בעקבות האשכול על משמעות ההכרה בד' "למעשה", הנני להציג את האפשרות הבאה בפניכם.
כידוע, האליליות עוד התפתחה הרבה לפני מתן התורה. אדם ראה למשל בשמש את הדבר העוצמתי והמשפיע את הטוב על הארץ והאדם. מתוך כך אף ייחס לו את "הרצון" שהאדם יהיה טוב.
וכך כשחינך את ילדיו אמר להם, השמש לא רוצה שתרביץ, השמש יכעס עליך וכו' וכו'.
באה התורה ואמרה, הפסיקו עם שמש או ירח, אני ד' כולל הכל אהא בתפקיד השמש, ואתן לכם הוראות ברורות למה אני רוצה ומה איני רוצה.
ואולי זה עומק דברי הרמב"ם כשכותב על הקרבנות שהם להרחקה מע"ז, כי אכן אין צורך לעשות מיני אלילות ופולחן, כאשר המטרה היא לעשות הישר והמוסרי, אלא שנטיית האדם שהושרשה, ואף יש מזה בנטיית כל אדם, להתמקד סביב משהוא מסויים שמתוך אותו דבר יבאוא וינבעו התנהגותיו בחיים, עשה ד' טובה לאדם הנצרך, בפרט בזמנם, והנחיל להם חוק מוסרי העובד במנגנון האליליות.
אבל לאמיתו, המוסר הוא דבר דינמי ועצמאי, והתורה וחוקיה דרך המבנה האלילי, אינו אידאל אלא תרופה למצב האדם בעת ההיא, וכל אדם השייך למצב שכזה.
ווטו, גם לדבריך, איני רואה מקום בהקשר אלילי, ולצורך התועלת והנכונות במה שהסברת לי באשכול הקודם, די בהבנה שיש לראות את מרחב המוסר אין סופי בהתאם לכך שהמציאות היא אין סופית.
מה דעתכם?
נשלח ב-1/10/2003 06:44
הרהרתי:
אנשים מפטפטים המון על אמונה, הם מכניסים את אמונתם בכל חור אפשרי, בכל דף כותבים בס"ד, בכל ייחול מוסיפים בעזרת ד', וגם כששואלים לשלומם הם פוטרים אותך בברוך ד'.
ואילו כאשר אתה מנסה לדון איתם על מהותו, הם פשוט מפחדים, כן מפחדים! כי כנראה יודע לב מרת נפשו, שאין להם עדיין תפיסה בהירה.
כדוגמא ניתן לקחת את האשכול הזה ואף הקודם לו, ההתייחסות העניינית לדיון אודות מהות האמונה, מקבל יחס מבודדים ממש ובראשם ווטו, מעניין ואולי חבל!
האופציות בנושא הם שניים, או שבאמת אדם חש שזה לא מעניין אותו באמת, העיקר שהוא יכול לומר "בלודמלולו" בדומה למילת מדיטציה, והוא חש קשור למשהוא עליון ולא מוגדר, ואולי דוקא ההגדרה תפריע לתחושה הכל כך ערטילאית. ואם כן אכן מבחינה אינטרסנטית אין לצופה הממוצע עניין לדון במהות האמונה. או שמא הוא אכן רוצה ומעוניין להתקדם, אך הוא חש מחסור בנתונים ומעוף של בטחון. אם זהו אכן מצבו, טוב יעשה אם יתחיל לדון שלב שלב מהעמדה בו הוא נמצא, וכפי שהתוודעתי יש בין החברים שיש להם תפיסה בהירה היכולים לסייע.
"וביום צום כיפור יחתמון, כמה יאמינו וכמה יאמינו שהם מאמינים"
נשלח ב-30/9/2003 07:35
בורג שלום
כשאני פותח עסק, אני לא חושב על המליון דולר, שאני שואף אליו, אני חושב איזה ממתקים לשים על המדף, או מה ההשתדלות והתנאים האישיים כדי להתקדם למצב כזה. "אחדות בעולם" נשמע כדבר אוטופי, שהזמן לחשוב עליו הוא על שפת הים, ולא כאשר אתה פותח שנה חדשה יותר.
