היש דמיון ל"שור תם" בחוקות העמים?

בעבר פתחתי אשכול כזה על "קנייני גזילה",
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=496897,

ותמהו מה לי ולדעת העמים?


אודה ולא אבוש שבפתיחת האשכול ההוא לא עמדתי על הסברא וחשבתי שאיננה הגיונית [כדעת מיימוני שם אז] ורציתי לבדוק על ידי הבנת גוי, שאם אפשר שיבין כזה דבר הרי שזה היגיון פשוט ומתוך כך יצא לנו אולי ההיגיון.

אך בהמשך האשכול העירני והאירני אזורי בעומק הגיוני להבין נושא קנייני גזילה. זה הפך את כותרת האשכול משאלת "האם יש היגיון לקנייני גזילה?" לשאלת "מי כחכמי ישראל יכול להבין קנייני גזילה".



באשכול זה עם אותה כותרת לגבי שור תם, אני מנסה שוב לעמוד על ההיגיון של דין שור תם.

רק לתשומת ליבכם, בתורה ההבדל בין תם למועד מתאפיין כהבדל בין נגיפה לנגיחה, לא נאמר שנגיפה אינה מצויה, אלא שאם הוא נוגח בקביעות [לא קשור לכאורה לנוגף], אז משלם הכל.

אקדים ואדגיש שעקב השעה המאוחרת יש לקחת את הדברים בע"מ, כי לא נכתבו בריכוז רב.

נידון גדול בכל עניין הנזיקין הוא עניין הרחקת נזיקין. האחרונים (יעו' בנתיבות קנ"ה סקי"ח) הקשו מן הגמ' בבבא בתרא שם מבואר שכשלאדם יש בביתו אובייקט המזיק את שכניו 'על הניזק להרחיק את עצמו'.
האחרונים מחלקים בין מקרה בו הרחקת המזיק את עצמו תמנע את בעלותו לבין מקרה בו ההרחקה אינה מונעת את תשמישי בעלותו.
זה מוסבר היטב לפי מה שנכצב באשכולות האחרים הדנים בסוגיות, כי חוב תשלום הנזק הוא מפאת החיסרון העומד, דהיינו - על המזיק לדאוג שמצבו הממוני השפיר של הבעלים יושב להיות מתוקן, כי בעלותו של הבעלים על החפץ בעצמה מכריחה שיוכל ליהנות ולהשתמש בו.
מכאן אף הסיק יהוסף ללמוד את ה'איסור' שישנו בהזקת ממון הזולת, כי אם המצב הינו כזה שיאות לתקנו הרי שהוא מצב פגום. בכך, אם יורשה לי להוסיף ניתן לומר כי מה שמחייב אותו הוא אכן אחריותו על הנזק, וחוסר עמידתו באחריות היא זו שמחייבתו לתקן את המצב הפגום.
הגמרא בב"ב, שמכריעה ש'על הניזק להרחיק את עצמו', מדברת במקרה שלשכן אחד יש בחצירו שיחי חרדל, ולשני בחצירו כוורת דבורים, והדבורים הטועמות מן החרדל מפסידות את דבשן.
לכאורה בעל החרדל מזיק את דבשו של שכינו אך מבואר בגמרא ש'על הניזק להרחיק את עצמו'. כי אם יהיה על המזיק להרחיק, עד שהנך דורש ממנו לשמור על בעלותו של חבירו ולא לפוגמה דרוש מעצמך שלא לפגום בתשמישי ממונו הוא.
לא כן כששורו הזיק, הרי בכך שצריך לשמור על שורו שלא יזיק לא נמנעת בעלותו, ואפשר לחייבו לתקן את המצב המעוות שנוצר מתחת אחריותו ובזה על המזיק להרחיק את עצמו בהחלט.
בשור המועד, מצינו מחלוקת אמוראים האם סתם שוורים בחזקת שימור הם או שלא.
למ"ד דבחזקת שימור הם, הרי שלכאורה אין כל סיבה לחייבו בתיקון המצב הפגום שנבע מאי שמירתו, כי לא הנזק שאירע הואאכן שלא באחריותו, כי אין להטיל עליו, לכאורה, שמירה ברשות הרבים - כי השור הרי הוא בחזקת שמור וטבעו ומדרכי ההשמשות בו שיסתוב ברשות הרבים. לכך לשיטה זו לא צריך המזיק לשאת כלל בנזק, אך 'רחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלינטרי לתוריה.
לפום השיטה השניה הסוברת ששוורים אינם בחזקת שימור, הרי מסתבר כי יש עליו האחריות לשמור על שורו, ולא נמנעת בכך בעלותו כי אריא אית ליה בביתיה, ואין מן תשמישיו להסתובב עמו ברשות הרבים.
אך זה ברור, שגם למ"ד זה אין כל השוורים בחזקת מועדים - אריות. ובכל זאת מונעים אנו מתשמישיו שאינו יכול לתת לשורו להסתובב ברשות הרבים.
דהיינו, מקרה כזה הוא אולי המקרה הקלאסי בו מתנגשות שתי הבעלויות. מחד בשמירה הגמורה אותה נטיל עליו אנו מונעים מתשמישיו, ומאידך בחוסר השמירה יפגום בתשמישי הניזוק. לכן אולי משלם רק חצי מן הנזק. כי רק על חציו הוא נושא בנטל האחריות והאשמה במצב שנגרם.

