In this week's Parsha (Noach) we encounter God's response to the phenomenon of sin on a massive scale. The entire populace of the world, including animals, has sinned, and as a result, God tells Noach to built a Teiva, because He plans to annihilate every living thing, except for a very small sampling of His creation which is needed to repopulate the world after this major cataclysm.
Noach is portrayed as a person in communication with God. But God does not use Noach to warn the people about the impending doom, and as a result try to convince them to mend their wicked ways (I am not getting into the Midrashic explanation for the long duration of the Teiva's construction – I am referring only to the simple text). Instead, the story is straightforward; the people have sinned, and there is no way back. God metes outs his judgment, with no recourse of Tshuva.
Later, we encounter God's displeasure with the evil cities of Sodom and Amorah. In that story, the favorite of God is Abraham. But God never sends Abraham, or any other emissary, to the sinful cities to compel them to do Tshuva. Even Abraham's debate with God about sparing the cities, does not revolve about the possibility of convincing the inhabitants to repent. Abraham's argument is a simple, almost mathematical, quest for sparing a population that has not yet reached ''maximum evilness,'' similar to something we find later in the Torah, when discussing the Amorites and their wickedness.
When the Torah gets to the story of Pharoh, we notice that not only does God not extend His hand for tshuva, but also tries to impede the possibility that Pharoh would do tshuva on his own. God strengthens the heart of Paroh. We also see God strengthening the hearts of the Amorite kings that wage war against Moshe Rabeinu. Even Eliyahu Hanavi, when pleading with God about the Jewish people, says that ''you had turned their hearts backwards.'' It appears that once a person or a nation reaches the point-of-no-return, with their evil ways, they can longer be rehabilitated. God even helps in the process of reaching that point-of-no-return.
בכל אופן, נכון להיום, הוא מופיע בדף הראשון, "החטא ועונשו, שתי גישות".
הוא גם מופיע באשכול העוגן של המומלצים תחת הכותרת "מקרא".
***
וטו
מה היינו עושים בלי הסברות שלך?
ואני מוסיף על דבריך:
מן הסתם הועתק דין סקילה מן האדם אל השור. ויש כאן מעין ראיה למי שסובר שסקילה חמורה מכולן (מחלוקת תנאים בסנהדרין).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-30/10/2003 15:36
ווטו
ההוכחה לכך שהשחיטה ממעטת את הסבל היא העובדה שהרבה פעמים התרנגול אפילו לא הרגיש ששחטו אותו ואחרי השחיטה הוא מטייל שחוט עד שהוא נופל מת!
נשלח ב-30/10/2003 15:32
תמ"ל,
סקילה לאחר מוות כאתרוג לאחר סוכות!
אין הוראה אובייקטיבית שהשחיטה ממעטת את הסבל, אלא ששוב זו צורה סמלית אובייקטיבית של נטילת חיים מה שפחות אגריסיבית.
נשלח ב-30/10/2003 15:30
כמו שכבר כתבתי לך-
את הריגת בעה"ח לצורך אכילה- *התירו* לצורך האדם וכיוון שכך, גם הצטווינו להרוג אותם בדרך מסוימת שתמעיט בסבל שלהם. (ככה מקובל לומר, ששחיטה מונעת סבל.. מקווה שזה נכון).
אבל לא הצטווינו להרוג בעלי חיים לצורך אכילה.
מה שאין כן בצווי לסקול את השור.
ונראה לי שמספיק היה לאסור את השור באכילה, גם בלי לסקול, על מנת להמחיש את הסלידה מן ההרג.
אפשר גם לסקול אחרי שהורגים. הרי יש הרבה צוויים טקסיים חסרי תכלית מעשית (אלא רק סמלית/חנוכית) אחרים. לא?
חוצמזה, שלי זה נראה יותר כמו חינוך לפריקת רגשות זעם בצורה שלילית..
נשלח ב-30/10/2003 15:20
תמ"ל,
ביעור המצאות הרע בצורה המסמלת "לינ'ץ". זו צורה ישירה המחדירה הוקעה פומבית של רוע קיומו של שור נגח.
