על התשליך

תשליך וירטואלי.

http://www.adultjewishlearning.org/tash.html

השכן,

אחזיר לך במטבע שכיוונת אל או"ח באשכול אחר -
בדוק שוב את ההקדמה שלי לדברים...

[רמז: האם אמרתי שאני חיברתי זאת?]

אמשלום,

"תודה לכם ארץ ושמים על המים... בבקשה תחזירו לי..."

את עובדת כוחות הטבע?




הכתיבה ככה-ככה,
החתימה טובה!

שני טקסטים שהגיעו לידי (שמות המחברות שמורים אצלי, והמעוניינים/ות מוזמנים/ות לקבלם בתיבה האישית) - שניהם נכתבו עבור טקסי "תשליך". הראשון הוא תפילה, שנישאה במהלך התשליך, והשני מעין התכוונות שלפני:

א.
אלֹהַי ואלֹהֵי אבוֹתי ואִמוֹתַי,
סְלַח לְכֹל חֲטַאַי,
וְהַשְׁלֵךְ לִמְצוּלוֹת הַיָם אֶת כֹּל מָעַשַׂי הַרָעִים.

אנא אלהים,
כְּמוֹ הַלֶחֶם הַנָמֶס בַּמָיִם,
הָמֵס מִלְפָנַי אֶת הַכְּאֵבִים וְהַכִּשְׁלוֹנוֹת שֶׁל הַשָׁנָה הַחוֹלֶפֶת.

כְּמוֹ הַמָיִם הַזוֹרְמִים וְהוֹלְכִים, תֵן בִּי אֶת הַכּוֹח לְהִתְחַדֶשׁ בְּעוֹלָמְךָ בְּכֹל יוֹם תָמִיד.

וּבְרֹב רַחֲמֶיךָ תֵּן לי חַיִּים אֲרֻכִּים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה טוֹבָה, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה, חַיִּים שֶׁל עֹשֶׁר וְכָבוֹד לַעֲבוֹדָתֶךָ, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בי אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁתְּמַלֵּא כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבּי לְטוֹבָה,
וְזָכְרֵני לְחַיִּים מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים.
בָּרוּךְ אַתָה ה' שׁוֹמֵעַ תְפִילָה.


ב.
אני רוצה להתחיל את השנה הזאת, כמו ילדה שיוצאת מהמקלחת בערב שבת, מקורצפת וסמוקה מהמים החמים, לובשת חולצה לבנה מגוהצת, ומסרקת את השער הרטוב מול המראה.

כמו נערה בטיול תנועה, בקיץ, בגליל, שהאבק כבר נכנס לנחיריים ולפה, והזיעה בעיניים ובכפות הרגליים, ואז מגיעה לנחל, שוטפת את הפנים ושותה עוד ועוד. אחר כך מתיישבת, חולצת נעליים, מקלפת את הגרביים וטובלת את הרגליים במים הקרים.

כמו בחורה שגעתה בבכי, בפרץ של אנחות ויבבות הדמעות שטפו את פניה ואת הכר, והצער והכאב עלו כמעיין המתגבר, הציפו אותה, והיא לא הצליחה לעצור את עצמה, עד שהאנחות נחלשו והדמעות פסקו והיא נרגעה ונרדמה, כאילו כל הצער נשטף לו החוצה.

כמו אשה עייפה, שחזרה מהעבודה בעיר החמה והמזיעה, והרגישה חוסר מוצא וחרדה ושכבר אין לה כח לבדידות, לבריאות, לריבים עם הילדים, לכסף, ולכל הצרות והמטלות, וגררה את עצמה לפנות ערב לחוף הים, ונכנסה למים ונשכבה על הגב, צפה על המים בעיניים עצומות, הרגישה שהגלים מערסלים אותה בעדינות, נושאים אותה, שהיא לא צריכה להתאמץ, רק לנשום. והיא נחה בלי משקל ובלי דאגות, והילדוּת שלה ושמחת החיים שלה חזרו אליה.

תודה לכם ארץ ושמים על המים - המתנה ששלחתם לנו, שמנקים ומטהרים, מצננים את הגוף ומרגיעים את הנפש, משקים ונותנים חיים.