אם כבר אתה חושב על שלימות, שלימות המידות וטוהר המחשבה, ברמה האישית, נראה בעיני דבר יותר רלוונטי וריאלי.
שמעתי על החפץ חיים, שתחילה ניסה לתקן העולם, אח"כ עירו, משפחתו, עד שהגיע אל עצמו. הסיכוי הטוב ביותר לשנה טובה, אם הגישה לחיים תהיה בריאה יותר. השאיפה לאחדות מטיבה כפי שכל חזון מרגיע ונותן נקודת תקווה דמיונית למהרהר בה, אך ההתעסקות בדבר אוטופי וייחולי שאינו ישיר וממשי, נראית בעיני כהזנחת העיקר.
ואם כבר, אולי תסביר לי מה זה "אחדות בעולם"?
מתוך דבריך אני מבין שתפיסתך את האמונה, קרובה לתפיסת ווטו, התוכל להרחיבה בה בדברים?
תודה
נשלח ב-29/9/2003 22:20
הרב טוהר האמת
סליחה, אבל משום מה אני חשתי בדיוק את ההיפך, ואדרבה, תפילת ובכן תן פחדך וכו', היא היותר מסמלת את רצוננו לשנה טובה, והיא השאיפה לאחדות בעולם, שהיא כמובן תביא עלינו את השנה היותר טובה, ודןקא בראש השנה שהוא זמן המלכת השם, והיינו התחדשות של מעמדנו כלפי הווה, אם כן, זה הזמן להתפלל על כך.
וכי טוב לך יותר לבקש סוכריות וממתקים למשך השנה? לי דוקא זה היה הקטע המביך, איך שכולם לא מבינים שאין מקום לבקש ממתקים מהווה.
נו, אז ראה אדם עם הסתכלות הפוכה משלך ועל הכביש שלך.
נשלח ב-29/9/2003 11:19
מיימוני תודה ושנה טובה
אם התכוונת להתייחס להודעתי האחרונה, איני מבין. אדרבא, אני טענתי שאין מספיק בתפילה בקשה טהורה של שנה טובה, תמיד האפקט של האמונה נכנס באמצע.
לגבי מה שהצגת, את התהייה והספיקות כדבר שהוא נחלת המסורת, כאן יש לדעתי תהום ופער ענק, בין מה שמקובל בספיקות לבין מה שצריך להיות. -
בעוד בקשת האמת מטבעה חייבת להניח את הכל פתוח, גם את המסורת החזקה ביותר, הספיקות והתהיות המקובלות, מניחות מראש שהמקובל נכון, וזהו חטא בל יסולח. לכן אני גם רואה חובה להוציא את עצמי מהכלל הזה -
"אני לא מסכים לשאות שאלות כאשר התשובה ידועה מראש, והשאלה היא רק איך להגיע אליה".
אני לא אבחול מלומר שלא יהא מקדש וקרבנות, כפי שהמליץ על כך לייבוביץ [איני ליבוביציאני]. אגב אני יודע שהנ"ל לא הלך לסליחות, ונימק במכתב - כי אני סובר כהאומר שאדם נידון בכל שעה.
אם מותר לי, אני מסיק ממכתבך, שאתה בטוח שמה שחז"ל הציעו בתפילה, זו הצורה הנכונה של התפילה, ואם יש לנו בעיה זו "הבעיה שלנו".
ראה נא בפורום י"ל"א, אודות ירידת הדורות. באופן כללי אני חושב שיש לשלול את המושג הזה ככלל, ומן הסתם ממילא חטא יש בדבר.
בקטע האחרון כתבת, "איני יודע מי קרוב יותר לד'" הנני להזכירך, שאסור לנו להשתמש בביטוי כזה, כל שלא הגענו למסקנה, מה זה אומר "קרוב לד'". אם נדון מבחינה מוסרית, אני חושב שליבוביץ היה נאמן למה שזיהה כמוסרי יותר מאדם ממוצע.
