לאן לשלוח את הילד?

בסוף חודש מנחם אב, נקלעתי לדיון מעניין ביותר. הרקע היה שאלה חשובה ביותר. חוזר בתשובה מ-(מקום מגורי), אב לבן לאחר גיל מצוות, התלבט לאן לשלוח את בנו בשנת הלימודים הבאה. לאחר שהמשפחה חזרה בתשובה, הילד למד בבית ספר תורני בעירנו, וגם הצליח מאד. השאלה היתה אם לשלוח אותו לישיבה תיכונית טובה או אפילו טובה מאד, או לישיבה קטנה חרדית.
המאבק על נפש הנער ניטש בין שני רבנים. האחד הוא רב מקומי, חובש כיפה סרוגה, שהסביר לאב שהמקום הנכון הוא ישיבה תיכונית, שמשלבת תלמוד תורה עם דרך ארץ. הילד ילמד תורה רוב היום, וגם יעשה בגרות ויוכל לרכוש מקצוע לעתיד לבוא. ואז תעמוד הברירה לפניו. אם ירצה, יעסוק בתורה ויהיה תלמיד חכם. ואם ירצה, יתפרנס מיגיע כפיו בכבוד. הוא יוכל להתגייס לצבא ולקיים מצות הגנה על עם ישראל דרך ישיבת הסדר. אך אם יהיה באמת בן עליה, יוכל לעבור לישיבה גדולה בלי צבא, אפילו לישיבה חרדית, אמר הרב הסרוג.
בשיחה ההיא, בין הרב לבין האב, לא הייתי. אבל הייתי נוכח, מסיבות משפחתיות, בשיחה השניה, בין האב לבין רב מבני ברק, שמגיע לתת שיעור בבית הכנסת הקרוב. האב פנה אל הרב החרדי לשמוע דעה נוספת, וסיפר לו מה שאמר לו הרב בעל הכיפה הסרוגה. התשובה של הרב החרדי היתה שהמקום היחיד עבור בנו הוא ישיבה קטנה, של חרדים.
הרב החרדי תאר בהתלהבות את הישיבה הקטנה, שכל כולה תורה ויראת שמים, שבה מתעלים בקדושה, לעומת הישיבה התיכונית, שהינה שעטנז של תורה ודברים אחרים, ולכן לא תצלח.
האב שאל את הרב מה המסלול שהוא מתכנן לבנו. הרב ענה תשובה שכבר מוכרת לי. לאחר ישיבה קטנה יש ישיבה גדולה.
- ואחר כך?
- אחר כך לומדים בכולל, ואז הבן יהיה בעז"ה תלמיד חכם.
- ומה עם פרנסה?
- תלמיד חכם זוכה בעז"ה גם למשרה תורנית, ואז יש לו גם תורה, גם פרנסה וגם כבוד. ואביו יהיה מאושר.
איני מצטט את השאלות ואת התשובות מילה במילה, אלא את תוכנן, כפי שהן זכורות לי.
השיחה הסתיימה, והרב איחל לאב כל טוב, ואמר לו שהוא מוכן לעמוד לרשותו בכל עת. הוא וחבריו המתמחים בנושא ישמחו לסייע לאב למצוא לבן ישיבה קטנה טובה, שבה יוכל להתעלות. הרב השאיר לאב מס' טלפון של אירגון שעוסק בהכוונה לישיבות, ונפרד ממנו.
ואז האב ואני הלכנו הביתה.
מאד פחדתי שהאב ישאל אותי לדעתי, מפני שהיה לי מה לומר לאותו הרב מבני ברק, אלא שביישנות כלשהי מנעה ממני לדבר בקול רם.
סחבתי את הדברים בלבי תקופה מסויימת, ועכשו החלטתי להעלותם על הכתב, ולשמוע מה יש לאחרים לומר.

האם באמת ישיבה קטנה עולה על ישיבה תיכונית?

איני מכיר את שתיהן. כידוע למי שמכיר אותי, לא למדתי כאן או כאן, אלא במוסדות חילוניים, עד האוניברסיטה. הכיפה נמצאת על ראשי תקופה לא ארוכה, בערך אותו הזמן שהיא נמצאת על ראשו של האב המתלבט. אבל בינתיים הספקתי להתרשם קצת מן העולם הדתי ומן העולם החרדי – שני עולמות סוציולוגיים שמתיימרים לייצג את היהדות והתורה.
אצל החרדים, הישיבה התיכונית מוצגת כמקום שבו אין מספיק יראת שמים. הרבנים שמשכנעים לרשום לישיבות חרדיות מציגים סטטיסטיקות של נוער דתי שאינו נשאר בדת.
לעומת זאת, מרבים לדבר בשבח העיסוק בתורה ורק בתורה ללא תערובת.
אבל לי יש רושם שכאשר החרדים דנים בישיבות תיכוניות הם דנים בעובדות, שעוברות סינון ובירור. ובשעה שהם דנים בישיבות החרדיות, הם מציגים את האידיאל, ולא את המציאות.

