המשך אשכול - תפיסת החסידות לגבי הצמצום

מתוך איגרת הגר"א לקהל מינסק - "דור מה רמו עיניו ומילין לצד עילאה ימללו, אלה אלהיך ישראל, כל עץ וכל אבן, ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה, בפסוק 'ברוך כבוד ה' ממקומו', ובפסוק 'ואתה מחיה את כולם' וכו"

בספר הכללים לרמח"ל אב המקובלים הדברים מוגדרים באופן שאינו משתמע לשתי פנים.
וגם בכללי מאמר החכמה סעיף א' כתוב " ...על כן גזרה חכמתו, שיהיה הכל תלוי בו ונסמך עליו, פירוש, שהיה רצונו, יתברך, ליעשות הוא עצמו יסוד וסמך לכל המציאויות, שיסמכו עליו ותיתלה מציאותן בו. ... ואמנם דבר זה אי אפשר שיימצא אצלו יתברך, מצד עצמותו, כי אמיתתת מציאותו לא די שאינה נותנת שיימשכו אחרים ממנה, אלא , אדרבא, שוללת כל זולתו, כי הרי אי אפשר שתהיה מציאות מוכרחת אלא אחת, וכמו שביארנו במקום אחר. אך ברצונו יתברך, ויכולתו, הנה ודאי שהוא יכול ליעשות יסוד למציאויות שירצה, כפי מה שירצה לימצא להן.... ובו , יתברך שמו, אין דבר חוקי ומוכרח, אלא הכל מצד החפץ והיכולת, ואין הנבראים עם הארתו מין אחד, כי אין בינו ובין ברואין שום ערך, והנבראים כולם מחודשים מאין מוחלט. אבל מתדמה ענין יציאתם והימשכם מהארתו ליציאת התולדה הטבעית מסיבתה."

והטענות הבוריות החוזרות ונישנות כאילו נפש החיים חלק עליו הינן טענות של הבל שכן אפילו אם כן אז הרב גובר על התלמיד, אך חס ושלום שהנפש חיים חלק עליו, הרי כל כתיבת ספר נפש החיים מטרתו היתה להשיב לטענות החסידים ולא כספר לימוד כלל, ולכן כל מה שנאמר שם מתייחס לטענות ולא בא ללמד תורה.
וכותב במפורש נפש החיים : " באמת הייתי מונע עצמי מלבר בענין זה כלל ... אבל עתה, הן ימים רבים ללא מורה, וכל דבר איש ישר בעיניו להלך אחרי נטית שכלו, וכל יצא לב האדם מלא רק לעוף במחשבתו אל כל אשר יטנו לבו. והעולה על כולם, שזה תורת כל האדם, ונעשה משל בפי כסילים לאמר, הלא בכל מקום וכל דבר הוא אלקות גמור, ועינם ולבם כל הימים להעמיק ולעיין בזה, עד שגם נערים מנוערים ממשכא להו לבייהו לקבוע כל מעשיהם והנהגתם לפי שכלם זה".

אין ספק שגם מקורות שמדברים על כבודו שמלא עולם ושאין מקום פנוי ממנו, מעולם לא הובנו שמתייחסים לקב"ה ממש אלא רק להשגחתו, כיוון שעליו אין אנו יכולים לומר דבר שאין לנו בו תפיסה. ולהגיד שהכל זה הוא , זה כבר דעות של שפינוזה או כמה כתות במזרח.

בן איש,

עושים עסקה, כאשר תביא את הציון לרבי הלל, אבי את העץ חיים

אתנחתא,

כתבת: רבי הלל מפאריץ אינו מחדש מאומה בזה מה שאינו מבואר בכתבי מוריו האדה"ז, האמצעי והצמח צדק, הצמצום כדחק את עצמו מבואר לענין אחר בכתי חב"ד ולא לצמצום הזה.

ומה תאמר על כך, שר' הלל מבאר את ענין הצמצום כדחק את עצמו גם לענין זה?

