אברהם שרה ומה שבינהם

(עפ"י בראשית יב-כ)

סיפור אברהם ושרה מלא קושיות:

רעב בארץ. אברהם ושרה יורדים למצרים לשבר להם אוכל. כאשר התקרבו למצרים(1) אומר אברהם לשרה: אני יודע שאת אישה יפה כשיראו אותך המצרים וידעו שאת אישתי יהרגו אותי ואותך יחיו(2). בבקשה אמרי שאת אחותי(3) "למען ייטב לי בעבורך וחיית נפשי בגללך"(4).
ואכן הם מגיעים למצרים שרי פרעה לוקחים את שרה לפרעה ומשם מובילים אותה לבית פרעה(5). ו- עם אברהם מייטיבים והכתוב מפרט לפרטים מה נתנו לאברהם בתמורה.
ה' מכה את פרעה וביתו בגלל שרה ופרעה קורא לאברהם ומתקיף אותו בשאלות בלי לתת לאברהם יכולת להגיב- מה עשית לי? למה לא אמרת לי שהיא אשתך? למה אמרת שזו אחותך ואני לקחתי אותה לאישה? כעת קח את אשתך ולך. פרעה נשמע לחוץ כל כך עד שהציב אנשים שיוודאו כי אכן אברהם ושרה עזבו.
בהמשך הכתוב מספר לנו מגוון התרחשויות הנוגעות לאברהם ברובן נראה אברהם כאיש דואג, אכפתי ושוחר שלום- ריב רועי לוט ורועי אברהם, הצלת לוט במלחמה, תפילת אברהם על אנשי סדום- אך כאשר מדובר בשרה אשתו כמו בסיפור הגר, שרה לא יכולה לסבול יותר את ההצקות של הגר ההרה, והיא פונה לאברהם בתסכול: "חמסי עליך... ישפוט ה' ביני ובינך" ואברהם בתגובה: היא בידיים שלך, עשי בה כרצונך. אברהם לא פועל, לא עושה כלום לגונן על שרה.
עובר זמן אברהם ושרה עוברים לגור בגרר. ואברהם אומר על שרה אחותי היא(6). אבימלך שולח להביא את שרה(5). ובלילה אלוקים בא אל אבימלך בחלום ואומר לו: אתה עומד למות על כי לקחת אשת איש, והכתוב מציין שאבימלך לא התקרב אליה(7). ובתגובה אבימלך משיב לאלוקים - האם תהרוג חף מפשע. הלוא הוא אמר לי וגם היא אמרה לי שהם אחים, בתמימות עשיתי זאת ואלוקים משיב לו בחלום- אני יודע שעשית זאת בתום לבב, חסכתי ממך לחטוא לי לכן לא נתתי לך לנגוע בה. כעת תשיב את האישה כי בעלה נביא והוא יתפלל בשבילך ותחיה ואם לא תשיב את האישה דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך.
אבימלך קם בבוקר ולפני שהוא מחזיר את שרה הוא קורא לכל עבדיו ומספר להם את הסיפור הם מפחדים ורק אז קורא אבימלך לאברהם ואומר לו: מה עשית לנו? מה חטאתי לך שהבאת עלי ועל ממלכתי חטא גדול שכזה ועשית איתי מעשים שלא עשו? מה ראית שעשית זאת? אברהם עונה ואומר- חשבתי שאין פה יראת שמים ושיהרגו אותי בגלל שהיא אשתי. חוץ מזה היא באמת אחותי מצד אבי. ואברהם מספר פה שהבטיח לשרה כשנישאו כי לכל מקום שילכו היא תאמר שהם אחים. אבימלך בתגובה לוקח מתנות ונותן לאברהם, מחזיר לו את שרה ומזמין אותו להתיישב בארצו. ולשרה הוא אומר נתתי לאחיך כסף שיהיה גם בשבילך. אברהם מתפלל ואלוקים מרפא את אבימלך ואת בני ביתו.
ומיד אחרי סיפור אבימלך התורה מספרת לנו שה' פקד את שרה והיא יולדת בן לאברהם.

