תפקידי עורך הדין הם בעיקר ייעץ וייצוג, שעוררו שאלות הלכתיות רבות, למשל:
אם קיים איסור על עורך דין לייצג תובע בבית משפט המוגדר כערכאות, ומה איסורו, האם איסור ההליכה לערכאות,הוא רק על תובע או גם על מייצגו, ר"מ קליין, (משנה הלכות ח"ג סימן ריד, ח"ז סימן רנה, חלק ו, סימן שי"ג בד"ה עוד אמרתי, חלק יב סימן שפז), טוען שהאיסור הוא גם על המורשה, אך הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת ח"ד סימן סה),טוען, שעורך הדין אינו עובר על איסור הליכה לערכאות אלא רק אלפני עיוור, יש המדייקים מלשון האיסור המופיע בהלכה, שמשמעותו "תביעה", וטוענים שעורך הדין אינו "תובע", אלא "רק" מבצע "עבודה" עבור התובע, אך ברור שדבריהם אינם אלא דקדוקי עניות, נוסח ההרשאה לעורך דין, המופיע בספר דיני ממונות (לר"ע בצרי ח"א עמוד רסג), הוא "ויכול המורשה לתבוע ולהשיב על תביעה שישנה כנגדי לטעון ולהשיב על הטענות ולדון בעדי ולהפך בזכותי ולערער במקומי.. ו... ו... ו...", וקשה לומר על בעל סמכות כזאת, שאינו אלא "עובד", ואינו עובר על איסור הליכה לערכאות.), על דינו של המורשה שאינו שליח גרידא, אף שבהלכות רבות דינו כשליח, ראה אנציקלופדיה תלמודית (חלק יא עמוד מד) ערך הרשאה, אות י, "המורשה בטענות ועדיות".
שאלה נוספת היא, מהי נאמנותו של אדם הטוען טענות עבור אחרים, וכן מוסריות הייעוץ לצד מן הצדדים, בעצות שאינן נכונות.
"מורשה" כמייצג בעלי הדין, לא היהה מקובל בהלכה, בתלמודים הוא מופיע רק באופן שלילי, "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - רב אמר: זה הבא בהרשאה", (סנהדרין פרק ב ה"א), אך הגידולי תרומה, (שער נ אות ח), הבין את דברי הגמ' שהם שוללים רק מי שמסייע לאחרים בחינם, "אבל אם עושה בשביל ליהנות מהשכר ולא מהאלמות לא דיבר בזה, ואולי אין כאן משום לא טוב עשה כי להנאת עצמו הוא דורש ולא מיקרי ריב לו לו", ובירושלמי, "וימנה ליה אנטלר! הגע עצמך שנפלה לו שבועה ואנטלר בשבועה?!, בתקופת הראשונים מצאנו מחלוקות בפירוש מאמר זה, האם העובדה שאין המייצג יכול להישבע, מוכיחה שאינו "ממלא את מקומו", או שאינו יכול למלא מקומו רק במקרים בהם אינו יכול לישבע,אך כשאין צורך בשבועה הבוא יכול למלא את מקומו, ורבו החולקים בזה.
בספרות ההלכה מצאנו שמות רבים לעורך הדין:
"מורשה" ("אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא", (בבא קמא דף ע עמוד א, שבועות דף לג עמוד ב, וברש"י בבא קמא שם, "אורכתא - הרשאה", "כותבין הרשאה זה לזה, (בבא בתרא דף קכז עמוד א)
"אנטלר", "וימנה ליה אנטלר!", (ירושלמי סנהדרין פרק ב ה"א)
"אדבוקאט", "שיהיה טוען בעדו בעסקיו בערכאו*ת העכו"ם, הנקרא בלשון העכו"ם אדבוקאט", (שו"ת הרשב"א חלק ג סימן קמא)
"סניגודין", ("שלא יעמיד אצלו סניגורין, שנ' עד האלהים יבא דבר שניהם" (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מס' דכספא משפטים פרשה כ ד"ה מדבר שקר), "לא תשא שמע שוא שלא ידברו סניגורין לפניהן", (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג פסוק (א) ).
"טוען" "ושוכר טוען, ומוציא הוצאות ונתחייב בדין" (שו"ת הרשב"א חלק ה סימן רפז).
"מליץ", "והוצרך ליקח מליץ שיטעון בעדו" (טור חושן משפט סימן כו).
"אבוגדוריש", "בפרט בארץ וניציא מנהג פשוט דבין תובע ובין נתבע, רובם ככולם, ממנים מורשה לטעון בעדם הנקרא אבוגאדוריש" (בעי חיי, חו"מ ח"ב סימן צ, לבעל כנסת הגדולה).