ולשאר דבריך, שמעתי הרבה שיעורים ממשפיעים חבדיי"ם שונים, ובחלקם דיברו גם הם על הצמצום כצמצום ברצון. כמובן שבחב"ד הכל יותר מסובך, כיון שקודם הצמצם כבר יש את הוא ושמו בשלב הראשון, ואח"כ יש כבר הרחבה יותר גדולה כמבואר בשער היחוד של אדמור האמצעי ובפרט בביאורי ר' הלל שם, ויש את העל הרצון ועלות הרצון וכו' וכו'. ולצערי הרב לא הצלחתי לסדר משנה סדורה מכל שלשות האדמורים הראשונים בזה, שלפום ריהטא נראה שכל פעם הם מדברים על דבר אחר.

מיכי,

בנוגע לתפיסת הרצון כמשהו ממשי ולא רק כפסיכולוגיה, אם הבנתי נכון את החסידות הרי שיש משהו בדבריך, כיון שלא מצאתי באיזה מקום שמבארים שבענין זה המשל איננו מכוון (=המשל מהאדם אינו מקביל בפרט זה לנמשל, הבורא). אלא שבחסידות גם הרצון של האדם הוא אירוע אמיתי.

אבןתיבון,

רעיון מוזר ביותר. מצטרף למעונינים בהבאת המאמר.

אור נערב,

מסכים איתך בהבחנתך בכך שהאריז"ל בא להסביר את בריאת העולם ולא ליישב קושיות. אתנחתא כותב שכל העץ חחים מדבר על יישוב קושיות, ואבקש הפניות מדויקות. יש את העץ חיים ברשת.

עמרם (לידא?)

אני שמח מאוד לפגשך כאן. מזה זמן רב רציתי להודות לך על הוצאת הספר הנפלא הזה.

אך דומה, ועם כל הכבוד שאני רוחש להרב גינזבורג, שיטתו בהחלט רחוקה משיטת החסידות הסטנדרטית, וכפי שכתב תלמיד בנו בקונטרסו (משהו עם רמת אביב, שכחתי את השם) הרי שהיא יונקת רבות ממשנת הרב קוק, שעשה הגמוניזציה בין הקבלה והרומנטיקה והפילוסופיה והטבע, הרבה הרבה יותר מהחסידות המקורית.

אור נערב,
אם אני מבין נכון, היוצא מדבריך הוא שהצמצום הוא הפרוייקציה של התהוות מציאות ה"יש" הנבראת בממד שאנו מכירים?

אתנחתא, קראת את ההודעה האחרונה?
האם זה לא רדוקציה של הצמצום לפסיכולוגיה? אמנם לא של האלוקים אלא שלנו. אבל יש כאן גם מעט משלו. ואולי הרב גינזבורג גם לא מבין בחב"ד ובחסידות?
לעומת זאת, אני טענתי שהצמצום הוא אירוע 'פיסי' (רוחני, אך מציאותי. לא תחושות של אף אחד).


מיכי

מצו"ב קטע מהחיבור "חסדי דוד הנאמנים" מאת הרב יצחק גינזבורג - המדגים שימוש במשל נפש האדם - כדי לנסות ולהמחיש במידה מסוימת את ענין הצמצום בנקודה האמצעית.הרב מתיחס לשלוש נקודות שהן רת"ס של הקו האמצעי בספירות - כת"ם - כתר, תפארת, מלכות.

נסביר עוד מעט , על דרך החסידות, לגבי כל אחת משלוש האפשרויות, איך הוי' מצמצם את עצמו מאיתנו ואנחנו קיימים בתוך אותו מקום - וכיצד תהליך זה מצטייר נפשית ביני לבין הזולת ?

כתר - לצמצם את הכתר, ולברוא אותי שם - פרושו שהוי' מעלים ממני את הרצון שלו ואת התענוג שלו בבראתי, בבריאת העולם, או בלשון הרגילה - הוי' מעלים מאיתנו את "תכלית הכונה". אם אני חי בתוך העולם הזה, מגשש באפלה מיום הולדי ועד יום אחרון, בלי שום הרגש "לשם מה נבראתי", מה אתה רוצה מאיתי- זאת אומרת שחייתי את חיי בחלל שנוצר ע"י צמצום הכתר.

לחיות בחלל שנוצר ע"י צמצום הכתר הוא המצב הנפשי בו אין לי שום תודעה של תכלית הכונה בבריאתי ובבריאת העולם בכלל.

