קוים לדרכי התשובה של ר"א בן דורדיא

לפני מס' ימים ביקש פה מישהו "תנו לי דרך תשובה".
ואמנם אני לכשלעצמי יכול אולי להראות לאותו אדם מהי הדרך בה ימנע מלילך, (כאותו סיפור מפורסם) אך אפשר ויש מקום לעיין ביחד בסיפור המופלא שמספרת לנו הגמרא (עבודה זרה י"ז ע"א) על ר' אלעזר בן דורדיא.
זה הסיפור (באדיבות תוכנת "חלמיש"):
"אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'וחפרה הלבנה ובושה החמה'. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'ונמקו כל צבא השמים' אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא… בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן 'רבי'!
מה קרה פה ? מה היא החוויה שעבר ר' אלעזר בן דורדיא שגרמה לו לעשות הסבה כה קיצונית שהביא אותו אל התשובה ואל מותו ?
אלעזר בן דורדיא (שם נדיר, אולי ממקור לא יהודי ?) היה אדם שמציב לעצמו משימות ועומד בהן. אלעזר, שטוף זימה היה. עד כדי כך, שעבר את כל פרוצות תבל והמשימה שהעמיד לעצמו עתה היתה - כיבושה של הפרוצה הגדולה ביותר.
מדובר במשימה קשה מאין כמותה. יש צורך לעבור 7 נהרות על מנת לעמוד בה. יש גם צורך בכסף רב, אך אלעזר לא נרתע, הוא יוצא לדרכו עובר נהר אחר נהר, מחזיק את צרור הכסף בידו, חולפים ימים אולי גם שבועות וחודשים. על מה הוא חושב בדרך ? האם אלעזר חושב בכלל ?
לא מדובר בסיפוק רגעי. לא מדובר בתאווה בלתי נשלטת מסוג "אין אפוטרופוס לעריות". מדובר בסיפוק היצר כדרך חיים. סיפוק היצר אצל אלעזר, כך נראה, הוא העיסוק המרכזי של חייו.
ואלעזר מגיע למחוז חפצו. הוא מגיע אל אותה זונה, עושה מה שעושה ובאמצע, כאשר הוא מגיע, סוף סוף, לפסגת שאיפותיו, מתרחש ארוע זניח, אך משמעותי מאד. אותה פרוצה מפיחה בעיצומו של המעשה. אין צורך לתאר איזה "נחיתה" עבר אלעזר, כאשר כל שאיפותיו, מזה ימים ושבועות נקטעות באיווחה של הפחה אחת.
ואותה פרוצת צמרת יודעת מה עשה אלעזר כדי להגיע אליה. היא יודעת שהוא חצה 7 נהרות, היא יודעת היטב מהו תעריף הביקור אצלה, אבל היא אפילו לא מתנצלת, אפילו לא מרגישה לא נוח, היא לא מנסה כלל ועיקר לתת "תמורה" לכספו ולמאמציו, אלא אומרת לו באדישות נוראה ובציניות אין סופית: צא ולמד אלעזר – כשם שהפחה זו אינה חוזרת, כך לך עצמך אין סיכוי לחזור בתשובה.
כמה בוז טמון במשפט הזה !
ממי שומע אלעזר את הדברים הללו ? מתחתית התחתיות של ביב השופכין ! מזונת הצמרת הגדולה ביותר בעולם. הנה כי כן, מתברר לו, אפילו היא מצויה בכמה מדרגות מעליו. אפילו היא מנהלת "דיאלוג" עם התשובה.
פה היה טמון כנראה המשבר הגדול.
אלעזר שוכב במיטה עירום לצד אותה ריבה, מסתכל על עצמו, על מצבו. ומבין באחת היכן הוא נמצא. לא מדובר סתם בתחושת הריקון ה"הרגילה" שלאחר סיפוק היצר. מדובר בתובנה שחודרת אל העצמות רק כתוצאה מטראומה חד פעמית רק מכת פתע כמו שחטף אלעזר עשויה להביא אליה.
קשה שלא להזכר בדברי הגמרא במסכת שבת (קנ"ב ע"א ) "אשה, חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" (מימרא שאגב, בנות הפורום היקרות, אין בה שמץ של שוביניזם), קשה שלא לקשר את תחושתו של אלעזר באותו זמן למימרא הזו.
ואלעזר יוצא לחפש את עצמו. הוא מתיישב על אבן בין 2 הרים גבוהים ומבקש עזרה. אבל אלעזר שעכשיו ראוי כבר בהחלט לתואר ר' אלעזר, לא יודע לעשות תשובה, הוא מעולם לא עסק בשום דבר שאיננו קשור לאגו שלו. ר' אלעזר יודע רק לספק את יצרו.
אנו מביטים בו ממעוף הציפור, איש קטן, יושב בין 2 הרים - איתני הטבע, מביט למעלה משווע לעזרה. הוא לא הולך לרב או למורה דרך לבקש דרך תשובה, הוא הולך לאן שהלך אברהם אבינו כשגילה את בוראו. הוא הולך למקומות בהם גילה הבעש"ט את החסידות. הוא הולך למקומות שיצר הבורא בטרם יצר את האדם.
אלא שהם לא היו מוכנים לעזור לו. הדרכים שלנו אינם הדרכים שלך. לך – לאדם, לנזר הבריאה, יש מסלול ונתיב משלך.
אם כן, אומר ר' אליעזר את המשפט שיזכר ממנו לדורות: "אין הדבר תלוי אלא בי". הוא טומן את ראשו בין ברכיו וגועה בבכיה נוראה, בכיה שקולה נשמע מתחילת העולם ועד סופו, בכיה שבה מושקעות כל האנרגיות העצומות באמצעותם ביצע את חטאיו, בכיה שמביאה אותו אל תיקונו ואל מותו. בכיה שמביאה אדם שזה עתה יצא ממיטתה של פרוצה אל התואר רבי.
מהו מוסר ההשכל בסיפור הזה ? מה רצתה הגמרא ללמד אותנו ? מדובר הרי במקרה מיוחד מאד. הן אישיותו של ר' אלעזר היתה יוצאת דופן והן החוויה שעבר היתה נדירה ביותר.
איזה השלכה יכולה להיות לסיפור הזה עלינו, אנשים מן השורה ?
המקרה של ר' אלעזר הוא אכן קיצוני ונדיר, אך בל נשכח, גם גאולתו של ר' אלעזר היתה נדירה – מוות. האם רצתה הגמרא ללמד אותנו שיש מקרים שזהו תיקונם היחיד?
אשמח כמובן לשמוע דעות נוספות.


