הגישות הפוסט-דנומנציונליות

השתמשתי בכותרת בביטוי הלועזי בו השתמשה שחרית בהעלאת הנושא באשכול "פני הרפורמה",
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=5&topic_id=318803.

פוסט דנומינציה תרגומו "מאוחר לשמיות" ופירושו בהקשר הנוכחי על יהדות ללא הזדהות קבוצתית של אורתודוכסיה רפורמה וכו' בקיצור: "בתר-זרמיות".

מבלי להיכנס לשיפוט, הרי אין ספק שהאורתודוכסיה היא הקבוצה המרוחקת ביותר מ"ככל הגויים בית ישראל" לכל הפחות מבחינת ההופעה וההתנהגות. לכן לשיטתה של האורתודוכסיה, מוצדק חששה שהכרתה בזרמים האחרים תהווה סכנה לקיומה ולקיום האידיאלים שלה.

מאידך, העיר מזקני העפולי שהרפורמה מהווה איזור חייץ המשאיר יהודים ביהדות בצורתה הרפורמית.

כיום קמות קבוצות "בלתי-מזדהות", בהן חברים יהודים מכל הזרמים.

נשאלת השאלה האם תופעה זו חיובית או שלילית?

מבחינה אורתודוכסית יש צד להתרחק מקבוצות כאלה עוד יותר כי לדעתה היא יכולה לטעון שיש כאן "טיהור השרץ בתערובת". אך יש צד לכיוון השני שיש סיכוי טוב יותר ל"קרב" קבוצות כאלה מאחר ואין להן עמדה לא אורתודוכסית אלא עמדה של סובלנות לכל. ועוד מאחר והן מהוות איזור חייץ ליציאה גמורה מהיהדות ואינן מזוהות עם ה"לא-אורתודוכסיה", הן ראויות לתמיכת האורתודוכסיה.

למעשה, ברור שיימצאו באורתודוכסיה משתי העמדות.


אבל לא זו עיקר השאלה שהועלתה והקדמתי את זו כדי שיתאפשר לדון ביתר בהירות בשאלה שהעלתה שחרית.

תוקן על ידי - ווטו1 - 17/09/2003 13:09:12

מתוך מאמר על רגינה יונס, האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות, ב"הארץ" היום:

רגינה יונאס נולדה ב-3 באוגוסט 1902 בשכונת עוני בברלין שרבים מדייריה היו יהודים אדוקים בדתם, שהגיעו לגרמניה בסוף המאה ה-19 ממזרח אירופה. גם הוריה הגיעו משם, גם הם התקשו לפרנס את משפחתם וגם הם ניהלו אורח חיים אורתודוקסי. וולף יונאס, אביה של רגינה, היה סוחר לא מוצלח במיוחד, שנפטר ב-1913 והשאיר את אלמנתו שרה ואת שני ילדיהם, רגינה בת ה-11 ואברהם המבוגר ממנה בשנתיים, בחוסר כל. אליזה קלפק, עורכת השבועון היהודי "יודישס ברלין", פירסמה לפני כמה שנים ספר על חייה של רגינה יונאס. קלפק מצאה שאת הלוויית האב, שנקבר באחד מבתי העלמין היהודיים בעיר, מימנה הקהילה היהודית של הרובע.

מות האב אילץ את האם לעבור עם ילדיה לשכונה אחרת. בדירה החדשה, ליד בית כנסת אורתודוקסי קטן לא רחוק מאלכסנדרפלאץ, השתנו חייה של רגינה. היא נמשכה להווי בית הכנסת ורבו, ד"ר מקס וייל, שהיה אחד הראשונים בגרמניה שהנהיגו טקסי בת מצווה, פרש עליה את חסותו. הוא שסלל את דרכה ללימודים, תחילה בבית ספר יהודי ולאחר מכן בבית המדרש הגבוה לחוכמת ישראל. ב-1930 היא הוסמכה שם להוראה והחלה לפרנס את עצמה ואת אמה כמורה ליהדות.