"אפוטרופוס", "אם יכול אדם למנות אפוטרופוס לטעון בעבורו לבית - דין ולמסור טענותיו לחבירו", (שו"ת רש"י, מהדורת אלפנביין, סימן רכד (ראה שם בהערות), וראה שו"ת רש"י סימן עד ד"ה ועל הבית, "יראו בית דין שטר כתובתה ובית דין יעמידו אפוטרופוס עליך, בקי ויודע להפך בטענות זכותך וישאל על השבועה, כיצד נשבעה", אך במקומות אחרים מפרש רש"י את האפוטרופוס (שבמקורו היווני פירושו "פקידי הממשל" ראה קאהוט, הערוך השלם בערכו), ואצל חז"ל הממונה מטעם בית הדין, לפקח על נכסי מי שאינו יכול לפקח עליהם בעצמו, ובפרט לפקח על נכסי יתומים קטנים, "יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובורר להם חלק יפה", (יבמות דף סז עמוד ב) כתובות דף פח עמוד ב, גיטין דף נב עמוד א, "אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - ישבע, מינוהו בית דין - לא ישבע
"עורך דין", (כתובות דף נב עמוד ב, "אמר רבי יוחנן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין", שיטה מקובצת, כתובות דף נד עמוד ב, בשם תלמידי רבינו יונה ז"ל, "כעורכי הדיינין, פירוש כמו בני אדם המסדרין הטענות בערכאות בעבור הבעלי דינין לפני הדיינין ומלמד כל אחד הזכות שיכול ללמד על אותו שטוען בעבורו", אך בפירוש רבינו יונה על אבות פרק א משנה ח, "יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין - ר"ל ראש כמו שאמר בבראשית רבה ועפרון יושב בתוך בני חת באותו יום מינוהו ארכי כלומר ראש הדיינין וגם בוישלח יעקב מלאכים. ארכי ראש הלסטים וגם בערוך תמצא ארכי ולשם מפרש אותו: ופי' זה הוא אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שישאלוך ותאמר להם הדינין ואחר שישמעוה ממך הולכים לדיינין אחרים לדון ויאמרו להם כבר אמר לנו ראש הדיינין כך הדין אל תעש עצמך כמותם. המביא גם את פירוש הרמב"ם ז"ל, פי' (אחר) אל תעש עצמך כעורכי הדיינין [לא] דבר בכאן במי שמלמד טענות של שקר לחברו ולטעון בהן"), ובמחזור ויטרי סימן תכד, "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. כמקבלי טענות שבב"ד שמלמדים בעלי דינין להערים ולהסדיר טענותיהן היאך יטענו.
אין ספק, שעורך דין, המייצג לקוח אינו שליח גרידא, וייתכן שהוא פסול לעדות בסכסוך בו הוא מייצג את אחד הצדדים, ראה באריכות בשו"ת מנחת יצחק חלק י סימן קמו, "בענין אם הא דמבואר דחו"מ (סי' קכ"ג סעי' י') דמורשה שהורשה בשכר ידוע, אפי' אם לא יוציא, כשר להעיד, ואם השכר תלוי בבע"ד דעת הש"ך (שם סקכ"ב) דפסול להעיד,... הנה בשו"ע מבואר רק דין מורשה, ומ"מ אין נראה לחלק בזה דטוען נמי דינו כמורשה...", וראה א. שוחטמן, סדר הדין, עמ' 67 הערה 152 על היחס לעו"ד כנוגע בדבר לגבי עדות בבתי הדין של הרבנות בישראל, ובהמקורות המצויינים שם, ולאשר כתב "נראה שאם גובה שכרו של העו"ד תלוי במדת הצלחתו הרי בודאי שהוא נוגע בדבר, שהרי יש לו ענין ממוני ברור במשפט, לעומת כאשר שכרו של העורך הדין אינו תלוי במידת הצלחתו במשפט אלא הוא שכר קבוע מראש אפשר שלא ייחשב בהכרח כנוגע בדבר", ויש לציין לדברי הרמב"ם (הלכות עדות פרק טז הלכה ד), "דברים אלו (נגיעתו בדבר של עד) אינן תלויין אלא בדעת הדיין, ועוצם בינתו, שיבין עיקר המשפטים, וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות, אם ימצא שיש לזה העד, צד הנאה בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, הרי זה לא יעיד בה", ואף אם שכרו קבוע, ייתכן שייפסל לעדות, שהרי כל שתגבר "הצלחתו", יקבל יותר עבודה ושכר יותר גבוה, ובדומה למה שכתבו בפסקי דין רבניים חלק ה עמוד ג, לגבי קבלת עדות מבלש, "אבל לא לחשוש שמא חושב ע"י עדות זו יגיע לו ריוח ממקום אחר ומשום זה מעיד שקר, דא"כ אין לדבר סוף, והרמב"ם בדקדוק כתב בעדות זו ולא כתב ע"י עדות זו, בזה ודאי דלא נחשדו ישראל שיעידו שקר משום שיחשבו שמא יגיע לו ריוח בדרך רחוקה דכולי האי ואולי האי. ולא נחשדו ישראל על כך רק דאנו חוששין אף בדרך רחוקה שמא יש לו ריוח. ולנו הוא בספק ובדרך רחוקה לחשוש כן. אבל לו היה בודאי ולא בדרך דחוקה /רחוקה/ כלל וע"ז נחשד שפיר להעיד שקר ... אבל שיעיד שקר משום חשש שיש לו להעיד בדרך רחוקה שמא יגיע לו ריווח ע"ז לא נחשד...", ראה גם פסקי דין רבניים סקי דין רבניים חלק ה עמוד קח, וחלק ז עמוד שיד, בענין פסול נוגע בדבר, של בלשים.
הטוען הרבני, התקבל בבתי הדין בכל תפוצות ישראל, כמייצג או כיועץ, במדינת ישראל מוסדרת הופעת המורשים בחוק, ונאמר בו (תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל תשנ"ג, סעיף מז, (פרק ה, הרשאה, (פרטים מגבילים בתקנת המורשה סעיפים מז - נא שם), "כל בעל דין יכול למנות מורשה להופיע ולפעול בשמו ובמקומו בפני בית הדין, כל אימת שאין צורך כי בעל הדין יופיעו אישית, (ראה שם סעיפים נז-סב), "נוכחות בעלי הדין אישית" וראה גם אליאב שוחטמן, סדר הדין, עמודים 65-75, בפרק עורכי דין, ואצל מ. אלון בהמשפט העברי, מדף 1258 ואילך).
 |
|
|
]
