מוקדש בהוקרה לעצור כאן חושבים

בן איש אחד

אם כבר הקפצת את האשכול, זה היה שיר הבכורה שלי,

"והחלק המדמה – הוא הכוח, אשר יזכור רישומי המוחשים, אחר
העלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם לקצתם, ויפריד קצתם מקצתם. ולזה ירכיב זה הכוח מן-ענינים אשר השיגם, ענינים אשר לא השיגם כלל ואי אפשר להשיגם. והרבה מאלה הנמנעות ירכיבם הכוח המדמה וימציאם הדמיון"
(הרמב"ם, שמונה פרקים פ"א)


השתיקה היא כר הפריון של הדמיון
והיא לוקחת אותי לעיתים -
למחוזות אפלים
שובה אותי בקסם הדמדומים המתעתע.
בכל שתיקה - גרעין של פיוס
ונבט של תקווה
וכשיעור חוט השערה הוא השיעור
שיש ביני ובין אותו נמנע
בין הריחוק המנוכר לבין
הקרבה, שאין שניה לה.
ואני מחכה לשעת כושר בה אפר את השתיקה
אברור בקפידה כול אות וכל תיבה
משלל המילים שצפות ועולות
מהררי ההרהורים שחבויים בפנים
אשאל את השאלה הנכונה
ואשב לנוח בצל הידיעה.
שעל פי הדין -
אין לו לאדם להונות את חברו.
ואני לפנים משורת הדין-
אל לו לאדם להונות אף את עצמו

בוגי, תודה.

לא התכוונתי לומר שאין לענפים סיכוי לשרוד, אלא שכדי שיוכלו לשרוד הם צריכים לפעמים לכתוב כזה שיר...

נכדשניאנשים

שיר יפה למחצה.

בחצי הראשון תיארת את היופי של העץ אבל בחצי השני תיארת רק את חלק הענפים שאין לו סיכוי לשרוד. יש גם חלק שיודע לשים לפניו את מה שיודע ואת מה שאינו יודע, את מה שמאמין ולמה הוא מאמין וכו'. חלק זה שמגיע לו שיר יותר מכל חלק אחר לא יקבל שיר אלא מעצמו וזה יספיק לו. בכל זאת עצוב.

תוקן על ידי - בוגיעלון - 13/04/2005 20:41:27

בס"ד ע"י הויכוח המו"מ בדברי רבותינו בפורום מתבררת
והולכת האמת לאמיתה של תורה,וזה נקרא שקלא וטריא כמו
לימוד סוגיא בגמרא ובפוסקים אשר מפיהם אנו חיים ורבותינו
המקובלים והאדמורי"ם בכל הדורות שהיו קדושי עליון ובעלי רוח הקדש.וביניהם בעל המאור ושמש רבנו קלונימוס הכהן הי"ד
ובעל נעם אלימלך ומוהר"ן מברסלב ובעל התניא,אשר מדבריהם
הוזכרו בפורום הנכבד הזה.ויישר כח למנהל הפורום.
בברכת התורה הצ' שי בוארון

כוחי בשירה דל, ואולי זה השיר הראשון שלי. ובכל זאת (מתאים בעיקר לכותרת):

עץ קטן, אילן זעיר,
עומד ביער מלא עצים.
כל העצים שוקקים חיים,
על גזעיהם יטפסו קופים,
תחת צילם ינמנמו נמרים,
ובין ענפיהם יקפצו סנאים.
והעץ הקטן, העץ הצעיר,
עורג ליותר מכך.
רוצה הוא בחוויות עיוניות,
לדון בכל שתחת השמש ומעליה,
לברר את דעותיו שוב ושוב,
להביע את חידושיו ורעיונותיו,
וגם להחכים וללמוד,
מכל הידע שצברו כל החכמים.


שנים רבות היה העץ בודד.
העצים סביבו לא ירדו לדעתו,
יפטירו לו בשפה, יניעו ראשם העבות:
מה לך מתפלסף,
והרי עצים "גדולים" ביער,
ועצים עוד יותר גדולים היו ביער לפנינו,
כולם כבר דנו בכל דבר חכמה.
סמוך עליהם, סמוך,
והיה ככל העצים.
ואם בחקירות חשקה נפשך,
הרי גם בכאלו מלאה ידינו,
ב"חקירות" עמוקות ובירורים מאליפים,
ודי בהם, די,
לכל עצי החבורה וגם לך.
והיה העץ הקטן בוכה לנפשו,
וממלל לעצמו, מקוה ומייחל:
מי יתן לי אבר כיונים המרחפות מעל,
אעופה לי אל משכנות החכמים,
אחכים ואלמד הכל,
אדון ואברר בכל.


יום אחד, בדרך לא דרך,
מצא העץ קבוצת "חושבים".
תאוה לעיניים, שמחה ללב,
בכל דנים הם.
לחבורתם חיש הצטרף העץ,
דן בכל והתפלסף,
וסוף סוף,
מרגוע לנפשו מצא.