תודה לכם שמים וארץ על המים - המכתב ששלחתם לנו, שמלמד אותנו שטבעי להיוולד ולהיוולד מחדש, לרדת לתהום ולעלות חזרה לאוויר הפתוח, להגיע לשמים ולהגשים על פני האדמה.

תודה שאתם כאן, מוכנים לקבל את המכתב הסודי בבקבוק שאני שולחת. קחו אותו אתכם. תעזרו לי, יש לי דברים שאני כבר לא יכולה יותר, שכבר אין לי כח אליהם, עם עצמי ועם אחרים. אני משיטה אותם עליכם כמו רפסודות עמוסות. שאו אותם אתכם, תחזירו אותם לתוהו ובוהו. לתהומות השחורים והעמוקים שמהם באו. כסו אותם באבן ענקית שלא יוכלו לחזור אלי אף פעם.

בבקשה תחזירו לי את עצמי השנה רחוצה ונקייה, פתוחה לעולם, רעננה ורוויה, שטופה מכאב ומצער, מעורסלת ומנוחמת.

להלבן



מדבריך נראה לי, שלא קראת את דברי, או לא הבנת אותם, שאם לא כן, לא היית כותב את אשר כתבת.



כתבת: "דבריך נראים לי כל כך מוזרים"!

ת. כך נראים דברים, למי שאינו מבין מה נאמר בהם.



כתבת : "אתה כותב כאילו יש מנהג לזרוק פירורין בתשליך, בשעה שאין כזה מנהג".

ת. לא כתבתי שיש, כתבתי רק שידוע לי על מנהג זריקת פתיתים אחד שהיה.

על המנהג שהיה בימי המהרי"ל, כתבתי: כשתעיין בלשון המהרי"ל, תראה שדבריו מפורשים, שזריקת הפירורים בימיו, לא היתה ל"זריקת עוונות", אלא היתה ל"בידור": ובלשונו: "ואמר כשהולכין אל הנהרות ביום טוב אל יוליכו עמהם שום מזון כדי לזרוק אל הדגים שבנהרות הראות להם לשמוח בהן".

אלא שהוספתי, שייתכן, שמאות בשנים לאחרי ימי המהרי"ל, נהגו לזרוק פתיתים בתשליך,
(ואיני יודע, אם היה זה מנהג קדום שהמשיך, או מנהג חדש), וציינתי לדברי המנחת אלעזר (נפטר 1937), שכתב בסיפור הצפרדע של הרח"ו, (ח"ה סימן כז, בד"ה אמנם), "ואולי ... רק פירורין זרקו, כמו שנוהגין ההמון בתשליך".

וכתבתי, שמדברי המנחת אלעזר, ניתן להבין, שהשלכת הפירורין היתה מקובלת בימיו, לפחות אצל ההמון, זריקה שהתאימה להלכה, שהרי במנהג זה רצה המנחת אלעזר להסביר, איך בנו של רח"ו נהג כהלכה, ואילו לא היה המנהג כהלכה, מה הועיל בתירוצו, כמו"כ ניתן להבין מדברי המנחת אלעזר, שלדעתו ייתכן, שכך היה גם המנהג בימי רח"ו, שלוש מאות שנה לפניו.

ומה שאין המנחת אלעזר כותב להיכן זרקו את הפירורים, ואינו כותב מה היתה מטרת זריקתן ע"י ההמון, אין בה כדי לסייע לך, שהרי אם הביאו את הפירורין כדי לזרוק לנהר, (בסיפור הצפרדע מפורש שהיה זה ליד הנהר: "שהיה מורי אבא דורש על המים ביום תשליך ראינו צפרדע אחד באה בנהר..."), שהוא לדבריך מנהג אסור, בין אם הזורק עומד ליד שפת הנהר, או עומד רחוק ממנו, היה על המנחת אלעזר לכתוב, שהוא מנהג אסור, ולא לכתוב שכך נוהגין ההמון, וכך נהג בנו של רח"ו, ואם תטען שלא זרקו אותו לנהר, אלא שהשליכו אותם על הרצפה, יש מקום לבעל דין לבוא ולטעון, שהיה זה לשם זריקת עוונות, וכי לשם מה יביאו פירורין לזרוק על הרצפה בתשליך?