עד כאן מהכתוב. כעת ננסה להבין כמה פרטים עיקריים:

1. למה רק כאשר היו קרובים אברהם ושרה למצרים אברהם מציג את הבעיה לפני שרה?
2. למה משווה ומדגיש אברהם לפני שרה "יהרגו אותי" מול "אותך יחיו"?
3. למה חשוב לאברהם לציין "למען ייטב לי בעבורך" עוד לפני שהוא אומר "וחיית נפשי בגללך"?
4. למה אברהם ציין בשני המקרים אחותי, ולא אשת אבי או אשת אחי. או כל קירבה אחרת?
5. בשני המקרים אברהם רואה שאשתו נלקחת לבית פרעה/ אבימלך ולא עושה שום דבר. בשני המקרים אברהם מחכה לנס.
6. כאשר אברהם ושרה גרים בגרר הם לא רעבים ללחם. שרה חוותה טראומה בעבר בבית פרעה היינו מצפים שאברהם ימנע מפעם נוספת. ולמרות הכל אברהם מכניס את עצמו ואת אשתו לחוויה הזאת ואפילו לא שואל בעצת שרה ולא מכין אותה לצפוי להיות.
7. הכתוב מציין שאבימלך לא נגע בשרה. האם זה אומר שפרעה כן נגע בה הרי בסיפור פרעה הכתוב לא מציין זאת?



תוקן על ידי - לנצחתלמידה - 17/10/2003 2:50:46

ראשית - התנצלות בפני דיוטימה.


שנית - מיימוני,

גם אם המעשה הוא עובדה, המספר משפיע על עיצוב הסיפור ומעביר באמצעותו מסרים. אם הוא משתמש במילים ובביטויים דומים לאלה בהם השתמש במקום אחר, סביר שהוא מנסה להעביר מסר של קשר בין המקרים. (ראה גם באשכול אליו הפנה אותי ווטו בסוף דבריו, על הדרך בה מעצבים זכרון ועובדות).



שלישית - ווטו,

הבנתי. תודה.

אמשלום,

כמו שבפסקה הראשונה כך באחרונה, את מייחסת לי התעלמות/שכחה ממה שכביכול לא הדגשתי.

בכן לגבי הפסקה הראשונה אכן לא התכוונתי אלא לשמוח בנתון שהביאה דיוטימה ולא "שכחתי" שיש לתורה מסרים ייחודיים. לעצם פרשנותך הנאה ובפרט לאחר דברי מיימוני יש הרבה לדון אך זה שייך יותר לאשכול "יחסנו אל סיפורי התורה".

לגבי הפסקה האחרונה הרי הבאתי תחילה את דברי הרש"ר המצדיק את הרמב"ן בבחינה של אי הסתרת חטאי גדולי האומה ורק לאח"כ מכן הבאתי "מצד שני" את האיזון ובהדגשת מלת האומר, כך שלא חששתי יותר מהרמב"ן אלא ניסיתי להקיף יותר את הנושא של גילוי מול הסתרה וטשטוש, בנוגע לחטאי גדולי האומה.  [עמדה קיצונית תוכלי למצוא באשכול ציטוט עם תרגום באדיבות מיימוני].

אמשלום

איקון ירוק.

(ותיקון מיגדרי קל: דיוטימה היא "היא", אם איני טועה).

***
דיוטימה

נדמה שלי שלמעלה לא נתתי איקון ירוק על התגלית מנוזי. הנה הוא כאן (וירטואלי בגלל המוזילה שלי).

***
פירוש הרמב"ן מפגיש בין ביקורת המקרא לבין גישה "מיסטית" עתיקה יותר.

שתי הגישות רואות בסיפור של אברהם במצרים סיפור שלא בא לשרת את עצמו אלא את העתיד לבוא.

אולם בעיני זו טעות. הסיפור מופיע בתורה כי כך הוא קרה (לפחות לפי הבנת הכותב, שבעינינו הוא משה רבנו הכותב מפי הגבורה).

אמנם לסיפור יש השלכות. ובזה צדקו דברי הרמב"ן, כי החסרון שניתן לגלות אצל אברהם, שאולי מתחיל בעצם הירידה מצרימה, התפתח וגדל עד לגלות הבנים בדור מאוחר.

אבל זה שמעשים קטנים תופסים תאוצה ונושאים השלכות גדולות ולפעמים כבדות ומצערות אינו אומר שהסיפור התרחש בגלל, אלא להפך.

מי שמפרש אחרת הרי זה בגלל שהמיסטיקה שלו קדמה להבנתו, או משום שהוא רואה בסיפורי המקרא לא סיפורים היסטוריים אלא סיפורים שכל כולם לא נועדו אלא לשרת תכלית אחרת כלשהי.

(למה האמריקאים מספרים ששלחו חללית לירח? לא מפני שזה היה, אלא כדי שיהיה להם במה להתגאות...).

[רק עכשיו ראיתי אשכול זה...]

ווטו,

מרוב התלהבות מן ההשוואה לחוקי המזרח הקדום, שכחת כי לתורה יש גם הקשר עצמי ולא רק הקשר תרבותי רחב. היא בודאי מתמודדת עם הידוע והמצוי בזמנה (וכדי להבין את כוונתה, זה יכול להועיל אם נכיר את ההקשר הזה) אבל גם מנסה לומר משהו ייחודי, שהרי אחרת מה לנו תורה? נקרא בכל שבת מחוקי חמורבי...