יונס, שלא נישאה מעולם והתגוררה עם אמה עד ששתיהן נשלחו לגטו, שמרה על אורח חיים דתי אורתודוקסי גם כאשר למדה במוסד חינוכי שנחשב לליברלי ושויך לזרם של ההשכלה. היא היתה אורתודוקסית אך האמינה שאין סתירה בין ההלכה לבין שאיפתה לכהן ברבנות. אחרי שסיימה את לימודי ההוראה המשיכה בלימודים בבית המדרש ובסיומם, ב-1933, כתבה עבודת גמר שדנה בשאלה "היכולה אשה להחזיק במשרה רבנית?" מתוך הסתמכות על שפע של מקורות הלכתיים, המצוטטים בעבודתה במקורם העברי, השיבה בחיוב. שורשי המכשולים הנערמים כיום על דרכן של נשים, כתבה אז, מקורם בדעות קדומות שנוצרו בימי הביניים ושאפשר להתגבר עליהן בלי לשנות דבר בעיקרי היהדות הרבנית. קלפק מביאה בספרה, בגרמנית, את העבודה כולה - 88 עמודים אורכה.

כל מוריה של יונאס אמרו דברי הערכה על עבודת הגמר, אך איש מהם לא הסכים להסמיכה לרבנות. הרב פרופ' חנוך אלבק, המורה שלה לתלמוד, נימק את סירובו באומרו שאינו מוכן להסמיך אשה. גם פרופ' ליאו בק, שבו תלתה יונאס תקוות גדולות, סירב להסמיכה. בק כבר עמד אז בראש הנציגות הפוליטית של יהודי גרמניה וייחס חשיבות עליונה לשמירת אחדות הקהילה, על כל פלגיה, אל מול השלטון הנאצי שכונן זה עתה. אף שהעריך את יונאס ועודד אותה בלימודיה, הוא לא היה מוכן לסכן בשבילה את האחדות הזאת.

כעבור שנתיים, כשנמצא סוף סוף הרב שהסכים להסמיכה, בק הזדרז לשגר אליה מכתב ברכה. ב-1942, זמן קצר לפני ששניהם גורשו לטרזינשטט, הוא צירף את חתימתו לתעודת ההסמכה. גם אחרי שהוסמכה לרבנות, ואף על פי שהרדיפות הנאציות הלכו ודילדלו את הקהילות היהודיות ואת ההנהגה הרוחנית בגרמניה, היא לא הצליחה למצוא קהילה שהסכימה להעסיקה כרב. עד שגורשה לטרזינשטט היא מילאה תפקידים רבניים רק בבתי האבות ובבתי החולים של הקהילה היהודית.

יונאס היתה בטרזינשטט קצת יותר משנתיים ובאוקטובר 1944 נשלחה עם אמה לאושוויץ. עיקר עיסוקה בגטו, כחלק מהצוות של ד"ר פרנקל, היה קשה מנשוא: היא קיבלה את פני הרכבות שהגיעו מגרמניה והכינה את הבאים, חלקם ממיטב המוחות של יהדות גרמניה, למציאות האיומה שציפתה להם.

בטרזינשטט היא שבה ופגשה את פרופ' בק, המנהיג הרפורמי שעשר שנים קודם לכן נמנע מלחתום על כתב ההסמכה שלה. בניגוד לה, בק שרד אבל עד יום מותו בלונדון, ב-1956, נמנע משום מה מלהזכיר את פועלה של יונאס בגטו. גם פרנקל שרד, אף על פי שגורש מטרזינשטט לאושוויץ. גם הוא, כמו בק, נמנע מלהזכיר את יונאס בספריו. הנימוק להתנהגותו של פרנקל ברור יותר מאשר לזו של בק. בהקדמה לספרו "האדם מחפש משמעות" הוא כתב שמחק מזיכרונו את כל מה שהתרחש בחייו בטרם נכנס בשערי אושוויץ.

גם היום, 13 שנים אחרי גילוי מסמכיה של יונאס במזרח ברלין, דמותה של יונאס אפופה תעלומות: מדוע נשכח שמה במשך עשרות שנים? איך קרה שאשה, שהיתה דמות מוכרת ביותר בקרב יהודי גרמניה בעשור שקדם לשואה, לא זכתה עד שנות התשעים למפעל הנצחה כלשהו? איך ייתכן שגם פועלה בצוות של פרנקל בטרזינשטט לא זיכה אותה באזכור כלשהו בספרים שנכתבו על הגטו?