כתבת : ''אתה מנסה לפרש שמהרי"ל אינו מדבר במנהג תשליך, למרות שהוא מדבר על "מה שנוהגין לילך בר"ה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות". ולמרות שכל הפוסקים מביאים את מנהג התשליך מהלכה זו במהרי"ל".

ת. אעתיק את הדברים שכבר כתבתי, אחזור עליהם ואסבירם לך.

הדברים שכתבתי: "ואף שכתבתי לשחרית שכדבריה (שזריקת הפתיתים היתה לזריקת עוון), כתב ד. שפרבר, הרי ייתכן, שהמהרי"ל כלל אינו מתייחס לזריקת הפתיתים *בר"ה דווקא*, אלא לזריקת הפתיתים בכל יום טוב, (וכפי שהוא בשינויי נוסחאות שבמנהגי המהרי"ל הוצאת מכון ירושלים, בהערה ח), וייתכן, שהאכילו את הדגים כשיצאו לטייל ליד הנהר, לאחר סעודת יום טוב, והרי הטיול ביו"ט הוא שמחה של מצוה, (ראה תרומת הדשן חלק א (שו"ת) סימן עז, "דהולך ביו"ט לטייל חשיב לדבר מצוה").

מאחר שציינתי לשינוי הנוסחאות שבמנהגי המהרי"ל, דייקתי בלשוני וכתבתי *בר"ה דווקא*, ושאלתך מעידה שלא טרחת לעיין במהרי"ל, או לא הבנת את דבריו, ולכן אחזור עליהם ואסבירם.

דברי המהרי"ל (מנהגים, הלכות ראש השנה ד"ה [ט]), מורכבים משני קטעים נפרדים, האחד עוסק במנהג התשליך בר"ה, והשני בהשלכת הפתיתים בעת התשליך:

"אמר מהר"י סג"ל מה שנוהגין לילך בר"ה אחר סעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות ים כל חטאותינו, משום דאיתא במדרש זכר לעקדה שעבר אברהם אבינו בנהר עד צוארו, ואמר הושיעה ה' כי באו מים עד נפש. והוא השטן שנעשה כמו נהר לעכב אותו מן העקדה. ומהר"י סג"ל נהג ג"כ להלוך אצל הנהרות".

קטע זה עוסק במנהג התשליך שהיה נהוג בימיו של המהרי"ל, וטעמו: "לילך בר"ה אחר סעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות ים כל חטאותינו", ואף שמלשונו משמע, שהיו הולכים אל הנהר "להשליך את העוונות", עדיין יש מקום לומר, שכוונתו לאמירת "ותשליך במצולות ים כל חטאתם".

הקטע שבהמשך הדברים, עוסק בהשלכת הפתיתים לנהר: "ואמר, כשהולכין אל הנהרות ביום טוב אל יוליכו עמהם שום מזון כדי לזרוק אל הדגים שבנהרות להראות להם לשמוח בהן דאית ביה חילול יו"ט. גם אם יזדמן לו גוי אצל הנהר אל יקח ממנו לחם להשליך אל הדגים משום דמוקצים הם לישראל משום דמחוסרין צידה, ואין מאכילין ביו"ט אלא לדבר הראוי לו. א"כ הנושא מזון עמו תרתי ריעותא עביד דנושא חוץ לעירוב ומאכיל את המוקצה וכ"ש כשחל ר"ה בשבת דאין להעשות (בשינויי נוסחאות אות ח הוא מוסיף "להאכילם מאומה, ודוגמת זה כל יו"ט של גליות"), וכבר כתוב ג"כ לעיל".

להבנתי, אין הדברים מתייחסים *לר"ה דוקא*, שהרי אין לשונו "כשהולכין אל הנהרות בראש השנה", אלא "כשהולכין אל הנהרות ביום טוב", (ור"ה בכלל יו"ט), ורק בסופם הוא מתייחס במפורש לר"ה: "וכ"ש כשחל ר"ה בשבת", ואינם אלא קיצור דברים שהרחיב עליהם בהלכות יום טוב, והוא מציין אליהם בסוף דבריו כאן, ומאחר והזכיר את ההליכה לנהר, חזר עליהן כאן.

