": ממי מותר ללמוד תורה?
מוקדש לדוד חיים
"הנה אדע, שספרי זה לא יהיה מקובל לכל, כי הרבה לומדים לא הורגלו להגות בדרך העיון... שהרבה דרכים לתורה, וכל אחד מוצא טעם לפי הרגלו. ועוד לזה שרוב הענינים המתבארים בו הם ענינים הדרושים עיון ויגיעה, ולא ייתפסו גם בלב מבין – בהבטה בעלמא. ולא כל אדם רוצה לתלות החסרון בעצמו!
... אחשוב, שרק אלו אשר ייקרו (=מלשון י.ק.ר, יחשיבו כיקרים) דברי בטרם ראום או שמעום, ימצאו חפץ להגות בספרי זה, וישוו ביניהם גם להעמיק עיונם אם גם לא יבינום במשקל ראשון – ואז יקבלו דברי בעז"ה".
(מתוך הקדמת ה"שערי יושר").
מי ראוי לשמש כרב וללמד אחרים? ומי אינו ראוי לשמש כרב שלומדים ממנו?
השאלה שלפנינו מחייבת דיוק ובירור. מצד אחד, אנו יודעים שמכל אדם ניתן ללמוד. מצד שני, האם אין אנו פוסלים לשמש כרב ומלמד כל אדם שאינו מתוקן כראוי, שדעותיו פסולות, שעלול להקנות אמונות לא נכונות, או לערב שקר באמת?
אמנם, אין ראוי לפסול שום תלמיד חכם בגלל שאפשר שיש לו טעויות פה ושם, מאחר שאף אדם אינו יכול להתיימר כי הוא יודע את כל התורה ללא טעויות. אבל אדם שמוחזק בדעות לא נכונות, שחשוד על אפיקורסות, האם לא ראוי להחרים אותו ולהיזהר ממנו ולהזהיר מפניו, שהרי "שאני מינות דמשכא" (=המינות מושכת).
מונח זה, "מינות", אינו מתייחס בהכרח למה שמוגדר אצלנו היום כאפיקורסות, אך האם אין מקום לחשד כי דין אחד וחשש אחד לכל סוגי הדעות הפסולות, שכולן מושכות את האדם עד לבור תחתית של ריחוק מתורה ומצוות?
וכמובן, מה שאומרים כי ניתן ללמוד מכל אדם אין הכוונה דווקא ללמוד ממנו בתור מלמד של תורה, אלא שלכל אדם יש נקודות טובות שמהן ניתן לקבל, או אפילו ניתן לראות את המגרעות שבו בתור דוגמא ומופת ממה ראוי להישמר...
אנו מחפשים קריטריון שיאפשר לנו לקבוע מי ראוי לשמש עבורנו כתלמיד חכם שמותר ללמוד את דבריו.
ובכן, מה הם התנאים המינימליים בתחום האמונות והדעות שמאפשרים ללמוד מאדם שיש מקום לחשוד בו?
או, כפי שנראה מייד, מה הם התנאים המינימליים שצריך התלמיד כדי שיוכל ללמוד מכל רב שהוא, אפילו חשוד על דעות כוזבות?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2003 18:15 |
|
| |
זה קשור, משום שבסך הכל אנו עוסקים בסמכות של גדולי ישראל.
נשוא אשכול זה, למיעוט הבנתי, הוא העברת "פלטפורמת מסירת התורה" למקומות אחרים, מעבר לאלו המקובלים.
אגב, בהמשך לדבריך הנפלאים יש לי איזה רשימה שמתייחסת לנושא (הנדוש לעייפה, למען האמת) - ספרים חיצוניים - נושא משיק לעניין שהעלת.
יש הבדל הלכתי וזה מעניין בין לימוד מספרות חיצונית לבין לימוד מבני אדם "חיצוניים".
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2003 09:59 |
|
| |
רועה צאן...
החזון איש, כמובן.
אבל איך זה נוגע לדברי השערי יושר?
פרומי
אילו היית פוגש מלאך, היית יודע שאתה יכול לקבל ממנו את כל דברי התורה שלו ללא חשש.
הבעיה היא שילדים קטנים לומדים תורה באופן בלתי ביקורתי לא ממלאכים, אלא מרב'עס. ואלו לפעמים אנשי מעלה ומומחים במקצוע, ולפעמים אלו שלא מצאו עבודה אחרת.
ובדעתם נקבעות לתמיד הדוגמות (פעמים חולם) שהם לומדים.
לעתים האדם הוא בגדר עוצר וחושב, ואז הוא בוחן את מה שגדל עליו. ולעתים הוא סבור שמה שנאמר לו בילדותו הוא תורתם של המלאכים, ולא דיו שאינו חושב בעצמו, אלא יורד לחייהם של החושבים... ואין צורך להאריך במקום שאמרו לקצר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2003 01:49 |
|
| |
יישר חילכם, ר' מיימוני.