ד"ר אליזבט-תקוה שרה, רבה בבית הכנסת של הקהילה הרפורמית בברייטון שבאנגליה, עסקה בדמותה של יונאס במאמר שפירסמה באנתולוגיה העוסקת בנשים-רבות. היא מתחה ביקורת על התנועה הרפורמית, שלטענתה ניסתה להשכיח את זכרה מטעמים מגדריים. איך ייתכן, שאלה ד"ר שרה, שבכל תקופת לימודי לרבנות במכון ליאו בק בלונדון לא שמעתי את שמה ולו פעם אחת? מדוע, הוסיפה ושאלה, הטקס שבו נמסרו למנהל המכון המסמכים שנמצאו בברלין נערך בחדר צדדי ונכחו בו פחות מעשרה מוזמנים?

...

לרוב השאלות הללו אין תשובות של ממש. חלק מההסבר לתופעה נעוץ, אולי, בעובדה שהנון-קונפורמיזם של יונאס הפך אותה לדמות ששום מגזר דתי או שכבה חברתית לא יכלו להזדהות עמה באופן מלא. יונאס, אורתודוקסית שקראה תיגר על הממסד הרבני והוסמכה לרבנות על ידי רב רפורמי, נפלה בין הכיסאות: הרפורמים לא הנציחו את זכרה כי לא ראו בה חלק ממורשתם; כך גם האורתודוקסים.

ד"ר סיביל שרידן, רבה רפורמית ומרצה בכירה במכון ליאו בק בלונדון ... מייחסת את ההתעלמות רבת השנים של תנועתה מיונאס לשורה ארוכה של סיבות שאינן קשורות זו בזו. הסיבה הראשונה, אמרה בהרצאה שנשאה בברלין, היא שהסמכתה של יונאס לרבנות לא הוגדרה כהסמכה רשמית מטעם התנועה הרפורמית אלא רק כ"הסמכה פרטית". העובדה שד"ר דינמן, הרב שהסמיכה ב-1935 באופנבאך, "נמצא בקצה הליברלי ביותר של התנועה הרפורמית בגרמניה", תרמה אף היא להשכחתו של האירוע.

הסיבה השנייה קשורה למה שהרבה שרידן מכנה "נסיבות החיים" אחרי השואה. "האם הניצולים באמת היו צריכים לספר על רגינה יונאס?" שאלה. בתשובתה, שכללה רמז ברור למדי לשתיקתו של פרופ' ליאו בק, גילתה שרידן הבנה למניעיו. "בשואה", אמרה, "נספו מורים ומנהיגים רוחניים רבים. נדמה לי שאפשר לסלוח לאלה מבין ניצולי השואה אשר, תוך כדי ניסיונם לבנות חיים חדשים בארץ חדשה ותחת סדר עולמי חדש, לא החזיקו במרכז תודעתם את כל עמיתיהם-לשעבר שנספו בשואה".

אבל להשכחתה של יונאס היתה לדעתה סיבה נוספת, שקשורה ישירות למאבקים הפנימיים שהתנהלו בתוך התנועה הרפורמית. בעשרות השנים שלאחר השואה, לפני וגם אחרי הסמכתה של הרבה סאלי פריסאנד ב-1972, התנהל בתנועה ויכוח קשה סביב סוגיית הסמכתן של נשים. אלה שהתנגדו להסמכתן, טוענת שרידן, נמנעו באופן טבעי מלהזכיר את יונאס, כדי שלא לפגוע בעוצמת טיעוניהם.

אלא שגם מובילות המאבק למען הסמכת נשים לא ששו להזכיר אותה. זאת, לטענת שרידן, כיוון שסברו ש"עדיף להן להסתמך על נימוקים גבריים ולאו דווקא על תקדים שנקבע על ידי אשה, מה גם שהסמכתה לא זכתה להכרה אוניוורסלית". הן חשו שאם יסתמכו על התקדים של יונאס, "רק יגבירו את שוליות הנשים ויעמיקו עוד יותר את הפער בינן לבין עמיתיהן הגברים". הרבה שרידן נמנית היום על אלה שפועלים, בתוך התנועה הרפורמית, כדי להנציח את זכרה של יונאס.