הלכת הדגים מופיעה בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות יום טוב ד"ה [ל]: "אמר מהר"ש הני בני אדם ההולכים ביו"ט לטייל אצל נהרות ויאורים לראות את הדגים ששטין שם ונושאים עמהם אוכל להשליך אל הדגים לראותם כשנתאספו לבלוע המאכל תרתי ריעותא הן עושין. חדא דמוציאין חוץ לעירוב, ועוד דגם אם נזדמן להם גוי אצל המים, אסור לישראל ליקח ממנו אוכל ולהשליך אל הדגים, דמאחר דמחוסרין צידה הוי מוקצה ולא מתקרי לכם...", אין כל ספק שהתנגדותו להשלכת הפתיתים, "ע"י ההולכים לטייל ביו"ט ליד הנהר", לא היתה מיוחדת לר"ה, אלא משום שכשכתב שיש ללכת אל הנהר, הזהיר שלא להשליך פתיתים לדגים, ואילו עיינת בדברי המהרי"ל והבנת אותם, לא היית כותב: "אתה מנסה לפרש שמהרי"ל אינו מדבר במנהג תשליך, למרות שהוא מדבר על "מה שנוהגין לילך בר"ה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות". ולמרות שכל הפוסקים מביאים את מנהג התשליך מהלכה זו במהרי"ל", שהרי מעולם לא טענתי שהמהרי"ל אינו עוסק באיסור השלכת הפתיתים בעת התשליך.



כתבת: "אתה כותב שכאילו אני מחדש שמה שזורקין פירורין לדגים הוא כדי שהדגים יתקרבו אליך. לך תשאל כל ילד שעושה זאת ויאמר לך למה זורקים. או לך לשפת הים ותראה בעצמך למה הילדים זורקים פירורים. והרי בלי זה אין כל שמחה לילדים בזריקת הפירורים"..

ת. אין לי מה לשאול את הילדים, ולא מפיהם אני חי, עד היום דגתי יותר דגים, ממה שאתה תאכל געפילטע פיש, כל ימי חייך, להביא את הלילות, אך מה אעשה שהמהרי"ל מתאר את מטרת ההאכלה, "ונושאים עמהם אוכל להשליך אל הדגים לראותם כשנתאספו לבלוע המאכל", להבנתי, הוא לא בא להורות את איסור צידת הדגים ביו"ט, אלא את איסור האכלתם, אלא שכדי להסביר את טעם איסור האכלתם, הזכיר את איסור צידתם, וכמו שכתב שם בהמשך דבריו, "וכללא הוא כל שנאסר במגע משום מוקצה, אסור ליתן לו מזון. והני דגים שמחזיקים בבית ליטול מהן מתי שירצה אם יכול לתופשן בידיו אין בהן איסור צידה ומותר ליקח מהן ביו"ט ולתת להן מזון. ואם אינו יכול לצודם ביד רק ע"י כלי אסור ליטול מהן ביו"ט וגם אסור להאכילם מזון. לכן אם נתונים בבאר מחוסרים צידה ואסור להשליך להם מזון".



כתבת: "יש להדגיש לך עוד מדברי מהרי"ל שם, שמלבד האיסור של זריקת אוכל לדגים עוברים בזה גם על טלטול חוץ לעירוב ביו"ט לצורך בעלי חיים, שמפורש בגמרא (ביצה כא, ב) ובשו"ע (סי' תקיב) שאסור".

ת. איני יודע לשם מה הבאת דברים אלו, והרי אנו דנים בהשלכת הפירורים לדגים, ואף אם הם בתוך התחום, והרי אם הנהר הוא מחוץ לתחום, יש לך גם בעיה של טלטול המחזורים, האם גם אותם תרצה שאזכיר?



כתבת: "איני מבין מה דוחק אותך להפוך איסור למנהג שאינו קיים".