נמצא שלדברי ר' שמעון אם הרב דומה למלאך ה' מקבלים תורה מ'פיהו' בלי שום ביקורת, אתמהה?!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2003 00:17 |
|
| |
והנה ציטוט שאמור לאזן את דברי ר' שמעון.
גם במקרה הזה מדובר ב"אחרון" כמובן.
הציטוט לא ממש ממש קשור, בעצם כן..
"השיטה לעשות את התורה לחלקים שניים, הוראה באיסור והיתר חלק אחד, והוראה בשוק החיים חלק שני, חהיות נכנעים לחכמי הדור בחלק הראשון ולהשאיר חופש בחירתם בחלק השני, היא השיטה הישנה של המינים בירידת היהדות באשכנז אשר הדיחו את עם ישראל עד שיתערב בגויים ולא נשאר לפליטה"
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2003 23:59 |
|
| |
דברים נפלאים, וכבר הורגלנו בסחורה היוצאת מבית מדרשו של מיימוני, אלא, אלא, ששכח ר' מיימוני להזכירנו שפרשנות זו מנוגדת הן לרמב"ם (ת"ת ד' א') והן לשו"ע רמ"ו, ח) ולכל נושאי הכלים.
זה לא נורא... אך זהו מידע שראוי שיהיה על שולחננו.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2003 17:04 |
|
| |
מיימוני
תוקן על ידי - מוישהגרויס - 04/09/2003 17:05:06
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2003 09:57 |
|
| |
.
.
על מנת שלא נוותר כאן כולנו אלמים כבן זוגו השני של רבי יוחנן, לא נוכל להשאר שקטים ולומר במקהלה כולנו בקול: "רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק! " (בבלי חגיגה טו:) .
רבי מאיר, בחריפותו, יכול היה לטהר שרץ בק"ן טעמים. אך עדיין יודעים אנו, כי השרץ נשאר שרץ, גם לאחר ק"ן טעמים. האם החריפות היא הדבר היחיד המשמעותי?
מול גישת רבי מאיר, ניתן להציב שתי שאלות.
הראשונה - גישת רבי אליעזר, שמעולם לא אמר מה שלא שמע מרבו (סוכה כח.) .
אסור לטעות ולהבין במניעיו של רבי אליעזר את מה שלא היה בהם. אל נחשוב כי מקוצר יכולת החליט שלא לומר אלא את ששמע מרבו, כפי שלא מעקשנות גרידא החליט ללכת לביתו מנודה ובלבד שלא להתפשר על אמונתו בצדקתו. רבי אליעזר ידע מהן יכולותיו, הכיר את שיטתו של רבי אלעזר בן ערך, ובכל זאת, מתוך כוונה תחילה, דבק בשיטתו.
אין צורך לפרט את ההמשך. המשמעות ברורה.
השניה – שמא אחר – אלישע בן אבויה – איננו אבי-אבות החוטאים, כפי שלעתים מוצג.
בגמרא יש יותר מגרסה אחת על הדרך בה נתפקר אחר. במקום להכנס לתוך ה"פולקלור" של מי שזמר יווני לא פסק מפומיה, ושהרג תינוקות, נתבונן בשתי הגרסאות לגבי התפקרותו:
באחת – הסיבה היא רציונלית. מתן שכר מצווה בעולם הזה. מי שעומד בבקעה ורואה את האב השולח את בנו אל הבירה, וזה, לאחר ששילח את האם חזר – ובירידתו מהדקל, נפל ומת. הרי אלו שתיים מתוך שלוש המצוות שבתורה שמתן שכרן בצידן! היכן טוב ימיו של הבן? היכן אריכות ימיו?
נפק חטא.
לסיפור זה יש גם גרסה עם הכלב הגורר את לשונו של רבי חוצפית המתורגמן, ואולי שניהם אינם אלא משל לעובדה שאחר חי בתקופה הרומית, כאשר ניצחו מצוקים את האראלים.
בגרסה השניה, הסיפור מיסטי ומורכב יותר. ארבעה נכנסו לפרדס, וגו'. לפי גרסה זו, נקמתו המניפולטיבית של מטטרון היא הגורמת לאחר להיות מי שהוא ולא לחזור בתשובה. "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים – חוץ מאחר" (חגיגה טו.)