אז ככה ,
להסביר את זה במובן שיאמר שגם אני הייתי אומר כך מסברתי , נראה לי שא"א , אבל בדיעבד ההסבר לא מאד קשה .

ההנחה היא ששור תם , אין מטבעו לנגוח , ולכן
אין צורך לשומרו כ"כ .
אלא שאנחנו רואים שנגח ...
כלומר אנו נאלצים להתמודד עם מצב שלפי הצפי והכללים הנקוטים בידינו בכלל לא היה אמור לקרות ...
ולכן איננו יכולים להאשים צד אחד באופן מובהק . (אם תרצה יש כאן ביטוי מובהק למצב בו , חלק מהאשמה מוטלת על הקרבן ... [וזה נושא שלטעמי מצריך עיון רב , בפ"ע...])
והמצב כולו נמדד כיחסי כוחות בין השוורים , (כשהבעלים רק עומדים בצילם , בתפקיד "בעלי השור".) וכך השור הניזק (שעכשיו הוא נבלה.) נשאר ברשות הניזק , ועל המזיק להשלים מחצית מהנזק , עליו הוא אחראי .
אבל לא יותר מכדי ערכו של השור המזיק , יען כי זה כבר חריגה מגבולות היחסים בין השוורים .
ההגיון די מורכב (ונראה לי שיש בו ניואנסים שמתאים לדיני איסור והיתר ...) ולכן לא נראה לי שיש סיבה שמשפט גויי ידון בו . (דומני שתכלית הדינים אצל ישראל , שונה מזה שאצל בני נח , וגם זה מצריך עיון לעצמו.)
אבל הגיון יש . (מקוה שהצלחתי להאיר אותו קצת.)
שבת שלום .

שור תם נמצא כבר מלפני מתן תורה, בחוקי חמורמי של אמרפל מלך שנער.

אינני יודע איכן אפשר לקבל את הספר בעברית, אבל באנגלית יש כמה וכמה אתרים ברשת.

בתורה נאמר ששור הממית שור בנגיחה, נוטל הניזק מחצית השור החי המזיק והם גם מתחלקים בשור המת.


חז"ל מפרשים את הכתוב שמדובר במקרה שתשלומי הנזק אינם עוברים את חצי הערך שהוזק ואת הכתוב "וגם את המת יחצון" הם מפרשים שלא כפשוטו ושהמת תמיד נשאר אצל הניזק.

מושג זה נקרא "חצי נזק מגופו".


כמה שאלות:

א. מה היגיון החצייה שאמרה התורה?

ב. מה היגיון התשלום דווקא מגוף השור המזיק [ולא משאר ממון בעליו]?

ג. למה הוציאו חז"ל את הכתוב מפשוטו שלא יקח הניזק מחצי השור אלא עד לסך חצי נזקו?


ישנן הרבה סוגיות סביב הנושא, אך אין הזמן אתי לכך. ועוד אולי עדיף גם לדון מצד הסברא כשלעצמה [למי שכבר למד את הסוגיות בצורה זו או אחרת] בלי להתבלבל במשא ומתן ארוך!