יחודו של ויכוחנו הוא העמקתו ביסודות היהדות: הא-ל והנהגתו והתורה.
בשלושת התחומים הובעו דעות מקוריות ומהפכניות. מבחינת היסודיות וההשלכות הרציניות ישנה הרבה יותר חדשנות בנושאי הא-ל והנהגתו מאשר בנושאי התורה. אבל מבחינת פוריות הדיונים וההתעניינות זוכה נושא התורה לעדיפות.
הסיבה לכך היא כי טבעו של הציבור בכלל וטבעו של דיון פוסק ובן רב משתתפים בפרט, אינם בכיוון של מאמץ אינטלקטואלי ורגשי עם מוכנות לשנות דעות קדומות ומורגלות. לכן התקווה להתפתחות מתוך דיונים בו משתתפים הרבים, מונחת יותר בתחום התורני.
דיונים בתחום היסודות הראשוניים עם כל השלכותיהם הם נחלת יחידים וכבר הוכח שלא דיונים אלה "מזיזים" דברים אצל הרבים. הדיונים התורניים הם ה"מדברים" לכלל ובאמצעותם "יפלו אסימונים".
לכן מוצע לדוברים האינטלקטואלים לתרגם את תובנותיהם לתחום התורני בשפה תורנית.
לשם כך הבה ננסה להפנות את תשומת הלב למה שקורה ביהדות בתחום ההלכה ומה צריך להיעשות בו לשם התקדמות.
להלכה שני מישורים מקבילים: מישור החיקוי ומישור ההיגיון. מישור החיקוי הוא "תורת אמך". "כן נהגו וכן נוהגים". מישור ההיגיון הוא "מאי טעמא?", "מנין?" "היכן כתוב?".
מישור החיקוי הוא פשוט ותלוי רק ב"צא וראה מה נוקט העם". זו התרבות המעשית בשטח בלי להתחשב בטקסטים, בקדמונותם ובקדושתם. מרכזו המקומי של מישור זה הוא ברחוב, בבית ובמטבח היהודיים.
מישור ההיגיון תלוי ב"מה נאמר בסיני". זו התרבות ההגיונית המעוגנת בטקסטים השונים של התורה שבכתב ושבעל פה ובהירארכיה של החשיבות ביניהם בלי להתחשב בנעשה בשטח. מרכזו המקומי של מישור זה הוא במוחות ובבתי המדרש היהודיים.
כל זה במבט על כל מישור בנפרד. אבל מאחר והיהדות תלויה בשניהם, מוטל עליה בעל כורחה ליצור סינתזה בין שני המישורים.
יצירת סינתזה זו נמשכת זה אלפי שנים.
לו הייתה התורה כתובה בצורה חד משמעית בשפת אחד המישורים, היה המישור בו כתובה התורה מכריע את המישור שלעומתו.
אם התורה הייתה ספר הלכה המעלה את מיליארדי הפרטים הצצים בחיי היום יום ממעמד הר סיני עד היום, מהתקופה הפרה-היסטורית עד לתקופת המיקרוגל, היה תפקיד מישור ההיגיון רק לענות "אמן" להנחיות המעשיות.
לעומת זאת, אם התורה הייתה ספר פילוסופיה דתית ומשפטית המנחה את דרך החיים לפי עקרונות הגיוניים מופשטים, היה תפקיד מישור החיקוי לתרגם את הליכות היום יום לפי ההנחיות העקרוניות.
למעשה, התורה מהולה בשפות שני המישורים יחד. עובדה זו הולידה פוריות מרשימה ביהדות בה התפתחו שני המישורים במקביל עם יצירת סינתזה ביניהם. ימי הפוריות הזו היו הימים שקדמו לכתיבת התורה שבעל פה. מאז נכתבה וקודשה התורה שבעל פה, תוגבר מישור החיקוי על חשבון המישור ההגיוני.