רק בשנות התשעים, אחרי גילוי המסמכים במזרח ברלין, החל שמה לחלחל אל שולי התודעה. רבות ורבנים רפורמיים באנגליה ובארה"ב החלו לשאת דרשות בשבחה ביום השנה להולדתה. אליזה קלפק הקימה בברלין את בית דבורה (כמשקל נגד פמיניסטי לבית הלל) - מרכז קהילתי יהודי שנועד לשמש מקום מפגש לפמיניסטיות יהודיות מרחבי העולם. באולם הכניסה היא הציבה תמונה גדולה של יונאס ושלט המנציח את זכרה. "סיפורים כמו זה של רגינה יונאס", היא אומרת, "מניעים היום את התחדשות החיים היהודיים בגרמניה". שמה של יונאס ותמונתה מתפרסמים באחרונה בתדירות הולכת וגוברת באתרי האינטרנט של ארגונים פמיניסטיים יהודיים ברחבי העולם. מביקור בחלק מהאתרים הללו אפשר להתרשם שהיא הולכת ונהפכת לסמל פמיניסטי, מודל לחיקוי.

בישראל כמעט שאין עדיין התעניינות בדמותה. פרופ' יהודית באומל, מרצה וחוקרת מאוניברסיטת בר-אילן שעסקה בעבר גם בחקר היבטים מגדריים בשואה, אומרת שסיפורה של יונאס נודע ברבים רק בעשור האחרון. בארכיון של בית טרזין בקיבוץ גבעת חיים איחוד, מוסד שהוקם כדי להנציח את זכרם של היהודים ששהו בגטו טרזינשטט, התיק הנושא את שמה כולל לא יותר משני דפים שתורגמו ממסמך יחיד שנמצא בארכיון הגטו בצ'כיה. שני הדפים הללו כוללים, עם זאת, מידע מרשים: רשימה של עשרות הרצאות שיונאס נשאה לפני יהודי הגטו בשנתיים ששהתה בו. בין השאר היא דיברה על "האשה היהודייה בתנ"ך ובתלמוד", "ההומור בתלמוד" ו"מצוות הדת בטרזין".

החוקרת הישראלית הראשונה שגילתה בה עניין היא מרגלית שלאין, השוקדת באוניברסיטת תל אביב על עבודת דוקטורט הדנה בהנהגת היודנראט של גטו טרזינשטט. יונאס לא היתה חברה במועצת היהודים ולכן פועלה בגטו אינו תופס מקום מרכזי בעבודה של שלאין. אבל שלאין, שנתקלה בשמה כשאספה חומר למחקרה, משוכנעת שדמותה של יונאס ראויה לתשומת לב רבה מזו שניתנה לה עד כה. לפני כמה חודשים, כשהוזמנה לבית טרזין כדי להרצות על הדוקטורט שלה, החליטה להקדיש את הרצאתה ליונאס. שלאין אומרת שהיא מתקשה להבין מדוע זכרה ופועלה הועלמו עד כה מההיסטוריה וטוענת ש"גבר בעל שיעור קומה דומה לשלה היה זוכה להנצחה בולטת".

"רגינה יונאס היתה אשה כריזמטית בצורה בלתי רגילה", אומרת שלאין. "דמות מופת של שליח-ציבור, גם בגרמניה של שנות השלושים וגם בטרזינשטט. בגטו היא קיבלה על עצמה תפקידים קשים ביותר וידעה לתת תקווה גם לאנשים שכל עולמם חרב עליהם. היא היתה בקיאה בכל מקורות היהדות, דיברה עברית על בוריה, נלחמה נגד הממסד היהודי בגרמניה שלא בקלות הסכים לתת לה הסמכה לרבנות. היא היתה האשה הראשונה בעולם שקיבלה הסמכה לרבנות. אני ממש לא מבינה מה עוד צריך בשביל להפוך אותה למיתוס".