ת. אני טוען וחוזר וטוען, *שאם היה מנהג כזה*, ניתן היה לקיימו באופן שלא יסתור את ההלכה, לפי דברי השו"ע הרב והמשנה ברורה שפסקו כדברי המ"א, שכתב שהלכת השולחן ערוך (אורח חיים סימן תצז סעיף ב), הקובעת ש"דגים ועופות וחיה שהם מוקצה, אין משקים אותן ביו"ט ואין נותנים לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם. וכל מה שאסור לאכלו או להשתמש בו מפני שהוא מוקצה, אסור לטלטלו", היא רק אם מאכילם מקרוב, אבל אם עומד רחוק מהם "קצת" מותר להאכילם, ואין אצלי ספק, שהמגן אברהם ידע מדברי המהרי"ל, ואעפ"כ פסק שמותר להאכיל את הדגים אם האדם עומד במרחק קצת מהם.



כתבת: "האומנם בצדק אתה כותב שאני הוא המחמיר ועלי להביא ראיה"!?

ת. אני מבקש את סליחתך, שחשדתי בכשרים.



שבת שלום,

נישט איך
דבריך נראים לי כל כך מוזרים!
א) אתה כותב כאילו יש מנהג לזרוק פירורין בתשליך, בשעה שאין כזה מנהג.
ב) על דמיונך שיש כזה מנהג אתה מנסה לחפש הסברים, למרות שמהרי"ל, שהוא אבי המנהגים באשכנז אוסר זאת בפירוש.
ג) אתה מנסה לפרש שמהרי"ל אינו מדבר במנהג תשליך, למרות שהוא מדבר על "מה שנוהגין לילך בר"ה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות". ולמרות שכל הפוסקים מביאים את מנהג התשליך מהלכה זו במהרי"ל.
ד) אתה כותב שכאילו אני מחדש שמה שזורקין פירורין לדגים הוא כדי שהדגים יתקרבו אליך. לך תשאל כל ילד שעושה זאת ויאמר לך למה זורקים. או לך לשפת הים ותראה בעצמך למה הילדים זורקים פירורים. והרי בלי זה אין כל שמחה לילדים בזריקת הפירורים.
ה) אולי יש להדגיש לך עוד מדברי מהרי"ל שם, שמלבד האיסור של זריקת אוכל לדגים עוברים בזה גם על טלטול חוץ לעירוב ביו"ט לצורך בעלי חיים, שמפורש בגמרא (ביצה כא, ב) ובשו"ע (סי' תקיב) שאסור.
ו) איני מבין מה דוחק אותך להפוך איסור למנהג שאינו קיים.
ז) האומנם בצדק אתה כותב שאני הוא המחמיר ועלי להביא ראיה!?

לשחרית



בקבלת העדות שבשו"ת הב"ח (הישנות) סימן עז, מיום ג' י"ב אב שנ"ג (31.7.1593) לא "יידיש" אלא "יודיש", לא "אידן" אלא "יודן".



התלהבת מההצלה שבאה לך ממקום אחר, אך התלמוד הירושלמי שנשלח אלייך. "אמר רב הושעיה זאת אומרת המנהג מבטל הלכה", ייתכן שאינו עוסק בהלכת איסור, אלא רק בדיני ממונות, (ההלכה המקבילה לה בבבלי (ב"מ פג, א) "הכל כמנהג המדינה"),שהיא הלכה בדיני תנאי, הקובעת שבאם לא היו תנאים מוסכמים, הרי מנהגי המקום, הופכים לתנאי מוסכם.



ההלכה השניה שהבאת, שהיא הלכת החליצה בסנדל, היא הרבה יותר "בעייתית", תוכלי למצוא פרק שלם בנושא זה, בקונטרס "המנהגים בישראל", בסוף חלק ד' של ספר "התקנות בישראל", (מאת הרב ישראל שציפאנסקי, מוסד הרב קוק, תשנג), פרק ו בקונטרס זה עוסק בנושא "מנהג והלכה: מנהג מבטל הלכה", ומתחלק לפרקי משנה, א) מנהג ישראל תורה היא, ב) יחסי הגומלין בין המנהג וההלכה, ג) מנהג מבטל הלכה, והוא כוב על הלכה זו (בעמ' נה), "הרבה דיו נשפך בשימוש פתגם זה הכל מקצועות ההלכה, ואף המון העם הורגל בכך וזה גרם לתקלות רבות", ומצטט את דברי הנחלת שבעה "שאפילו עמי הארץ ובורים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם בהלכה, מרגלא בפיהם:מנהג עוקר הלכה, והולכים אחר מנהגיהם אפילו כשהם נגד איסור תורה".