הרב מיימוני, אני פשוט לא מאמין בשטות הזו, זה שוב מהדברים שמיועדים לתינוקות, כמו הלכה ממשה מסיני והמושג תולה באילן גבוה וכדומה,
בתכלס לא היית חתימה אף פעם כי זה פשוט נוגד את יסוד התורה שבכל דור תהיה נביא, שבכל דור חייב להיות סנהדרין חיים, שופטים חיים,
בתכלס אף חכם כמעט לא לקח את השטות הזה ברצינות, בסך הכל זה עשה הרבה כאב ראש לשו"תים לכתוב תשובה ארוכה להתפלפל בלי סוף, והתוצאה כמובן שלא נשאר זכר מהחתימה,
בעיני המושג חתימה = אלילות,
זה כמו המושג משיח, האם לפי כת ההשקפה אפשרי שתהיה משיח במציאות ?
הרי הויואל משה אמר אם אני פעם ייתיר את הבחירות תדעו שהתקלקלתי, שזה בעצם אומר שכל משיח שיבוא לפי כת ההשקפה הוא חייב להיות משיח שקר,
תוקן על ידי maxmen ב- 14/06/2012 14:27:25
נשלח ב-14/6/2012 13:46
מקסמן
האם באמת היתה חתימת התורה? חתימת התנ"ך? חתימת התלמוד?
הנושא ראוי לאשכול בפני עצמו.
שאלות לדיון:
א. איך נעשית קנוניזציה (=קביעה של טקסט כמקודש)?
מי מכריע? על סמך מה?
ב. מהי חתימתו של טקסט? איך היא מושגת?
יש לשער כי ניתן להבחין בין כמה שלבים מבחינה אנליטית ואולי גם בהיסטוריה.
א. בטקסט סיפורי או משפטי - האירוע המכונן. כלומר האירוע שקרה או מתן החוק.
ב. איסוף החומר.
ג. כתיבתו. (לא הכרחי! ראו ביצירת המשנה והתלמוד, שזמן רב מאד היה בעל פה).
ד. קידושו.
ה. חתימתו.
אני ממליץ להעביר את ההקדמה הקצרה שלי לאשכול שתפתח.
כותרת מוצעת: קנוניזציה. כיצד מתקדשים טקסטים? וכיצד הם נחתמים בפני תוספת ועריכה?
מעניין למה משה רבינו או חסידיו השוטים (הצדוקים) לא עלו על הרעיון לעשות חתימת התורה, במקום לקשקש תורה משמים שרוב ברי הדעת מבינים שאין דבר כזה, היו צריכים פשוט לעשות חתימה,
(אגב: מהי חתימת התלמוד מישהו יודע ? זה איזה עורך בעיתון יתד שהחליט על החתימה ? כי הם החליטו גם שאחרי הרב שך יש חתימה,)
נשלח ב-14/6/2012 11:05
[אמשלום
אני לא התייחסתי ל"רחוב" ואיני יודע במבט ראשון איך לשלבו במה שכתבתי.]
ומול עינינו האם ההחמרה בהלכות צניעות אינה תגובה לרחוב?
נשלח ב-14/6/2012 08:20
בלי להיכנס לשאלות שאיני מבין בהן.
כל קביעה חדשה באה על רקע של מצב נתון.
כאשר האם מבטיחה לבת: תנגני בפסנתר כי לי לא נתנו, זו תגובה למה שהיה במשפחתה שלה בילדותה.
הבת כמובן לא תבין זאת כי אין לה את הרקע.
יש קביעות חדשות שבאות במודע. יש קביעות מודעות שמצהירות על נתק והתחלה חדשה. (למרות שהתחלה חדשה היא יחסית, היא עדיין יכולה ליצור נתק והגדרה של מסגרת חדשה).
גם כאשר הקביעה החדשה מצליחה להקים מסגרת ששורדת, הדור הבא שגדל במסגרת כבר לא ידע על מה היו המריבות ויגדיר את עצמו לפי המסורת שלו. זה הבית שלו.
האם כתבתי כללי מדי?
פירוש הכללים: האם הרפורמים הראשונים הגדירו את עצמם מול חברה אורתודוכסית (גם אם השם הזה, "אורתודוכסיה" צמח אחר כך כתגובה לתגובה)?
האם האופן שבו הרפורמים הראשונים הגדירו את עצמם משנה משהו להגדרתם העצמית הנוכחית?
משל לדבר: אברהם אבינו הגדיר את עצמו גם כאנטיתזה לתרח. אבל מי זוכר היום את תרח?