(המאמר המלא:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=431455&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0 )

חג שמח לכל.

חבצלת,

אפתח במה שסיימת.

כל דיון בפורום הוא פתוח לכל ולא נחשב לפרטי למי שבמקרה פנו זל"ז יותר מפעם אחת בנידון ולכן תמוהה בעיניי הנחתך שיש כאן דו-שיח פרטי בין שחרית לביני.

כפי שהדגשתי בהודעתי איני חושב שיש ענייניות בטענות "מי קדם" ולא התכוונתי ל"ספין" הזר לגישתי. רק למען הדיוק הערתי שסך הכל היהדות ממנה נפרדו הזרמים היתה רובה ככולה או כולה שומרי תו"מ. היינו שסבי כל חילוני זמננו היו באיזו נקודה שומרי תו"מ וזזה מאותו מקור שאת מביאה "דברים ידועים". אני מעדיף להודות שכולם היו חילונים עד שבוע שעבר מאשר להמשיך בויכוח ילדותי.

"ממוסדים" הכוונה שישנה מסה חברתית הנושאת את הנוהגים המסוימים, כי רק כך יקבל החינוך את העוצמה הדרושה לו. אני מסכים שזה גורם ל"מלומדה" ו"לא לשמה", אך כך הם דרכי החינוך ויש לטכס עצות איך למעט את תופעות הלוואי, אבל לא על ידי שפיכת התינוק עם המים.

ווטו,

אמרת "ממוסדים", מה כוונתך? כי אם סתם "ממוסדים", כי כך נוח, מצוות אנשים מלומדה, ממאי נפשך? ממסד ואמונה – איך הם חיים זה בצד זה? סידור של נוחיות לעומת אמת ואש פנימית? קשה.

עוד אתה אומר ש"ביהדות [זו שנמסרה, לטענתך] שלטה השמירה על התורה ומצוותיה כפי שנמסרו ללא שום סטייה" – האמנם? היהדות התפתחה לאורך השנים והדורות, והתאימה עצמה לעולם המשתנה עד לפני מאות ספורות. הדברים ידועים. כיצד אתה מאשש טענתך הסותרת?

להשקפתי יש כאן "ספין" מסויים של היהדות האורתודוכסית. בכך שהם טוענים למקוריות ולקרבה לדבר האמיתי, מניה וביה הם מעמידים את כל השאר בעמדת התגוננות מסויימת. לע"ד זה סותר את כל התפתחות ההלכה מראשיתה.

ודוק, שעניינו של האשכול הנדון הוא גישה פוסט דמונציונלית, ולא נצחונו של זרם זה או אחר. שמא היא הנותנת, שדה-פקטו אנו דנים ב"יהדות האורתודוכסית – בלעדית או לא", וד"ל.

סליחה ומחילה לשחרית, וגם לווטו, על ההתערבות בדו-שיח שביניהם.

שבוע טוב ופורים שמח.

שחרית,

1. הכוונה היא לאורחות חיים, מנהגים ומסורות ממוסדים.

2. חשוב שכולם יקבלו את העיקרון וענפיו הראשוניים, אבל כל אחד ואחת יפעל ותפעל על פי הבנתם את העיקרון המנחה

לא האורתודוכסיה מקור הזרמים, אלא היהדות. ביהדות זו שלטה השמירה על התורה ומצוותיה כפי שנמסרו ללא שום סטייה. לאחר שקמו זרמים לסטות ממסורת דור דור [בלי להיכנס אם בצדק או לא] נקרא גם לממשיכים במסורת, שם של זרם: אורתודוכסיה. [הערתי היתה תגובה לשם דיוק ולא מתוך זיהוי ענייניות בויכוח על הדבר. אדרבה, אם את חושבת שזה משנה עניינית, הצביעי נא על כך!]

ווטו,
שתי שאלות:

1. למה בדיוק אתה מתכוון בדברך על חשיבות ההלכה? האם הכוונה היא לאורחות חיים, מנהגים ומסורות?

