| נשלח ב-10/11/2003 18:47 |
 |
| |
איזה איבר נקרא בתנ"ך "לב"?
התשובה לא פשוטה כמו שהיא נראית: מעיון בתנ"ך נראה, שה"לב" מופיע כמעט תמיד, לא כאיבר פיסי בגוף, אלא ככינוי למקום שבו נמצאות המחשבות ו/או הרגשות.
מתוך כ850 פעמים שהמילה מופיעה בתנ"ך, מצאתי רק 3(!) שבהם ה"לב" הוא איבר פיסי בגוף (את שני הראשונים מצאתי בקונקורדנציה "אבן שושן"; את השלישי הוא השמיט משום-מה):
* כשיואב הרג את אבשלום (שמ"ב יח14): "ויתקעם בלב אבשלום"
* תהלים מה6: "חציך... יפלו בלב אויבי המלך"
* כשיהוא המורד ירה למוות במלך (מל"ב ט24): "וייצא החצי מליבו"
בשלושת המקומות האלה, בכלל לא ברור שה"לב" הוא האיבר שמזרים את הדם לגוף.
מכיוון שבכל שאר המקומות, ה"לב" הוא כינוי לאיבר שבו נמצאות המחשבות, והאיבר הזה הוא - כידוע - המוח, ייתכן שבלשון התנ"ך "לב" הוא כינוי למוח!
בכל 3 הפסוקים הנ"ל מדובר על הריגה; אפשר להרוג אדם ע"י פגיעה בלב, אבל אפשר גם להרוג ע"י פגיעה במוח.
משמעות נוספת שיש ל"לב" בימינו היא - מרכז, כי האיבר שמזרים את הדם לגוף נמצא במרכז הגוף. ייתכן שגם בתנ"ך הייתה ל"לב" משמעות כזאת, שכן המוח נמצא במרכז הגולגולת. אולם זה לא בטוח: כדי לברר זאת, נבדוק - שוב - את הפסוקים שמביא אבן שושן תחת ההגדרה "מרכז":
* על אבשלום (שמ"ב יח14): "עודנו חי בלב האלה" - אבשלום היה תלוי על האלה, לא בתוכה.
* על צור (יחזקאל כז-כח): "בלב ימים גבולייך" - צור לא שכנה באמצע הים, אלא ליד החוף.
* תהלים מו3: "על כן לא נירא בהמיר ארץ, ובמוט הרים בלב ימים": הרים לא מתמוטטים באמצע הים, אלא ליד החוף (אם בכלל).
* בשירת הים (שמות טו8): "קפאו תהומות בלב ים": לפי רוב הדעות, בני-ישראל לא חצו את הים באמצעו, אלא ליד החוף.
* משלי כג34: "והיית כשוכב בלב ים"; משלי ל19: "דרך אוניה בלב ים": שמעתי מידידי שחר מיידנבאום, שבזמן התנ"ך, הטכנולוגיה הימית לא היתה מפותחת, והאוניות לא היו מספיק חזקות כדי להפליג באמצע הים, אלא הן הפליגו ליד החוף כדי שיוכלו לעצור מדי פעם לתיקונים ולהצטיידות.
האם יש פסוק נוסף שפספסתי?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2003 23:25 |
|
| |
העליתי בבירורי שבשפות הקרובות לשפה העברית הקדומה ביניהן האוגרית LEVEV או LEV פירושו כל החלקים הפנימיים. כליות, כבד וכו' הם פרטים מאותו 'לב'. אך גם בשפות אלו ישנה לעיתים התייחסות במילה לב לאיבר עצמו. לכן כפי הנראה הדעת נוטה יותר לעמדה שהביעה שחרית (א') ש'לב' כולל את כל החלקים הפנימיים אך לא קודקוד ולא גפיים. אין זה מוציא מכלל אפשרות שהתרגום המילולי של לב הוא 'תוך' וההתייחסות היא לחלק המרכזי של הגוף.
הערה נוספת: בשמות כח ל' נאמר "ונתת אל חושן המשפט את האורים והתומים והיו על לב אהרון..". גם מקור זה מראה כי 'לב' מתייחס רק לחלק המרכזי של הגוף. ניתן אולי להתעקש שכאן ההתייחסות היא לחזה בלבד אבל אין זה כך בהכרח שכן החושן אמור לכסות כמעט את כל חלקו המרכזי של הגוף ואולי כאן לב הוא בשימוש מושאל של 'אמצע' ולא במשמעותו הראשונית.