תפארת - תפארת היא מידת הרחמים שפועלת התכללות בין כולם. מידת הרחמים מחייבת שכולנו נתחבר יחד - כל אחד מרגיש את זולתו, אתה זה אני ואני זה אתה, לכל אחד ישנו חלק השני בתוך עצמו ולכן מרחמים אנו האחד על השני. לרחם עליך זה לרחם עלי - היות שכולנו גוף אחד, שעור קומה אחד. לצמצם את התפארת, לחיות בחלל של התפארת, פרושו לחיות בעולם ללא רחמים. לחיות בעולם בו לא מורגש שם הוי' שהוא מדת הרחמים, ורק מורגש שם אלוקים - מדת הדין.
את זה שעל כל צעד ושעל, על כל נשימה, ישנם רחמים אין סוף - אני איני מרגיש כלל. לחיות בחלל שנוצר ע"י צמצום התפארת הוא המצב הנפשי בו איני חש ומרגיש, בכל רגע ורגע, שכל קיומי וקיום כל הבריאה כולה היא זרימה מתמדת של רחמים, רחמי הוי' – "ורחמיו על כל מעשיו".

מלכות - המלכות מחייבת זרים, זולת גמור והמלך אמור להשגיח ולהנהיג את עמו. המלך יכול להשגיח במדת הדין ויכול להשגיח במדת הרחמים והכל על מנת להשתלט על העם ולהנהיגו. אם אני חי במצב של "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", כאילו שאין פה דין ואין דיין ואין שולט ואין משגיח - "עזב הוי' את הארץ" והכל הפקר - אני חי בחלל הצמצום שבנקודת המלכות. ולא רק שאין מלך בישראל אלא גם "אין נביא בישראל", הוי' לא מדבר איתי - יכול להיות שמרחם עלי ויכול להיות שיש לו תכלית הכונה בבריאתי – אבל אם אינו מדבר איתי - ישנו צמצום, סילוק גמור של אור הפה העליון. "קרו ליה אלוקה דאלוקיא" – מקור עבודת האלילים בזה שהגויים קוראים לו אלוקי האלוקים - תפיסה של השתלשלות עילה ועלול.
יכול להיות שהוי' בראש הפירמידה, אבל את השגחתו הפרטית
הישירה בלי אמצעי, את שליטתו המוחלטת על המתרחש - הם
שוללים.

לחיות בחלל שנוצר ע"י צמצום המלכות הוא המצב הנפשי בו אין מרגישים שיש מי שמשתלט על כל המתרחש כאן, אתי וסביבי – והכל הפקר.

לא אמרתי שאמרת כי כל הפרמיוניים הם מסיביים. אמרתי שאמרת שכל המאסיביים הם פרמיונים . כך הבנתי מדבריך בריש ההודעה שבראש עמוד זה, כי חוקי החומר מונעים קיומם של כמה ישים מסיביים באותו מקום. אני מניח שגם בזאת כוונתך היתה לחוקי החומר הקלאסיים (השגויים).

למיטב ההערכה כיום, קיים לפחות בוזון מאסיבי אלמנטרי אחד, הלא הוא בוזון ההיגס החמקמק. בוזונים מאסיביים שאינם אלמנטריים יש כחול אשר על שפת הים: רבים מן האטומים (גרעיני האטומים יש לומר) הם בוזונים, שבשכנוע מספיק מתקבצים להם כולם ל"מקום אחד" ויוצרים קונדנסט, כאשר עיני בני דודנו הנסיונאים תחזינה מישרים חדשים לבקרים זה עשור בשנים.

השיח נקי, הראש באדמה


תוקן על ידי - יצחק_יונתן - 21/07/2005 11:36:45

אתנחתא,
באמת לא צריך להבין כלום כדי להבחין בין 'שייך קצת לחסידות', כלשונך (אני חושב שהוא היה שייך הרבה), לבין 'הוא הוא החסידות', שזה מופרז לגמרי. ואם הורעה חזקתי, אין ללי אלא להצר על כך. בהחלט ייתכן שאני לא מבין גם בנושאים אחרים, כמו בזה.