כל זמן שלמען שובע הקיבה והרפתקאת הציד לא מרחמים על בע"ח, אין לטעון נגד זה כאשר זה מגיע למען חינוך מוסרי!
נשלח ב-30/10/2003 14:51
עוד משו שנוגע בעניין מעשה ותוצאה (התפיסה הרציונלית של חטא ועונשו..), לא קשור דווקא לאשכול זה, אבל לא מצאתי במה מתאימה יותר-
וכי יגח שור את איש או את אישה ומת, סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי. ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרהו והמית איש או אשה- השור יסקל וגם בעליו יומת.
אולי זה קטנוני, אבל בקריאה ראשונית הפריעה לי נקודה מסוימת שלא מצאתי התייחסות אליה במפרשים:
הריגת השור נראית הדבר הכי הגיוני לעשות, השור הרי מסכן את הציבור. אבל למה סקילה-הסקילה בוודאי כרוכה בסבל לשור, ומה ההצדקה לכך, הרי השור לא בחר לנגוח. הוא הגיב על פי אינסטינקטים מולדים או נרכשים. לא כן?
נשלח ב-30/10/2003 14:20
האשכול על תפיסת החטא והעונש נמחק, או שהלינק סתם שבור?
ווטו, באמת הדוגמאות של אריה שאג נראה שאכן יש כאן תהליך. אבל נושא התשובה לא עלה הרבה קודם, כבר אצל קין ואדה"ר?
נשלח ב-27/10/2003 13:22
OH MY
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-27/10/2003 12:10
וי"א מחמת חביבות: My-Money!
נשלח ב-27/10/2003 05:45
MAIMONI
תוקן על ידי - אריה_שאג - 27/10/2003 5:46:40
נשלח ב-27/10/2003 01:22
By the way, dearest lion, will you make that MAIMONI
and not meimoni?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-27/10/2003 01:16
אריה
לדעתי, היה זה אחד האשכולות החשובים של הפורום.
טרחתי וחיפשתי - ומצאתי (והכנתי עוד כמה רשימות לאשכול המומלצים...)
Meimoni, I read your beautiful insight into the story of Yonah. But you relate the story only from Yonah's own perspective: his own sense of righteousness does not allow him to accept the tshuva of the people of Ninveh, and he refuses to go. Yona is portrayed as someone that doesn't agree, or at least doesn't understand, God's ways of doing things, which is understood to be one of acceptance of tshuva.
I am trying to portray Yonah as part of the evolutionary process that sin and redemption took throughout the Bible. Yonah is the turning point in the entire Biblical concept of sin and repentance, which, I believe, is in sync with Veto's assertion of HatZur Mitpateach Po'oloi.
נשלח ב-26/10/2003 22:56
ארי"ש,
הערה נאה! אך מעוררת שאלה מה נשתנה? בשלמא מבחינת הנביאים רמזת כאילו עדיין לא היו מודעים למודג התשובה, אבל מצד השם, האם היתה כאן התפתחות לפי מה שנתבאר במקום אחר ש"הצור תמים פעלו" פירושו "מתפתח פעלו" ולא שכבר "מושלם פעלו"?
עיין באשכול על "המסר של יונה".
וחזור ועיין באשכול על תפיסת העונש במקרא על פי מופס. אין לי לינק, תצטרך לחפש בעצמך.
בשני אשכולות אלו נידונו נושאים קרובים לאלו שהעלית. באשכול על יונה, הרעיון של תשובה כמחילת העונש, וסירובו של יונה להכיר באפשרות כזו. ובאשכול על מופס, על שלוש תפיסות חטא ועונש: התפיסה הנוקשה לפיה כל חטא גורר עונש, התפיסה הרכה לפיה התשובה מבטלת את העונש לגמרי, והתפיסה האמצעית, לפיה העונש רק נדחה, לזמן אחר או לדור אחר, אך אינו מתבטל. עיין שם.