עם כל זאת, לדון בני אדם יש עוד קריטריונים, וכאשר יזדמן הדיבור עלכך, נדון בזה.
נ"ב, מיימוני, משהוא אישי - כשהייתי בבית הכנסת, ניסיתי מאוד למצוא את ההבדל ביני לעובדי מוחמאד. כאשר אנו חושבים על הערבים במסגד, עולים בנו תחושות פרימיטיביות כלפי אותם מתפללים תמימים, מה אתנו? האכן זו הדרך לאדם רציונלי להתחיל שנה חדשה, לדבר ולהתמקד סביב האל ולא סביב עצמו - מעשיו מידותיו ויחוליו?
נשלח ב-29/9/2003 09:38
טוהר
אני חושב שהעלית בעיה מעניינת וחשובה. היא ראויה לאשכול בפני עצמו. אך כיון שדנת בה כאן, נמשיך כך.
כיצד אדם שהשגותיו מתנגשות עם מעשי המצוות הרגילים, בתפילה ובכל מקום, מקיים מצוות? איזה תוכן הוא מכניס בהן?
בשעתו, קראתי מאמר שכתב יעקב לוינגר ז"ל בשאלה זו (ואף הזכרתיו בפורום היכן שהוא). השאלה שהעלה לוינגר היתה בנוגע לתפילת מוסף. מה היא אומרת למתפללים (שאינם חרדים). האם בדורנו מסוגל, למשל, אינטלקטואל, לייחל בכנות להשבת עבודת הקרבנות?
הוא עשה סקר, והתשובה האופיינית שקיבל היתה שהמתפללים מניחים שבשעה שיבוא משיח תיפתר הדילמה שלהם בין השאיפה המתבקשת שאנו מתחנכים עליה להשבת עבודת המקדש לבין חוסר הנחת והמיאוס שיש לאדם מודרני כלפי שחיטת בעלי חיים לשם עבודת האלקים.
למרות שתשובה זו נראית לי נובעת ממאמץ כן להתמודד עם סתירה, לוינגר פסל אותה.
לעומת זאת, עד כמה שזכור לי, הוא ציין לשבח את אלו שענו, כמו לייבוביץ, שביחס לה' מה לי עבודת תפילה מה לי עבודת שחיטה.
כאמור, הבאתי את הדוגמא הזו כמקרה פרטי להתבוננות בסתירה שמתעוררת בין השגתנו השכלתנית לבין המסורת שלנו.
***
אך עלי להודות שמשהו נראה לי לא נכון בגישתך. וכי רק אתה סובל מאי הבנה בתפילה? וכי רק אתה מתמודד עם שאלות אלו?
כל אדם חושב, שמתאמץ להביא להרמוניה בין האמונות וההשקפות שלו, עומד על סתירות, ומנסה ליישבן. אמנם, הדרך שלנו לעשות זאת היא לחתור להבנה טובה יותר של המצוות ושל חובתנו.
יתכן שהסתירות שאנו נתקלים בהן שונות מאלו שנתקלו בהם, למשל, גדולי הדורות הקודמים, אך כולנו הולכים באותה דרך. מנסים להבין את דברי חז"ל ולהתקרב אליהם כדי להתקרב לה'.
וזה למעשה חלק מעבודת היום, ודווקא חלק נכבד ביותר.
***
אציג כאן דוגמא להפעלת גישה זו. שוב, לא הדוגמא עיקר, אלא הגישה עיקר. ויותר מהגישה, המאמץ הכן להתחבר אל מעשה המצווה ואל ה'.
כשאני נתקל בשאלה דומה לשל הקרבנות אני מנסה לשאול את עצמי: כיצד הרמב"ם, שהיה עובד ה' בכל ליבו (כך זה בעיני, ואני מקווה שהנחה זו מקובלת עליך) היה מתייחס לנושא זה.
יש סיפור עממי על הרמב"ם שהלך בשמחה רבה ליטול ארבעה מינים. אם נניח שהרמב"ם היה אמון על הפילוסופיה האריסטוטלית וראה בחלקים ממנה את יסוד היהדות, כיצד ייחס משמעות לארבעה מינים?