לווטו.



אין צורך להסבר "פסיק רישא דלא ניחא ליה", כדי להתיר האכלת הדגים ביו"ט, מאחר ואם המאכיל עומד במרחק "קצת" מהדגים, מותר להאכילם לכתחילה, ואף בניחא ליה, וכפי שהבאתי בשם המג"א, וכפי שתראה בסוף אשכול זה, גם הלבן המחמיר, התחיל קצת "להתקפל", ולאחר שהביא את דברי המשנה ברורה, המתיר להאכיל דגים לכתחילה, אם עומדים במרחק "קצת" מהם, הוא נאלץ להמציא חומרות מלבו, כדי לאסור.



ואחרון אחרון חביב:



לידידי הלבן.



אם תשים לב לדברי באשכול זה, לא תמצא שטענתי, שהשלכת הפתיתים לנהר ביום ר"ה בעת התשליך, היתה בימי המהריי"ל "לזריקת עוונות", שהרי כשתעיין בלשון המהרי"ל, תראה שדבריו מפורשים, שזריקת הפירורים לא היתה ל"זריקת עוונות", אלא ל"הראות להם לשמוח בהן", בקיצור למשחק: "ואמר כשהולכין אל הנהרות ביום טוב אל יוליכו עמהם שום מזון כדי לזרוק אל הדגים שבנהרות להראות להם לשמוח בהן דאית ביה חילול יו"ט, ואף שכתבתי לשחרית שכדבריה כתב ד. שפרבר, (שהשמיט את "להראות להם לשמוח בהן"), הרי ייתכן שהמהרי"ל כלל אינו מתייחס לזריקת הפתיתים בר"ה דווקא, אלא לזריקת הפתיתים בכל יום טוב, (וכפי שהוא בשינויי נוסחאות שבמנהגיי המהריי"ל הוצאת מכון ירושלים, בהערה ח), וייתן שהאכילו את הדגים כשיצאו לטייל ליד הנהר, לאחר סעודת יום טוב, והרי הטיול ביו"ט הוא שמחה של מצוה, )ראה תרומת הדשן חלק א (שו"ת) סימן עז, "דהולך ביו"ט לטייל חשיב לדבר מצוה"), אך טענתי , שאין כל הוכחה שלא עשו כן, מאחר והמעשה הוא נגד ההלכה, מהטעמים הבאים:

א). לא אחת מצאנו מנהגים שהם נגד ההלכה.

ב) אפילו באם היתה האכלת דגים ביו"ט נגד ההלכה, הרי ייתכן שבראש השנה מהיות הדבר לשם מנהג, (מצווה), יש מקום להתיר.

ג) שאין צורך בטעמים אלו, שהרי יש דרך להאכיל את הדגים בהיתר, מעיקר הדין, והבאתי את דברי שו"ע הרב (סימן תצב, סעיף ה), בדין האכלת הדגים היו"ט, שכתב: "כל שאסור לאוכלו ביו"ט, מפני שהוא מוקצה, בין הבהמה בין חיה ועוף, אין משקין אותן ביו"ט, ואין נותנין לפניהם מזונות, שמא ישכח ויקחם לאכול, בד"א, לפניהם ממש, אבל ברחוק מהם קצת, מותר ליתן מזונות או מים, והם באין ואוכלים ושותים, דכיון דהצריכוהו להרחיק מהם קצת, יש לו היכר, ולא ישכח ולא יבוא ליקח אותן", וייתכן, שמטילי הפתיתים עמדו במרחק של יאורך יד מהדגים, אך דברי הרב לא מצאו חן בעיניך, וכתבת: מותר רק אם הדגים רואים או מריחים ולא מתקרבים אליך, ומה שאח"כ הם רואים פירורים ואוכלים לא על זה גזרו", איני יודע מהיכן שלפת את ה"רואים או מריחים", והרי כל שכתב: שמותר להאכיל דגים אם מרחיק קצת מהם ואינו מאכילם בידים. ועל דברי המשנה ברורה, הדומים לדברי שו"ע הרב, כתבת שעדיין יש סיבה להחמיר: "כיון שאיננו רואים ברור מה קורה במים, יש לטעון שנחשוש שזה נחשב כמו לפניהם".