לעניין עצמו -
כבר אמר דיוטימה לעיל שבסיפור אברהם ושרה במצרים מופיעים מוטיביים לשוניים וסיפוריים שיחזרו שוב בתיאורי העבדות של תחילת ספר שמות. גם הרמב"ן שם ליבו לכך והוא מוצא בזה טעם - "ויהי רעב בארץ - הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם. ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים."
כלומר, כל מה שקורה לאברהם עכשיו, יקרה לבניו בהמשך. אם נקבל את דעת הרמב"ן כאן, נוכל להבין שהצורך בהקבלה חשוב כ"כ למספר, שהוא נזקק להוספת פרטים (אחותי/אשתי) כדי למצוא הקבלה גם להחייאת הבנות מול המתת הבנים (שהיא נקודה מהותית בעיניו, כנראה, בסיפור העבדות).
כיוון שהרמב"ן רואה כאן הקבלה בין הסיפורים, הוא מבקש למצוא לה טעם, ופירושו הוא שיש כאן חטא ועונש בסגנון מידה כנגד מידה - "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. ... ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא." (אגב, פירוש דומה נותן הרמב"ן גם לסיפור הגר והתייחסותם של שרה ואברהם אליה).
בניגוד אליך ווטו, הרמב"ן אינו חושש לומר (ולטעמי, הוא עושה זאת בצמידות לגדולה לסיפור בתורה ולרוח הנושבת ממנו) שאברהם חטא ושהפקרת אשתו בתמורה לחייו שלו היא מעשה חמור שעליו ייענשו בניו העתידיים ברצח, בעוד בנותיו יזכו לחיים. 

תוקן על ידי אמשלום ב- 19/10/2007 7:13:26

דיוטימה,

הגילוי שהבאת [כמו זה לגבי בני למך באשכול סמוך] ממש מפליא וחבל לוותר עליו. לכן הבה ננסה למצוא פירוש המיישב את שאלת מואדיב וקוני או המוצא את המגמה הדתית שתחפוץ לבלבל את היוצרות ולומר שלמרות ש"אחות" הוא תואר המייחד יותר את האשה [בדומה לאישות לעומת פלגשות בהלכה], לא כך סברו פרעה ואבימלך!

אולי יש להסביר למה בחרו ב"אחותי"? הלא זה מוזר שכדי להוסיף חומרה בחרו בביטוי מיקל! אבל למי שמכיר את מנטליות המזרח התיכון של תככי לשון קל לו לפרש שזו היתה שפה דו משמעית.

היינו כאשר אדם רצה לחטוף את אשת זולתו היה אומר המתגונן "אחותי היא". כך מצד אחד הציל עצמו ממיתה שהחוטף ה"תמים" יוכל להצטדק שלא לקח אשת איש, אבל החוטף הבין היטב שבעצם כוונת המתגונן היא "יעני" אחותי דהיינו בעצם אשתי בנישואין גמורים ללא פלגשות, אבל אני רק אומר "אחותי" שאם בכל זאת תגזלנה תוכל להצטדק בלי להרוג אותי.

[אצל אבימלך היה אמנם תום לבב, אך לא נקיון כפיים.]

פירוש זה נראה אמיתי. מה דעת החברים?

בד בבד עם כל גילוי כזה או אחר יש לזכור כי המקרא הוא בעל מגמה דתית מובהקת. אילו הסיפור הזה לא היה משרת מטרות דתיות הוא לא היה נמצא בו. לספר על אברהם כשקרן, פחדן וחסר אמונה , בלתי מתקבל על הדעת. יש לראות את הספור הזה "בזעיר אנפין" למה שהתרחש שנים אחר כך ביציאת מצרים במובן של "מעשה אבות סימן לבנים". אפשר לראות את זה אפילו מן הבחינה המילולית כאשר קיים שימוש באותן מילים ממש: "רעב בארץ", ה"ירידה" למצרים, "והרגו אותי ואותך יחייו" (המשפט הבעייתי שלך מואדיב חוזר באותן המילים ובאותה המשמעות גם בשמות א' כאשר מגיע הציווי להמית את הבנים ולהחיות את הבנות...), "נגעים" - אותו ביטוי מצוי הן בבראשית יב' לגבי פרעה והן בשמות יא'1, ולבסוף הביטוי "קח ולך" שאומר פרעה לאברהם ביב', וגם למשה ואהרון בשמות יב' 31-32..