תשובה אפשרית: הרמב"ם ראה במעשה המצווה מתנה שה' נתן לבני האדם שלא הגיעו עדיין לעמוד במחיצתו של המלך, והם רוקדים בשמחה מסביב לחדריו. והוא עשוי היה לסבור כי מצוה רבה לאדם השלם לרקוד עם אלו שאינם מסוגלים ליותר ביום שמחתם, וזוהי אף שמחתו ואף שמחה של מעלה.
בדומה לכך, אם נתבונן בתפילה, ננסה לחשוב מה באו חז"ל לומר לנו במלים אלו, ומה רצו שנלמד לבקש. אז נוכל לשאול מה המסר הזה אומר לנו, וכיצד עלינו להבינו.
אם אתה ליבוביציאני (אני נוקט ניסוח זה רק למען הבהירות), ואתה סבור שאין ראוי לבקש בקשות מעם ה', מדוע לא תכיר בכך שהתורה מעניקה מסגרת חינוכית שבהם כל אחד לפי דרגתו עושה את מה שביכולתו. אם אתה רואה בתפילה רק שבח לפני ה', הרי שיש לך מעלה משלך, אך אתה משתתף עם העם הפשוט בתפילתו, ואף זוהי חובתך - בדיוק כפי שלייבוביץ, אני משער, היה נוהג.
מלבד זאת, איני רואה שום חסרון במי שמתפלל ומבקש מה' על צרכיו. לייבוביץ התגורר ברקיע שבני אדם רגילים אינם מגיעים אליו, ואיני יודע מי היה קרוב יותר אל ה', הוא, באנינות דעתו וטעמו, או האדם הפשוט שזועק אל ה' מקירות ליבו לקבל שנה טובה כפשוטה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-29/9/2003 08:32
שנה טובה!
התפיסה הזו של משמעות האמונה, והחוג סביב אלוקים כהקשר אלילי, מקשה מאוד עלי להתפלל את תפילות ימים הנוראים.
ראש השנה המהווה מבחינתי זמן ריענון, המתאים לקביעת הייחול והדרך לשנה השנה, מוצג במחזור בעיקר כחגיגה סביב ד', ובקשת הטוב דרכו. גם כאשר כבר סוף סוף יש קטע אינטימי כמו היהי רצון שלפני קריאת התורה, הוא חוזר אל עבודת ד'.
הפריע לי שאין מספיק קטעים המתמקדים ספציפית, בבקשת שנה טובה במובן פשוט. כמו אני רוצה להיות טוב יותר, ושאוכל לקחת את החיים בצורה הטובה, להשלים עם מה שאין לי ולהשלים את שאני מסוגל, וכיו"ב.
דוקא השנה השתדלתי להיכנס לאוירת התפילה, אבל נתקעתי כל כמה שורות, ולפעמים הייתי מוכרח לדלג. למשל, ובכן תן פחדך... מילים אלו העלו אצלי תחושה, זה מה שאתה רוצה היום? זה מה שמעניין אותך? או עשה למענך אם לא למעננו, ואלו דוגמאות קלות יחסית.
ומה עם נקדש את שמך כשם שמקדישים?
קיצורו של דבר, יש תובנה עם מחיר, ויש עם מחיר כבד.
אשמח לדעת אם יש עוד אי מי שלא זרם בתפילה כפי שמייחל כל יהודי טוב.
איני רואה בפשיטות את תיאורך את שם הויה. שם יקוק יכול להתפרש, בפירוש "המהווה לעתיד" וכנאמר אהיה אשר אהיה, שמשמעו "אני אתכם בכל הזדמנות". ומתמקדים בעתיד כי העבר אין וההווה כהרף אין.
על כל פנים לא זה עיקר הנושא.
אני חושב שלא ענית לי לגבי שאלתי אם אדם מוסרי שאינו מצמצם את חשיבות המוסר לשום תחום, אם אינו שלם, אף ללא התעסקות באמונה בד' כמכלול הנהגתי מסוים, כפי המתואר בדברי התורה ומתבטא באמונה שכזו.