תוקן על ידי - האזרח_ק - 29/09/2003 22:12:30

יפה מאוד.
לגבי התשובה לשאלתך הגמרא עונה עליה על אתר.
שם מבואר באיזו מקרים התשובה היא רק המוות.

ואומרת הגמרא: "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים" - פירוש, ואם ישובו לא ישיגו ארחות חיים, כלומר, הפורש ממינות מת.
ומקשה הגמרא מסיפור רבי אלעזר בן דורדיא, ועונה שמכיוון שהיה אדוק מאוד בעבירה, הרי זו דומה למינות.
"כיוון דאביק בה טובא, כמינות דמיא"

תוקן על ידי - safy - 01/10/2003 10:59:33

מוישה - פרשנות יפה מאד !

לר' מוישה גרויס,

מובא בשם הרב סולובייצ'יק זצ"ל בספר על התשובה עמ' 160:

בהכרת החטא מתבטא כל הטראגי שבאדם, הוא מתסכל ורואה כי כל חייו הם מבוי סתום, כי כל קיומו תפל וחסר משמעות. הוא מוקף כולו זעקת קהלת: "הבל הבלים הכל הבל" ובתוך ההבל הזה האדם הוא משוקץ, מרוחק, תועבה. זוהי הרגשה נוראה שמביאה את האדם לייאוש מוחלט, לרגש אשמה כבד ולכלייה עצמית. זו יסוד אחד של תהליך התשובה –

אבל יש בה בתשובה יסוד אחר, מנוגד לראשון, ועם זאת חלק ממנו, ומי שאינו יכול להגיע אליו, אינו יכול להגיע לתשובה. יסוד זה הוא האמונה בבורא עולם ובאישיותו הרוחנית של האדם. אמונה זו אומרת כי למרות היות האדם משוקץ ומתועב, הוא יכול בכוחות עצמו להתרומם ולצאת מסוגר מצבו המייאש..."


תוקן על ידי - אבישאול - 30/09/2003 14:08:46

אכן זה סיפור התשובה שאותי אישית הכי ריגש כשלמדתי את הסוגיא. פעם כיניתי את הסיפור הזה:
הסיפור הכי חסידי בתלמוד.

אני חשבתי שמשפט המפתח כאן הוא "אין הדבר תלוי אלא בי". שהתשובה באה מההוויה האנושית הבסיסית ביותר. מהגרעין העמוק ביותר של העצמי.
מה שהסיפור אומר זה שגם לאחר הייאוש גם לאחר שלא נותר לאדם דבר משום שהאישיות שלו הושחתה כליל. גם כשהעצמי ה'חי' ההוייה הנושמת שלו כולה הייתה לחטא גם אז יש נקודה פנימית יותר מעבר לחיים שלו עצמו שמתוכם הוא יכול לשוב. נכון במקרה הזה לא היה באלעזר כל פינה חיה בנשמתו שיכלה לחיות בתשובה. משום שאם נשתמש במושגים הפסיכולוגיסטיים הסתמי-העצמי שלו אין לה דבר חוץ מחטא.

אבל יש גרעין פנימי יותר מכך שאינו שייך להוייה כאן, שבה הוא מצא את תשובתו. וזה ה'בי' העמוק ביותר של האדם.

נקודה נוספת מעניינת היא שדורדיא הכניס ראשו בין ברכיו. מדוע? אולי בגלל שזה מצב ההריון הלידה בה אדם מקופל בין ברכיו: דורדיא חזר למצב הבריאה שלו עצמו והוליד עצמו מחדש.

המשמעות כאן היא כמעט מעבר להגיון: האדם יכול ליטול עצמו ולברוא עצמו מחדש (זה כמעט כמו לומר שהאדם יכול להרים עצמו בשערותיו) הוא ברא את עצמו אבל בניגוד לה' שיכול להפיח את הנשמה בתוך הגוף. לר"א עם נשמתו החדשה כבר לא היה גוף להפיח בה את נשמתו החדשה.