אך,
אט אט התחדדה אצלו ההכרה,
שבעצם את מה שחיפש,
לעולם לא ימצא.
כלי ההבנה שלו מוגבלים,
הידע רב כל כך,
והצרה הגדולה – אולי בכלל יש דברים שאי אפשר להבינם.
ניסה העץ לפחות לעשות סדר,
אך אויה,
גם כדי לעשות סדר צריך לדעת,
לדעת כדי שיהיה את מה לסדר.
ניסה לפחות לסדר את מה שידוע ומה שלא ידוע,
אך הדינמיקה של הידע,
הצטרפה לשאיפתו להיות ישר אינטלקטואלית,
ותבעו ממנו פתיחות:
לא כל מה שידוע אכן מוחלט,
ולא כל מה שלא ידוע ניתן לסיכום כלא ידוע,
והכל זוקק בדיקה מחודשת תדיר.
ומה ערך לסידור,
שבין לילה היה ובין לילה יאבד.


שמחת נפשו ורגיעתו באים אליו לעיתים,
כשרואה הוא בר סמכא הכותב כדעתו,
או דברים שנוחים לו מעתה להיות דעתו.
אך צרה צרורה:
לפעמים צצה בו ההכרה,
שגם דברים שקרא וראה,
והסכים איתם ועם חידושיהם,
אינם אלא גילוי של דעתו הוא שהיתה חסרה רק את הבירור,
או גרוע מכך,
לגיטמציה למה שהיה רוצה שיהיה.
שמחתו עליהם אינה אלא שמחה על מציאת החבר,
שבאמת יתכן וגם הוא לקוי באותם ליקויים כשלו.


עוד זו רעה חולה,
כשהכיר יום אחד בכך, ששמחתו ויגונו,
עצבונו ושלוו נפשו,
אינם מצבים אמיתיים וברורים,
אלא פונקציות פסיכולגיות של נפשו המורכבת.
כשחם היה יום אחד ביער,
היה רגז על דברים שלא קשורים בכלל,
וכשמישהו כיבדו,
שמח על ענינים שאינם שייכים לחלוטין.
גם תאות הידיעה שלו,
שנראית היתה לו כאינטלקטואליות,
מתבררת לו לפעמים כתאות התחדשות גרידא,
כשנוכח שידע שאינו רצוף חידושים אינו מושך אותו,
ואיה היושר האינטלקטואלי?

תודה איש ציפור

אלוקי- "שדי", על פי רש"י

ש"די לו בעצמו".


אלוקי שדי מוזכר רק בספר בראשית בהתגלות ה' אל האבות,מצויין שרק הם הכירו אותו בצורתו כאל שדי.

הוא מוזכר גם פעם אחת בספר איוב.

ייחודו של "שדי" הוא בזה שהוא "אלוקי הרחמים" מכיון שבתקופת האבות עוד לא היה מפורסם שהוא אלוקי הדין.

כאל הרחמים הוא גם (בנוסף) משדד הטבע!




תוקן על ידי - איקה - 30/11/2003 5:28:57

יפה !!!
בנוגע לש-די , זה לא השם שמשדד את מערכות הטבע , לפי הפירוש הידוע לי , זה דוקא השם המפורש , ועייני בפסוק "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ב-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם"
(המענין הוא שהפסוק נפתח ב"וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'" ולטעמי זה החידוש הגדול בזה , שברגע שמובן שא-להים (מידת הדין) הוא עצמו גם ה' (מידת הרחמים)
מתאפשר מצב של שידוד מערכות , בשביל שרצון ה' שמובדל גם מן הדין וגם מן הרחמים [שקיום שניהם יחסי לעולם] יוכל להתקיים בתוך העולם [במקרה ההוא להוציא את בני ישראל ממצרים , על מנת שההשלכות העתידיות של יצ"מ יהיו שבנ"י יעבדו את ה' ויהיו לו לעם וכו' ] ש-די מייצג את המציאות הא-לקית שמוגבלת בתוך מסגרת העולם .[שדי לו בעולמו] בעצם אולי לא הכי נכון לדרוש בזה כאן .... מצד שני ממילא הדברים יובנו רק למי שיכול הלבין מדעתו ... [בקיצור הדבר נתון לשיקול דעתו של הצנזור...]
שבוע טוב .

השיר הזה מוקדש לכל הפמניסטיות/ הגיבורות.

---------------------------------------

-"וכאור בקר יזרח שמש,," (שמואל ב. ד')

"פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשיבהו יום.ומיד יעלימוהו החמרים וההרגלים"
(הרמב"ם פתיחה מורה נבוכים)




להמצא כשמפציע השחר
משמע : לראות את השחר.
משמע להבין את:
אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם-
של עמודו של עולם.
זה להסתכל בשמיים ולקרוא בעננים
למצוא את התשובה לשאלת הלב החושב.
לראות את מיזוג האור בחושך, וללמוד ממנו.
לחזור לקרוא בעננים שעכשיו יותר ברורים.
והם כמו מחזקים את התשובה- שכבר ניתנה.
לחזור לראות בעננים -
לראות את התשובה מיטשטשת
ולדעת. שמעכשיו הכל תלוי בנו.

שהחכם שכרו חוכמה.
ידו בכל, ויד כל בו.
הוא זורק חכמה קטנה -
ומיד מחזירים לו פי כמה.
הולך ומצטמצם מפנה מקום.
עד שלא ישאר ממנו
וכל העולם יבלע אצלו.