בסוף מבקשים סליחה

במסגרת עיסוקי, הגיע אלי הסיפור הבא:

משפחה מהסוג שנוהגים לכנות "בעלי תשובה" התגוררו בבנין חרדי. נקרא להם משפחת "יובל". השכנים התייחסו אליהם יפה, בדרך כלל, לא תמיד. היו טרוניות על כיסוי ראש שלפעמים בצבצו מתוכו שערות סרבניות, על סגנון דיבור שלפעמים צרם באיזכורים מתרבות אחרת, ולפעמים גם בשל דרישות מקוממות מצידם לשמירת על איכות דיור שאינה מקובלת תמיד בציבור החרדי, לבושתנו ולהוותנו.

אחת המשפחות, נקרא לה וייס, נטרה למשפחת יובל טינה מיוחדת. זה בלט בכל מיני מקרים, שבמקום לעבור בהם לסדר היום, ניצלו את ההזדמנות כדי להעליב אותם ולפגוע בהם, בצורה גסה ביותר.

הנה כמה דוגמאות:

א. במהלך קניות ברחוב הסמוך לבנין, החנתה גברת יובל את עגלת הילדים שלה לא הרחק מחנות הירקות. גברת וייס עברה שם עם העגלה שלה. המדרכה היתה צרה למדי, ולגברת וייס היה קשה לעבור עם העגלה שלה. היא לטשה מבט לעבר גברת יובל ופלטה:
יש אנשים שחושבים שכל הרחוב שלהם.
והמשיכה הלאה.

ב. בהשגחה פרטית, למחרת הגיעה גברת יובל, בלי עגלה, לחנות המכולת הסמוכה. גברת וייס החנתה את העגלה שלה ליד הכניסה לחנות, כשהיא חוסמת את המעבר. ככל הנראה, היא רצתה לפקוח עין מבפנים על השובב שלה.
גברת יובל לא יכלה להתאפק, וביקשה ממנה:
את מוכנה להזיז את העגלה כדי שאוכל להיכנס?
גברת וייס נעצה בה מבט, והפטירה:
תעקפי ותיכנסי מסביב.
גברת יובל חזרה וביקשה להזיז את העגלה. גברת וייס סרבה להתייחס.
גברת יובל הזיזה את העגלה של גברת וייס, ונכנסה לחנות. כשראתה זאת גברת וייס, החלה לצעוק על גברת יובל. "היו אלו ביטויים חילוניים" סיפרה לי גברת יובל המזועזעת. "איך מורה ואשת אברך מתבטאת בצורה כזו?"
עבור בעלת תשובה, זה היה זעזוע קשה במיוחד.

ג. לאחר כמה ימים, ירד מר יובל כדי לזרוק את שקית האשפה שלו לעגלה של הבנין. לצידו מצא את הרב וייס. הרב וייס החזיק שקית אשפה פתוחה, וקלע אותה לתוך העגלה ממרחק. הוא לא היה קלע מומחה, ורק מחצית השקית וחלק מהאשפה נכנסו פנימה. השאר התפזר בחוץ.
מר יובל לא יכול היה להתאפק, והוכיח את הרב וייס. מדוע לא לקשור את השקית, ולא לגרום ללכלוך, שאל השכן בעל התשובה.
הרב וייס הלך בדרכה של אשתו. הוא החל לצעוק על מר יובל, הזכיר לו מאין בא, והציע לו לחזור לשם בכל המהירות. זו לא היתה שפה של אברך כולל, סיפרה גברת יובל משם בעלה.

והיו עוד מקרים. האם זו שכונה חרדית? שאלה בעלת התשובה.

הסיפור האחרון התרחש בערב יום כיפור. הילדים בדיוק מיהרו הביתה והשאירו את הדלת פתוחה. כשמר וגברת יובל הפנו את מבטם לעבר הדלת - הם בדיוק עשו כפרות על כסף - ראו את הרב וייס בדלת.
הוא עמד נבוך, מושפל ראש, ואז פלט לתוך החדר:
סליחה על מה שהיה.
ונעלם כלעומת שבא.

מה אומרים לגברת יובל על חילול ה' שעשתה משפחת וייס, אם נקבל את הסיפור שלה כפי שהוא (ומותר לשמוע סיפור כזה רק על מנת להפיג צער ועל מנת לזכור שלכל מטבע יש שני צדדים)? התשובה שקיבלה היתה ארוכה, וכללה הסבר על האופי האנושי וכשלונותיו מכאן ואת שבחי הציבור החרדי בדרך כלל מצד שני. אבל עיקר העיקרים, בעיני, הוא דווקא סוף הסיפור, ללא נסיונות הסנגוריה.
נכון שהם משפחה לא מחונכת, נכון שהם אנשים גסים. נכון שאם הסיפור אמיתי הם עשו חילול ה', עבירה שאין עליה כפרה.
אבל - הם ביקשו סליחה בסוף, לא?
זה עלה להם במאמץ עצום. בהתחשב באופיים ובהתנהגותם, זה ראוי לשבח! משהו מהחינוך החרדי שקיבלו בכל אופן הועיל להם.
צאו וראו כיצד התורה מסוגלת לרומם כל אחד. כל אחד.

(פרטים מסויימים שונו כדי להגן על הפרטיות).

פנחסית,
יחי הקיטש !!

הפנחסית,

נכון! היה יכול להיות יותר גרוע


לגופו של עניין. אכן החינוך החרדי אינו מבטיח שכל חרדי יהיה טוב יותר מלא-חרדי. רחוק מזה. אבל הוא מן הסתם יהיה טוב יותר מאשר לא היה חרדי. במילים אחרות "היה אדם" הוא עיקר עבודת האדם, אבל "היה חרדי" אמור לסייע להיות יותר אדם או כפי שאמר ינוקא "לעלות לגבהים".