2. האם חשוב שכל עם ישראל יסכים על אותו כיוון בהלכה או שחשוב שכולם יקבלו את העיקרון אבל כל אחד ואחת יפעל ותפעל על פי הבנתם את העיקרון המנחה?



ואגב, איני מסכימה עם קביעתך שהאורתו' היא מקור הזרמים, שהזרמים התפצלו ממנה ורק בדיעבד היא נקראה כך.

תוקן על ידי - שחרית - 07/03/2004 0:16:48

אש"צ,

בכן, אכן אנו רק בשלבי התחלה וכשלב ראשון יש להדגיש את הסובלנות ההדדית מתוך ציון המשותף בלי לשבש את המעלות החינוכיות בשני הצדדים!

אני גם מזהה שיש כאן ענין תהליכי, אך מתוך ידיעה, אוכל לומר בביטחה שברגע שתהיה הסכמה על חשיבות המושג הלכה וייעשו מאמצים מצד הזרמים הלא אורתודוכסיים לכיוון הזה, לא תהיה בעיה מצד התהום הפעורה, אלא בעית שבירת המונופול האורתודוכסי על התורה וכל ההשלכות הנובעות מכך!

אני מעתיק את הודעת אישציפור אלי באשכול "מעמד האשה החרדית", כי הדברים כבר סרו מדרך האשה אל דרך הבתר זרמיות הנידון כאן.


וז"ל אש"צ:
הנקודה שרציתי להדגיש היא, שגם בלי הלכה יש לנו עבר משותף וממילא גם הווה משותף, ועל זה אפשר לבנות אם רוצים לבנות משהו ביחד.

עם זאת אני מסכים איתך שבלי הלכה ספק גדול (שקרוב להיות ודאי...) אם יש עתיד משותף אלא שאיני סבור שיש לדחוק את הקץ, עד שתוכל להיוצר "הלכה" מתאימה, יעבור עוד איזה זמן, למיטב הבנתי.
ככל הנראה לי, אנחנו בשלבי התחלה ראשונים
ביותר, קודם ראוי שיהיה איזה שהוא גיבוש
רעיוני-אנושי בסיסי (בכיוון של מה ששחרית
הציעה שם.) רק אח"כ שייך לעסוק במימד
רעיוני אידאלוגי מסוים. (ששם אני מניח
שברור לך, שפעורה תהום לא פשוטה בכלל
בין העמדות השונות.)
שבת שלום , פורים שמח.
עכ"ל

שחרית,

אכן האורתודוכסיה אינה זרם אלא מקור הזרמים שלאחר שהתפצלו ממנה זרמים, ניתן לה גם את השם "זרם".

גם אם שני המוזכרים אכן מסורים לאידיאלים היהודיים ומכוונים למטרת היהדות ולא לגדולת שם זרמם, עדיין הם רחוקים מבתר-זרמיות כשמה. כל שתישאר מחיצת הברזל בין שומרי תורה ומצוות לבין אלה שאינם שומרים,מהוה הבתר זרמיות רק איחוד חלקי האופוזיציה לאורתודוכסיה.

רק כאשר יכירו הזרמים בחשיבותו של המושג הלכה, גם אם זו תהיה הלכה המתאימה לטעמם [כפי שהזכירו בפורום ומכלל זה כאן למעלה], כל שזו תתבסס על עקרונות יהודיים, אז תיתכן בתר זרמיות כשמה. [מצד שני תהווה זו איום לאורתודוכסיה ולמונופול שלה על עולם התורה.]

כמה יפה שההודעה של חבצלת, ההודעה המאה ועשרים באשכול זה מצטטת שתי כתבות על שני מנהיגים בולטים של יהדות זמננו. שני מנהיגים אשר בפועלם [גם אם לא ברמה הצהרתית] משקפים הרמת מבט מן הסגרגציה המגזרית ומשמשים מודל ודוגמה למנהיגות שיש בה אחריות לכלל ישראל ו ולא רק לשטיבל [זה או אחר] הפרטי.