זה קצת מוזר עבורי להמשיל את הרפורמים לאברהם ואת עצמנו, האורתודוכסים, לתרח, אבל זה רק לצורך המשל.
וכל זה בלי להיכנס לשאלה אם הנתונים ההיסטוריים על כוונת הרפורמים הראשונים מדוייקים.
שתיהן תגובה - למציאות הקיימת (שעיקרה חילונית וכו'). אבל אין הרפורמה (בודאי היום) תגובה לאורתודוקסיה. אולי להיפך (האורתודוקסיה מגיבה לרפורמה), אבל יש כאן מבינים ממני בעניין זה.]
נשלח ב-14/6/2012 07:51
אמשלום אם כץ הגדיר את האורתודוכסיה כתגובה, האם זה לא נכון לפחות באותה מידה על הריפורמה? האם הריפורמה לא קמה על רקע של יהדות מסורתית/דתית והגיבה עליה?
נשלח ב-14/6/2012 07:10
[איך פספסתי את האשכול הזה? בכל מקרה, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. נכתבו כאן כ"כ הרבה דברים אומללים על הרפורמה (לא כרעיון, אלא כתנועה וכזרם רעיוני ספציפי), כ"כ הרבה אי-דיוק, עד שקל יותר לקרוא לזה פשוט "אי-אמת". בעיקר ברמת המוטיבציות לעשיית שינוי - הרפומה לא "מורדת" באורתודוקסיה ולא מציצה בחשש/ציפייה לבדוק כיצד זו תגיב על כל "תעלול" חדש שתמציא. לא נעים להודות - האורתודוקסיה לא מעניינת את הרפורמה כלל (מלבד העניין ה"משפחתי" - אחים ואחיות אנחנו, חלק מ"כלל ישראל", וכו'). הבחירה בשווין מגדרי בבתי הכנסת (למשל), לא נעשתה כדי להרגיז את האורתודוקסיה, בדיוק כפי שהבחירה להשיא זוגות חד-מיניים אינה מכוונת כנגד חצרות החסידים, "יתד נאמן" או רבני צהר. אני מוצאת שמקומם של הכותבים גורם. הכל נמדד באופן יחסי לחזרת שלהם, כאילו היתה היא היא מרכז העולם. אמנם, לזכות הדוברים כאן אומר, שדרך חשיבה כזו יכולה להוביל למקומות גרועים בהרבה, ואילו כאן היא דווקא מוּנעת מניסיון ל"תיקון עצמי" ובע"ה גם מניעה לקראתו. ובכ"ז.]
נשלח ב-13/6/2012 23:30
עוד נקודה כללית הנוגעת לאשכול שדובר עליה אך נראה שנכון להציג בצורה דלהלן שיש בה להבהיר את הנושא.
ההתנגדות החזקה ל"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" לכאורה אינה משום שמפרש את התורה בצורה לא נכונה שע"ז התריעו בהקשר ובלשון אחר אלא פירושו שמגלה פנים נכונים אלא שהם לא כהלכה המקובלת שנשתלשלה [וכמ"ש הגר"א על דרך התלמוד להצדיק ההלכה בפירוש המשנה] שזו סכנה להלכה וכלשון מואדיבנו "מדרון חלקלק". וכ"כ הרמב"ם במו"נ שהציוויים של בל תוסיף ובל תגרע הם על שינויים מוצדקים.
מאידך לגלות פנים בהלכה שלא כתורה גם מרחיק מרצון השם ולכן נשאלת השאלה עד היכן ניתן [להניח] לגלות פנים בהלכה שלא כתורה רק כדי שלא לגלות פנים בתורה שלא כהלכה? טרם חתימת התלמוד ניתן היה לדרוש ולעגן את התפתחות ההלכה עד מידה מסוימת ובכך להגביל את הנתק בין התורה וההלכה, אבל לאחר החתימה ובפרט לאחר הקביעה שאין בידינו לדרוש מקראות ועוד בזמנינו שצורת הדרושים לא יתקבלו על דעת החכמים, הרי שלא תימצא דרך להצלת התורה מידי ההלכה [וחוק ג'פרסון יהפוך את הקערה על פיה להפריד הפרדה גמורה בין התורה וההלכה] ורצון ה' מה יהיה עליו?