אגב הספורנו טוען ש'לב' כאן גם הוא בשימוש מושאל ומתייחס לעולם הרגש ומעט קשה הדבר בעיני שכן הספורנו בדר"כ פשטן.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2003 18:20 |
|
| |
נישטאיך יקר
רציתי להסב את תשומת לבך לדברי הרמב"ם בהלכות דעות פ"א. ולהמחיש לך מה הכוונה כשחז"ל משבחים את חוכמת הלב, ונותנים לה יתרון על חוכמת השכל. הם בעצם מציבים הרצון כתנאי לשלמות המושגת בשיתוף הפעולה של חוכמת הלב ,= הרצון, שירצה לעשות הפעולות הטובות שהשכל מורה לו, ועל זה נאמר: "ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחוכתו." ה"מורה" הפסוק המסיים פרק ב חלק א' = פרשת גן עדן.
רמב"ם פ"א מדעות: "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל דעות שיש לאדם... ולפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית כדי שיהא האדם שלם"
"כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם"
צריך להביא בחשבון כי המילה 'דעות' היא לא במשמעות של השקפות, אלא בדבריו הכוונה היא לתכונות נפשיות בדומה לנוסח המשנה במסכת אבות 'ארבע מידות בדעות' (פרק- ה/יא ) ובפירושו של הרמב"ם - נוח לכעוס וכו' – הסתכל – איך קרא את הסבלן שסבלנותו יתרה עד שיקרב להעדר ההרגשה בדבר הכעס: חסיד. וקרא מי שיש לו לו פחיתות מדת הכעס : רשע.
בביטויים 'הדעות הממוצעות' או 'הדרכים הבינוניות' ובהמשך שבהלכה ז' הוא מכנה 'דרך ה' - היא ההליכה בשלמות המידות, באותו 'שביל הזהב' בו האדם מובל שעליו מדברים חז"ל , ועל פי הם הוא מסתמך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2003 10:37 |
|
| |
"והחלק המתעורר – הוא הכוח,
אשר בו ישתוקק האדם ויכסוף האדם לדבר
אחד, או ימאסהו. ומזה הכוח יבוא אל
הפעולות: בקשת דבר, והבריחה ממנו,
ובחירת דבר אחד, או התרחק ממנו "
(הרמב"ם. שמונה פרקים. פ"א)
אין כל עצמי שורה בתודעה שלי
כציפור הנודדת מקנה .מונעת לתכליתה.
אין דבר שאוכל ליחס את פעולותיי על מנת לאייך אותן
פעולותיי אינן ידועות בשום דרך
אני הנני פעולותיי...
כמו בכלי המחזה מגדלת עיניי נפשי פי מאה
מבעד לחור המנעול מציצה
על המראה בו אני חפצה
ומביאה את העצמי שלי להיטמע כליל
כמו שדיו נטמע על ידי נייר סופג
אופן טהור של איבוד העצמי שלי
בתוך האהבה
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2003 02:25 |
|
| |
בקשר למחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע על מקום החכמה:
ע"פ שיטת מוישה גרויס, אפשר לבאר, שהמחלוקת היא - האם החכמה באה מלמעלה, מכיוון ה"ראש", או שהיא באה מתוך האדם עצמו, מכיוון ה"לב".
ושני החכמים הולכים, בעניין זה, לשיטתם בפירוש הפסוק "לא בשמים היא":
http://www.tora.us.fm/tnk1/klli/mdrjim/ra_ry.html
ר' אליעזר תומך בקבלת "סיוע" מלמעלה, ור' יהושע חושב שרק החכמה שבאה מתוך האדם עצמו היא הקובעת.
מעניין, שבימינו התברר שר' אליעזר היה קרוב יותר למציאות האובייקטיבית. אולי גם במקרה זה הוא נעזר ב"בת קול"?...
תוקן על ידי - אראלסגל - 14/11/2003 2:27:13
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2003 18:47 |
|
| |
נישטאיך יקירי, עכשיו אתה תהיה ר' יוחנן, ואני אהיה ריש לקיש. יש לנו מחלוקת.
ואני אומרת שאתה טועה כשאתה אומר:
והרי ידוע. שבמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, הלכה היא כרבי יהושע, וא"כ, בלב הכוונה לשכל.
לא ברור לי למה לא הביאו פסוק מפורש "וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכמה" (שמות פרק לא פסוק ה), כדי להוכיח שהחכמה היא בלב.
גם בתקופה מאוחרת יותר אנו מוצאים את הלב כ"מחשבה", לדוגמא: "דברים שבלב".