תיקון קטן:
בכתבה על הרב אלינסון, יהודי יקר שבאישיותו צפונות גם תורה וגם גדולה, נאמר שהיהדות הרפורמית כיום מתקרבת ל"למסורת האורתודוכסית" .
היהדות הרפורמית אכן מתקרבת למסורת בכל העניינים שצוינו במאמרו של שלג ובעניינים אחרים, אבל אין זו "המסורת האורתודוכסית".
מדובר במסורת של עם ישראל, שקיימת הרבה הרבה לפני שנולד הזרם האורתודוכסי.
זאת הלוא ידוע שהאורתודוכסיה כזרם היא, הינוקא [מבחינה היסטורית] מבין הזרמים ביהדות.


תוקן על ידי - שחרית - 04/03/2004 17:12:16

מתוך:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=401087&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0

(ראיון עם הרב אלינסון.)

על רקע ההתקרבות בין זרמי היהדות, יש בארה"ב מי שכבר מדברים על התבטלות החלוקה לזרמים וכמה בתי כנסת צעירים אף מגדירים עצמם במפורש כנטולי השתייכות תנועתית וכ"פוסט חלוקה לזרמים". אלינסון סבור שעדיין מוקדם לדבר על היעלמות החלוקה, אבל מסכים שההבחנה בין הזרמים פחות חדה מבעבר. "הרוב המוחלט של בתי הכנסת עדיין קשורים באחד מן הזרמים", הוא אומר, "גם לגבי תלמידי רבנות, עדיין יש הבדל ברור בין מי שבאים ללמוד בכל אחד הזרמים, במיוחד בין האורתודוקסים לבין האחרים, או ליתר דיוק: בין שומרי מצוות לאלה שאינם שומרי מצוות".

הוא מעריך שגם אם זה יקרה בסופו של דבר, מדובר בתהליך ארוך. "ארגונים מטבעם לא נוטים להתפרק גם כשהסיבות להקמתם כבר פחות רלוונטיות", הוא מסביר. "כרגע קשה להגדיר אף אחת מהתנועות כתנועה מתה, אבל ייתכן שבעוד 50 שנה ההבחנה ביניהן אולי תהיה פחות חדה, כפי שהיום ההבחנה פחות חדה מכפי שהיתה בעבר. היום יש תופעה של אנשים שבמקום אחד הם חברים בבית כנסת מזרם מסוים וכשהם עוברים לעיר אחרת, הם מצטרפים לבית כנסת מזרם אחר, לפי מה שנוח להם".

ועוד מתוך:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=400368&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

(ראיון עם הרב מרדכי גפני:)

היהדות שמציע גפני ידידותית למשתמש ואינה מזלזלת באינטליגנציה שלו. "כל החלוקה הזאת בין דתיים לחילונים בכלל לא מקובלת עלי", הוא אומר. "אני חושב שלא רק המציאות משנה את השפה, גם השפה משנה את המציאות ולכן יש לפעמים צורך בשינוי השפה. ניקח את המלה חילוני: היא באה מהשורש חלל, כלומר משהו חלול, וכאילו היא אומרת בכך שהאדם החילוני הוא ריק וחלול. זה כמובן לא נכון בכלל. האדם החילוני יכול להיות אדם מלא מאוד. באותו אופן גם השמות המקובלים לזרמים דתיים כבר לא אומרים כלום ולא מצביעים על ההבדלים האמיתיים ביניהם".

"המקובלים אומרים שהמטרה האידיאלית של החיים היא להתענג. אבל מה זה עונג? עונג זה להתפתח. כיום העולם היהודי האורתודוקסי הפך למעין מכון כושר או תוכנית אימונים, שבן אדם מסמן לעצמו פלוסים ומינוסים בכרטיס ומחשב כמה פלוסים הוא צריך להשלים כדי להגיע לגן עדן. עשיתי ככה וככה מצוות - זהו, גמרתי את המכסה. זאת גישה מאובנת שלא תורמת הרבה לחיים הפנימיים, ואנחנו צריכים לחזור לתפישה הפנימית שאומרת שהיהדות היא מסע שיכול להתבטא בהמון תחומים מחוץ לדת: תרבות, מדע, מוסר ובעצם מה לא".

(אין בהבאת הדברים משום הסכמה לתכנם. חומר למחשבה, זה הכל.)