האם לא היה צד של חיוב באחר? הרי אפילו כאשר הוא רוכב על סוס בשבת ורבי מאיר הולך לצידו, כשמסתיים תחום שבת, מתריע הוא בפני רבי מאיר שאינו יכול להמשיך עמו (שם). אולי בכך טמונה תשובה אחרת, כי לימודו של רבי מאיר מאלישע בן אבויה נבע מסיבות רבות, וביניהן – לא לתת לו את ההרגשה כי לא רק בשמיים ננעלו השערים בפניו, אלא אף בארץ?
.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2003 09:50 |
|
| |
יישר כח מיימוני!
אבל בסופו של דבר יש לי הרגשה שכמו נושאים רבים אחרים הנוגעים להליכות ולא להלכות, קשה להוציא הוראה ברורה מדיונים בעלי אופי הלכתי בדברי אגדה.
הרי זה לעומת זה עשה האלקים, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. על כל מדרש בסגנון א' יש מדרש מקביל בסגנון ב', וכללי הדיון ההלכתי אינם בדווקא תקפים בנושאים של השקפה.
האם לא נכון יותר להשאיר את השאלה הזו בגדר של תורה שבעל פה? כהחלטה שצריכה להתקבל על ידי השכל וההרגשה בכל מקרה לגופו?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2003 09:38 |
|
| |
מיימוני -
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2003 09:03 |
|
| |
מאן דהוא
איני בקיא במהדורותיו של ה"שערי יושר". ציינתי בגוף הדברים באיזה עותק השתמשתי, והיכן זה נמצא. אוסיף כי הדברים נמצאים בחלק התחתון של העמוד.
האם צריך לסרוק את הקטע ולהציגו?
אני מקווה שהבהרתי בדברי מה הציטוטים ומה הפרשנות שלי לדבריו הקצרים.
וכאן, דווקא כאן, הוא המקום לשבח אותך על זיהוי הציטוט באשכול הסמוך. כפי שציין בוגי, הרעיון היה לבדוק מי קורא את הדברים עד הסוף...
ואתה היית הראשון. כפי שאומרים אצלנו:
שכוייח!
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2003 01:33 |
|
| |
אתה בטוח שזה בהקדמה הרגילה?
אני אינני זוכר קטע זה.
אולי זה במהדורה מיוחדת?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2003 01:05 |
|
| |
אסיים בציטוט נוסף מדבריו של ר' שמעון שקופ:
"וכמו כן ראוי לעורר לכל ההוגה בספרי אחרונים, שלא ילמדו תורה מפיהם, שלא לעשות יסוד מכל האמור בדבריהם טרם יבקרו היטב את דבריהם...
כל מה שיש בכוחנו להחל מהתחלת התורה, עלינו לעשות בעצמנו, לפי ערך שהורשה לנו לחקור ולהתבונן, ולא לסמוך על דברי הגדולים שקדמונו".
צריך ללמוד מהשכל, לא מהפה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2003 01:04 |
|
| |
מה מחדש ה"שערי יושר"?
הוא מצביע על כך שיש שתי צורות לימוד. יש צורת לימוד של אמון מוחלט. הדברים מתקבלים ללא שום נסיון לבחון אותם לאור ידע אחר. הם מתקבלים כאקסיומה, ומן הסתם נחרטים בנפש. אחר כך, כיון שהדברים נתקבלו ללא ביקורת, כבר לא ניתן לעקור אותם.
זה הלומד הקטן, הצעיר, הילד. שחוזר על דברי המלמד כאילו הם תורה למשה מסיני.
לעומת זאת, הלומד המבוגר מעיין בכל דבר שהוא שומע. הוא שואל: מנלן? הוא מנסה להשוות בין המידע החדש לכל המידע שצבור בשכלו. הוא מבקר ובודק. לומד כזה, מוגן מפני החשש לכשלון, כי הוא יזהה את הטעויות ואת הסטיות שבעל האמונות הכוזבות עלול להכשילו בהם, במזיד או בשוגג.
לכן, לכל מי שלומד באמצעות שכלו מותר ללמוד מכל אדם, מכל רב, אפילו מאלישע בן אבויה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2003 01:04 |
|
| |
ואלו הם דבריו על הסוגיא שלנו:
ראוי לידע ולהתבונן לדעתי מה שאמרו ז"ל בחגיגה דף טו:
ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר, והא ארבר"ח מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' אם דומה הרב למלאך וכו' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו, ומסיק הש"ס לא קשיא, הא בגדול הא בקטן
(העתקתי בקיצור בלי ביאור כי הדברים התבארו לעיל).
מכאן ואילך מוסיף ה"שערי יושר" את ההסבר המיוחד שלו:
וראוי להבין לפי זה,
איך סתים (=סתם, לא פירש) רבי יוחנן דבריו, שדבריו רק בקטן ולא בגדול?