***
מימצאים כאלה ואחרים יכולים לשפוך אור פה ושם , אך הם לא יכולים לעמוד במקום אמונה דתית, השקפות עולם, עריכות מגמתיות וכדומה.
כל השתלשלות עניינים , תמוהה ככל שתהיה, היא זו אשר מכוונת לכך שבני ישראל יגיעו למצרים, יצאו ממנה, יקבלו את התורה וכו' וכו'..
ואם זה לא מסתדר באופן הזה הרי תמיד ניתן לפנות למדרש ולאגדה. בטוח יש שם משהו שמסדיר את זה, לא?

וכן פרעה ואבימלך הצטדקו לאמור: 'למה לא הגדת לי כי אשתך היא?' 'הלא הוא אמר לי אחותי היא!'

.

דיוטימה

הגילוי יפה, אך אינו עולה בקנה אחד עם הסיפור.

הרי אברהם אומר כי אם יתברר כי היא אשתו, אותו יהרגו ואותה יחיו.

לא רק השלכות מעשיות כי אם גם השלכות משפטיות!
אגב, מה שאירע לאברהם במצרים (יב') ואחר כך שוב בארץ פלישתים (כ'), אירע גם ליצחק אשר נאלץ כאביו בשעתו להציג את אשתו כאחותו.
המשמעות שנתגלתה בנוזי (עיר מן המחצית השניה של האלך השני לפנה"ס בבבל) היא שקשרי נישואין נחשבו להדוקים ביותר אם ניתן להן מעמד משפטי נוסף של ,אחות". מדובר כאן על מעמד משפטי! ( כל הארכיון שנתגלה בנוזי אגב הוא ארכיון חוקים).
כלומר, גם אברהם וגם יצחק השתמשו באמצעי המשפטי החזק ביותר שעמד לרשותם לפי החוק והמנהג של זמנם. יש לזכור גם כי אברהם חי זמן רב בחרן שהייתה קרובה לנוזי בכל הקשור לתרבות משותפת.
אין לי פה כרגע דוגמאות לחוקי אימוץ נפוצים כאלה אך לכשיזדמן לי, בהחלט אביא.

דיוטימה,

תודה רבה רבה

זה ממש שופך אור על הפרשה הבלתי מובנת. אבל מעניין לדעת אם זו היתה אמירה בעלמא, או שהיו לזה השלכות מעשיות?

ע"פ תעודות אימוץ שנתגלו בנוזי שבבבל, אפשר לראות כי התקיים נוהג לפיו הבעל מכריז על אשתו כעל "אחותו" ובכך מקנה לה ביטחון רב יותר. מעמד האחות היה רב יותר מאשר האשה.
לפיכך ניתן לראות במעשהו זה של אברהם דווקא ניסיון להגן על שרי אישתו מפני המצרים. אך פרעה, שנוהג זה לא היה מקובל במצרים, לקח את הכרזתו של אברם כפשוטה והבין כי שרי מותרת לו.
חלק מן הנוהגים שאנו קוראים עליהם בבראשית מעוגנים בתרבות המזרח הקדום וראוי לדעתי לשים לב לכך.

לנצ"ת,

העיקרון בדיונים על חטאי קדמוננו הוא אחד.

עד כמה [חושבים ש]מזהים גדלות גדולי האומה ועד כמה שלאור זה מוכנים לדחוק את המקרא. לכן לא כל כך משנה מה שיענו לשאלות. תמיד יגשרו בין זיהוי הגדלות וזיהוי הכתוב בהתפשר על אחד מהם או שניהם. יש שיתחילו מהקצה המצדיק כל פעולה שעשו ולכן לא ירחם על הכתוב כלל וכלל ויש שיצדיקו את הכתוב לגמרי ולא ירחם על גדולי האומה כלל וכלל, והרוב ישחקו בתווך.

כבר היה אשכול בו הובאו דברי הרש"ר בפרשת לך לך על ירידת אברהם למצרים מחמת הרעב ששם הוא מדגיש שגדולי אומתנו אינם חסונים מפני ביקורת.

מצד שני הובא גם ש"כל האומר על גדול ש"חטא" סתם ככה אינו אלא טועה.
א. כי אינו דומה החוטא בהפקרות בלי לחשוב לחוטא אחר ששוקל ומתאמץ ובכל זאת נכשל,
ב. ראוי לנו לכבדם ולא לומר את כל שאנו חושבים ולכן באמירתנו יש לדחוק יותר את המקרא מאשר במחשבתנו!

ל"ת

ההוצאה היא : ארי ת.ד. 16138 ירושלים.

וחוצמזה- תודה רבה רבה רבה.

קיבלתי!