משום מה שכחת שאין אנו דנים בחומרות, שהמחמיר בהן תבוא עליו ברכה, אלא בעיקר הדין, המהרי"ל אוסר והמג"א מתיר בתנאים מסויימים, ואולי משליכי הפתיתים פסקו ונהגו כהיתר המג"א, ולכן, על אף טענותיו של המהרי"ל, המשיך המנהג מאות בשנים, וכפי שהערתי כאשר הבאתי את סיפור הצפרדע של ר"ח ויטאל והמנחת אלעזר.

ייתכן שמנהג נעור הט"ק בתשליך, הוא מאוחר יותר לנעור הט"ק בקדוש לבנה, שהוא ממקור קבלי, וכפי שהוכחתי ממה שהמג"א, והרב בשו"ע, ובסידור שלו עם דא"ח, שהביאו את מנהג נעור הבגדים/הטלית בקידוש החודש, כמנהג שמקורו קבלי, אך כשכתב המג"א על המנהגים הקבליים בתשליך, (אורח חיים סימן תקפג ס"ק ה, וראה גם את דברי השו"ע הרב, שם), הביא רק ש"בכתבים כתוב נהר או באר וטוב אם הם מחוץ לעיר ויש לילך ביום ראשון אחר מנחה קודם שקיע' החמה ולו' פסוק מי אל כמוך וגו' ", ולא הזכיר נעור כלל, לא בגדים ולא טלית.

ייתכן, שהנעור לא היה לפניהם, בפרע"ח, או אף אם היה, ייתכן שהם לא לא ראו את נעור הבגדים בתשליך, כמנהג ממקור קבלי קדום, אלא כנעור ממקור "עממי", שטעמו "נעור העוונות", שהחל בצורה "מגושמת", וכפי שמצאנו בתלונת אבי השל"ה שהבאתי מספרו "עמק ברכה", וניתן לו תבלין קבלי ע"י הבן איש חי "כעשיית פועל דמיוני" (ראה את מאמרו של משה חלמיש, "מקומה של הקבלה במנהג", מנהגי ישראל ג עמ' רא).

שנה טובה, ונעור מקובל ומתקבל.

איני יודע איך היה בתחלת שפת האידיש, אבל לפחות לפני 500 כבר השתמשו עם ה"א", ולא רק במילה אידיש אלא אפילו בשם "ישראל", והרי הרמ"א שחי לפני כ450 שנה, ששם אביו היה ישראל נקרא בשם "איסרליש" (ישראל'ס). והרי מהרא"י בעל תרומת הדשן, שחי לפני כ550 שנה, ששמו היה ישראל, נקרא בשם חיבה של "איסרלן".

הלבן,

קיצרתי ואבאר.

שולחן ערוך תצ"ז ג'?: ואין נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם.
משנה ברורה סק"ה: כתבו האחרונים דוקא לפניהם ממש אסור ליתן אבל אם נותן ברחוק קצת מהם והם באים ואוכלים לית לן בה [אין לנו ענין להקפיד בכך] כיון דעושה הכירא מדכר ולא אתי [שעושה היכר נזכר ולא יבא] ליקח מהם.
ע"כ ההלכה הכתובה.

אך כיון שאיננו רואים ברור מה קורה במים, יש לטעון שנחשוש שזה נחשב כמו לפניהם [ואין היתר של ספק דרבנן כי אולי במקום שדגים מצויים "סתמא כלפניהם"], ע"ז השבתי שכל שאינו פסיק רישא אינו נחשב לוודאי לפניהם ובפרט שיש עוד צד שלא יאכלו ביו"ט עצמו.

לגבי היידיש, אכן לא שיערתי כפי שהוכחת שכבר בשנת תרנ"ז [1897] כבר השתמשו ב"אידיש" ומחוץ לאר"י! אך עדיין מעניין איך היה בתחילת השפה?

[אך זה לא משנה, אלא נגררתי לויכוח, כדרכם של באי בית מדרש]