נשלח ב-23/9/2003 14:38
טוה"א,
שם יקוק ואהי-ה יוכיחו שזו כוונת התורה ולא כ"כ משנה כוונת המוסר את המסר כמו המסר עצמו. כך גם במאמרם "דע לפני מי אתה עומד"; הקטן יקח את זה כאזהרה מפני אהבת שכר ויראת עונש והגדול ישים לב להווה אחד, יתקדם יותר ולא "יפספס" את הקשר הרומנטי כביכול עם המציאות-הווה.
"תורת אמת נתן לנו, ברוך אשר בחר בנו"!
תוקן על ידי - ווטו1 - 24/09/2003 0:11:36
נשלח ב-23/9/2003 09:33
מתעניין
העליתי את מה שהנך מצדד, בהודעתי הראשונה.
ווטו
מבחינתי די שנקודת המוצא ליושר היא מתוך מוצא של "התחשבות בלתי מוגבלת", ו"הווה אחד" נראה לי מלאכותי או קפיצה מיותרת יותר מבחינה מסויימת.
יתירה מזו, אדם אינו יכול לצאת מנקודת מוצא של הווה אחד, כלשונך, ברמה חזקה וממוקדת, באשר תמיד האדם יוצא מנקודת מוצא הקרובה יותר למודעותו באותו זמן, בשבילי המחשב ברגע זה. אבל עיקרון ה"בלתי מוגבל" קיים בכל מצב, שכן תמיד בראותי המחשב אני רואה עוד דברים ויודע שההמשך הוא אין סופי מתוך נקודת מוצא זו עצמה, בה אני חי ברגע זה.
יהיה מה שיהיה, תרשה לי להניח שרעיון הווה אחד, לפי התיזה באשכול שהנך שותף לו, אינו כוונת התורה בהכרח, אלא דבר נכון וישר כשלעצמו. זה לא כל כך משנה, אבל אולי אם תניח שזו כוונת התורה זה משנה קצת, להבנת אחדים מדבריה.
נשלח ב-23/9/2003 06:19
סליחה על ההתפרצות, ותודה על הקישור.
נשלח ב-23/9/2003 06:08
עכנאי,
אין כונתי לאידיאות הנפרדות כביכול מהמציאות הטופחת על הפנים, אלא להיבטים הראשיים של המציאות הנמצאים על כרחנו בעמקי מודעותנו ללא טפיחה על הפנים, אלא בהמצאות לכל דורשם באל-חזור.
בוקר טוב
אני שם לב כי אתה דורש במונחים כשלמות, הווה, הוד, אחד.
הסתכלות על המציאות, נכונה לדעתי, היא הסתכלות על פרטים ,עבר הכיעור, ואפילו איוולת וכו' כחלקים בלתי נפרדים מהאמת. כבר אפלטון דרש ב"פוליטיאה" בקיומה של מדינה כמבוססת על האידיאות של החכם, הנכון, הטוב, הטהור, אולם מוכח, והרי המציאות טופחת על פנינו שאין הדבר כך.
תוקן על ידי - עכנאי - 23/09/2003 5:58:47
נשלח ב-23/9/2003 05:41
טוה"א,
וודאי שממלכה שלימה אינה יכולה להיות של יחידים המשכילים, אבל היותה ליחידים יחסית בכיוון היושר, לכן ממנה יכולים לצמוח היחידים ביותר.
אני משתמש במלה הווה דווקא כדי לשים לב קאיני חי עם מה שנמצא, כל נמצא כשלעצמו, אלא כחלק מכלל הווה שאינו מציאויות נפרדות אלא מערכת הוד אחת. [כמו שאיני מתייחס לאדם זולתי כאוסף אברים וכו'.]
איני מתנגד לתפיסת האמונה שהצגת לעומת האמונות האליליות, אבל חוששני שהנך מתעלם מהחשיבות הנובעת ממבט כולל על כל המציאות - הווה אחד!