י"י,
כמובן לא התכוונתי לומר שכל הפרמיונים הם מסיביים, ואף לא אמרתי זאת. טענתי (הטריביאלית) היתה שבעולם הקוונטי יש תופעת דחייה בין פרמיונים שדומה לדחייה המאקרוסקופית-קלאסית בין חלקיקים מסיביים (אמנם לא אותה פונקציית מדרגה, אלא משהו מרוח יותר). אני מניח שהבנת שזה מה שאמרתי.



מיכי

העולם משקיע מיליארדים בחיפוש אחר בוזון היגס המאסיבי, וכאן פוסקים בהבל פה כי כל חלקיק מאסיבי הוא פרמיון??

סליחה על הקטנוניות, אפשר להמשיך כאילו כלום.

השיח נקי, הראש באדמה

עומק כזה! תודה!

קודם כל אומר קצת התייחסויות למה שעלה - בלי ציטוטים... אז את הרב זילברמן אשאיר לתגובה נוספת (אתנחתא!).

קודם כל - וניטי00 - LOL!!!
אכן יש צד שכל הדברים הללו הם מלמולים לא מובנים ל"הם" יותר מאשר לך. מצד שני יש כאן נסיון אמיתי (יומרני להדהים יש לומר) להבין את אלוהים.

אנסה להבהיר איך לדעתי התהליך הולך.
קודם כל - כל אחד מרגיש צורך בקשר עם אלוהים, באופן כזה או אחר. הקשר עם אלוהים הוא דבר פנטסטי וכמעט מופקע מן השכל. היישות העצומה והבלתי נתפסת - ואני אתקשר איתה. באמת בין הקיום האנושי והקיום של העולם על כל אשר בו בכלל, לבין הקיום של אלוהים - קיים פער עצום, של בין נברא לבורא. ושוב, מצד שני, האדם מרגיש צורך בגישור על הפער הזה.

זה נושא מאד מרכזי וקיומי ואינטימי, בחיי האדם.

הקבלה מתמודדת עם השאלות האלה, ולשם כך היא חידשה מערכת של מושגים בשביל השיח. וכך הוא בכל מדע רציני. כדי לדבר לעומק אתה צריך לבנות שפה נוחה שתעזור לדוברים להבין אחד את השני. כאן יש שני כיוונים. יהיו שיאמרו שהשפה של הקבלה, כמו גם כל רעיונותיה, הם "המצאות" אנושיות שמטרתן נסיון להבין את הקב"ה (לצורך הענין כמו "סתם" פילוסוף). ויהיו כאלה (ואני בכללם) שמאמינים שהטרמינולוגיה שהקבלה משתמשת בה היא מהותית, ומבטאת משהו אמיתי כשלעצמה.

כפי שנאמר כאן, באיזה תפיסה פילוסית פשוטה, נוצרת התנגשות בין קיום האל האינסופי לבין המציאות הסופית - שהוא מתגלה בה / מחובר אליה. כל השאלות הידועות בנוסח - האם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים; האם הוא יכול להתאבד; הם שאלות שנוגעות בשאלה - עד כמה הוא אינסופי ומוחלט. האם בכלל אפשר להיות אינסופי ומוחלט; איך המוחלט הזה יכול להתקיים לצד העולם הלא מוחלט שלנו.

(נאך ובןאישאחד-) גם אני שותף לתחושה שבאמת כל השאלות הללו לא מתחילות, מכיוון שבפשטות אלוהים הוא מציאות מסוג שונה מהותית מהמציאות הנבראת. קודם כל באשר הוא ברא אותה (יש מאין). ולכן הוא לא כפוף לחוקיה בשום צד וצורה. מצד שני בכ"ז יכולה לנקר השאלה - בכ"ז?...
אני חושב שכשהאר"י הסביר את הצמצום, כפי שנאך אמר, הוא הסביר איך העולם נברא וזהו. ולאו דווקא ניסה לתרץ קושיות (העמדה שסבירה בקרב מי שרואה בהכל מעשה אנושי גרידא. אני רואה בזה מחשבה אנושית שברמה כזו או אחרת מקורה ברוח הקודש. חכמה ממקור רוחני אלוהי עליון).