האם אין הבדל בין ישיבות קטנות? האם יהודי שמוגדר כ"בעל תשובה" יכול להכניס את בנו לישיבה קטנה טובה באמת?
האם לא יהיו בעיות כאלו כאשר הבן ירצה להתקבל לישיבה גדולה?
ולכולל?

האם המסלול של תלמיד חכם בעל משרה תורנית מובטח לכל מי שלומד בישיבה גדולה? ממה שאני מכיר התרשמתי שלא כל האברכים בכוללים הופכים לבעלי משרות. האם אין זה אומר שיש סיכוי טוב שהבן הזה ישב פעם בכולל ויזדקק להסתמך על שולחנו של אביו במשך שנים רבות? או שיצטרך למצוא עבודה כלשהי בשלב כלשהו? ואז כבר יהיה מאוחר ללמוד באוניברסיטה ולרכוש מקצוע נוח ורווחי?

המחשבות האלו רצו בראשי בשעה שהאב דיבר עם הרב מבני ברק, אבל התאפקתי ולא אמרתי כלום.
גם ידעתי שהתשובה תהיה שתלמוד תורה כנגד כולם, ומוטב להיות אברך שחי בצמצום מאשר אדם שעובד וחי ללא תורה. יש בזה אמת, אבל האם אלו שתי האפשרויות היחידות שקיימות? האם כל האברכים הינם מושלמים ואינם מתעניינים בעולם הזה, וכל אלו שעובדים הם רחוקים מתורה?

ועוד משהו:
התופעה של חזרה בתשובה היא נפוצה מאד. אחד מחברי, בעל משפחה, חזר בתשובה עם משפחתו. הוא היה בסמינר, התחזק, ולאחר שנה ומחצה פנה אל הרב בבקשה לעזור לו לעבור לבני ברק. הוא רוצה לגור בסביבה דתית, חרדית. הוא רוצה שיהיו לו חנויות עם הכשרים טובים ליד הבית. הוא רוצה לשלוח את הילדים למוסדות על טהרת הקודש. הוא רוצה לעזוב את העבודה שלו וללמוד תורה כל היום.
הרב התנגד לכל הבקשות האלו, ואמר לו שיישאר במקומו.
במיוחד התנגד הרב לכך שיעזוב את עבודתו (הוא מורה, ואם יתפטר, לא יוכל לחזור למקומו). חברי התעקש שנפשו חשקה בתורה, אבל הרב הסביר לו שקשה מאד להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, ואף אחד לא יוכל לעזור לו. הוא אמר לו שלאברכים קשה להחזיק מעמד, ובמיוחד עכשו, לאחר הגזירות הכלכליות. וגם אין לו סיכוי להתקבל לכולל, כי הכוללים מקבלים רק בוגרי ישיבות. הוא אמר לו שאפשר להיות יהודי טוב גם אם לומדים בשיעור קבוע בדף היומי, והיות שהוא עובד למעשה רק חצי יום, הוא יכול ללמוד אחרי הצהרים ובערב, ואם יעשה לו סדר קבוע ברמה גבוהה, הוא יוכל לסיים ש"ס ושולחן ערוך – האידיאל.

אז מדוע בשעה שהבן הוא בגיל 13, צריך לשלוח אותו לישיבה קטנה כדי שיהיה אברך, אבל מי שרוצה להתחיל להיות אברך בגיל 26 צריך לוותר על השאיפה הנשגבת לעסוק בתורה כל היום?

ועוד משהו, שממש מבייש לומר, אבל אני רוצה תשובות ברורות:
האב המתלבט הוא ספרדי. כלומר, הוא אדם חושב וחכם, וכל עוד היה בחברה החילונית לא היה שום הבדל בינו לבין מי שמוצא הוריו או הוריו הוריו מאירופה. אבל ברגע שחזר בתשובה, הוא גילה שהוא מוגדר כספרדי. זה לא כל כך הפריע לו, מפני שבית הספר התורני בעיר שלנו לומדים יחד ספרדים ואשכנזים, והמקום היחיד שבו באה ספרדיותו לידי ביטוי הוא בבית הכנסת ובסידור התפילה.
אבל לפי מה שנראה, העולם החרדי עדיין שומר בקנאות על ההבדלה הגזענית בין ספרדים לאשכנזים. זה אומר שהסיכוי של בנו להתקבל לישיבות טובות קטן יותר.

אז מה עדיף לו לעשות? לאן היה עליו לשלוח את בנו?

מייפל,

שאלתי על הצורך החינוכי וענית לי מהצורך החברתי או הדתי שגם ל"אחות לוטן תמנע" חשיבות כמו לאנוכי השם או ללא תרצח.


מצו"נ,

אמנם סדנא דארעא חד הוא, אבל שדנא דשמיא כנראה אינו כן. יש הבדל גדול בין ישיבה לישיבה במוטיבציה ובערכים הנמצאים באוירה שבין כתליה וזה תלוי מאד בהבדלי רקע.

כמו שיש כאלה שחוסר ידע ביהדות אצל קוראי הארץ "מדליק" אותם ולעומת זאת כאלה שחוסר ידע כללי אצל החרדים "מדליק" אותם והכל בעיקר בגלל הרקע, כך לגבי האוירה בישיבות.