עלי להודות כי הקושיא של ה"שערי יושר" אינה קשה. השאלה היא מדוע רבי יוחנן דרש את הפסוק בלי להזכיר שיש גם מקרה הפוך, של החכם שרשאי ללמוד מכל אדם, גם ממורה מקולקל. יש לכך הסבר פשוט. אם רבי יוחנן השמיע את הדרשה ברבים, לא היה לו לפרסם את ההתר. החכם כבר ידע לדרוש את ההתר מעצמו, ומי שאינו חכם, למה ללמדנו שיש לפעמים התר לכך?
אבל הקושיא, כמו במקרים אחרים, היא רק ה"טריגר" להצגת סברא חזקה ועצומה, סברה אופיינית ל"שערי יושר":
יש לומר:
כי כאשר נדקדק מה שאמר רבי יוחנן, "יבקשו תורה מפיהו", ולא אמר "ילמדו ממנו".
תשובתו של ה"שערי יושר" היא שרבי יוחנן רמז בדבריו שלא דרש איסור גורף ללמוד מכל אדם, ואדרבה, הוא הביא בחשבון את הדרשה ההפוכה שהצדיקה את לימודו של רבי מאיר – או כל אדם (!) – מאחר. דיוק זה מתבסס על כך שרבי יוחנן ציטט את לשון הפסוק, "מפיהו", כדי לאפיין שתי צורות לימוד, האסורה והמותרת. "מפיהו" מותר ללמוד רק מרב דמוי מלאך. "ממנו" מותר ללמוד לכל אדם ומכל אדם.
מה ההבדל?
דבאמת, הלומד מחבירו, אינו לומד מפי המלמדו, אלא שומע ושוקל בפלס שכלו, והוא מבין הדבר.
וזה אינו לומד מפי המלמדו, רק משכל של המלמד.
ותורה מפה נחשבת אם מקבל הדברים כפי ששמע, בלי ביקורת,
ועל ענין זה אמר ר' יוחנן, שלקבל תורה מפה, אין ראוי רק אם הרב דומה למלאך ה'.
ולפי זה מרומז בדברי ר' יוחנן הבדל בין קטן לגדול.
דקטן לומד תורה מפה,
שאינו ראוי לבקר מה לקרב ומה לרחק
וגדול שיש בכוחו לבקר
אינו לומד תורה מפה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2003 01:03 |
|
| |
ובכן, לפי דרכנו מצאנו תשובה לשאלה שבאנו לחפש עליה תשובה. כיצד ומתי מותר ללמוד תורה מרב שאינו הגון? כאשר הלומד הוא גדול.
כמובן, זוהי רק התחלה של תשובה. מתי תלמיד נחשב "גדול" עד שמותר לו להסתכן וללמוד אפילו מאחר? ומתי תלמיד נחשב קטן, ואסור לו ללמוד אפילו ממי שהוציאו עליו קול שיש לו דעות כוזבות?
בדבר זה מצאנו מחלוקת אחרונים.
שיטת המג"א, כמדומה לי, היא שהחלוקה הפשוטה היא בין גדול כדוגמת רבי מאיר, לבין קטן, שאינו בדרגתו של התנא רבי מאיר. כלומר, יחיד ומיוחד היה רבי מאיר, אולי אפילו בין התנאים (השווה: אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. עירובין יג/ב ). ורק תלמיד חכם בשיעור קומה כזה יכול היה לעשות זאת. ממילא, ברור שאנו, בדורנו, ודאי שאיננו יכולים לעשות זאת. ועלינו לבחור לנו תלמיד חכם לפי המלצתו של רבי יוחנן, שהוא כמלאך ה'. כלומר, לכל הפחות נקי מעבירות גלויות ומדעות כוזבות.
שיטה שונה לחלוטין נמצא בדברי השערי יושר. ובזאת אנו מגיעים, סוף סוף, אל הנושא המרכזי שלנו.
אך קודם, כמה מלים על רבי שמעון יהודה שקאפ, המחבר.
רבי שמעון יהודה שקאפ היה ראש ישיבה בטלז, וכנראה גם במקומות אחרים, כפי שהוא מספר בהקדמת ספרו. הוא הצטיין בעומק הסברא שלו. ספרו "שערי יושר" מכיל סברות עמוקות וקשות ביותר, ומסיבה זו ממעטים מאד ללמוד אותו בישיבות עד היום.
גם אנו נסתפק רק בקטע קטן מההקדמה...
אני משתמש במהדורת צילום, של ההוצאה השלישית, הועד להוצאת ספרי הגאון רבי שמעון ז"ל, ניו יורק. ההקדמה אינה ממוספרת, אך הציטוט שאשתמש בו נמצא בעמוד השלישי של ההקדמה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