למיימוני
כתבת: עד כמה שידוע לי "לב" הוא משכן הרצון. למשל: "לב טהור ברא לי אלקים".
לצערי אין המשל דומה לנמשל, ה"ראש מלוכלך" הוא הפכו של ה"לב הטהור"
לכאורה, הלב אינו משכן המידות, משכנן הוא בשכל, והיכן שהוא שם המידות, השינוי בפעולת הלב אינו אלא תגובה.
---------------------------------------
אני מסכימה הפעם עם מיימוני, בקשר לנמשל שהוא הביא ל"ובלב כל חכם לב, נתתי חכמה". זה לא כפי שאתה אומר, שזה כדי להוכיח שהחוכמה היא בלב, אלא, שהחוכמה היא לרצות לעשות, וזה עניין הלב להתגבר . לב מתגבר הוא לב חכם.והוא לב טוב שנמשך אחר המעשים הטובים. שהוא עושה את הפעולות תחת שליטת השכל. ולכן הביטוי "חוכמת הלב" היא מליצה לכוח הרצון,לכוח המתעורר שבו יהיו כל המצוות והעברות ואותם הוא מחליט אם לעשות או לא לעשות,מרצונו, מבחירתו. ואם אדם אינו בוחר, ורוצה להאמין, אז הוא לא ישמע לטוב אלא ישמע לרע, וזהו לב רע, עליו אמר ר' אלעזר שזו היא הדרך הרעה שיבור לו האדם.
אדם מעורר את עצמו לפעול, עשיית הפעולה היא החוכמה, וזה נמצא בלב, שהוא ביטוי סמלי לפנימיות, לתוך של האדם. והשכל הוא בראש, ולכן אומר ר' שמחה שהוא נושא הציץ על הראש, ושהוא (הראש) הוא מלך שבאברים.(שבת) והוא נמשל ל"ראש מלוכלך", לא בגלל ששם לא שוכן השכל והחוכמה. אלא, ששם ליד השכל שוכן לו גם המדמה, ומלכלך את השכל, מתערבב בו ומעכיר אותו, מערפל אותו ומסית אותו לא לעשות, לא לרצות.המדמה הוא בבחינת תקיעת מקל בגלגלי השכל. ועל זה אמרו: "האספקלריות המלוכלכות" - לזה התכונו ה"ראש המלוכלך", שחוסם בעד השכל לעשות את חוכמת הלב, את הרצון לעשות את הפעולות הטובות - המדמה משמש לשכל כיצר הרע, שיתוף הפעולה בין השכל לפעולות הוא הכרחי על מנת להשיג את מעלות המידות, ללא שיתוף פעולה של חוכמת הלב, חוכמת השכל נשארת עקרה.
ה"דברים שבלב" הם הפעולות שאותם מוציאים מהרצון מן הכח אל הפועל, ואם אין רצון לעשות, אז הדברים שבלב אין להם שום ערך "הלב הטהור" - הוא הלב אשר חש לעשות רצון השם,באמונה שלמה. בלי שום תהיות!
תוקן על ידי - איקה - 13/11/2003 19:26:22
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2003 17:49 |
|
| |
הויכוח פה מזכיר את הויכוח על מה זו הנפש?
והרבה אנשים טועים לחשוב שאת המושג גוף הרבה יותר קל להבין,עד היום הגוף הוא סוד,וכל פעם מתמודדים עם תוקף קטלני שאין יודעים איך להתמודד איתו. ההתמודדות הרפואית בחקר האנטומיה של הגוף מסובכת ומורכבת ועד היום חוקרים ומגלים דברים חדשים. לעומת זאת אם נבקש להגדיר נפש, בני אדם יפערו פיהם ויסתבכו עד אין קץ בהסברהם. ואני אומרת שכל אחד יודע את נפשו,את התוך שלו בכלליותו, כל אדם יודע שהוא חייב לאכול ולהתפתח ולגדול, ולהתרבה. כל אדם מרגיש, מריח,טועם,רואה,שומע, ממשש, אין לו ספק בכך. כל אדם גם יודע בודאות שכשהוא ישן הוא חולם,וסביר להניח שהוא גם יהא בטוח שהחלום הוא אינו מציאות אלא דמיון. כל אדם יודע שהוא רוצה, ומה הוא רוצה (בדרך כלל), כל אדם מכיר את הקלישאה "אני חושב משמע אני קיים" אז יש לו גם שכל שאיתו הוא חושב, מתכנן עתיד, ומסוגל להמציא טכנולוגיות שהן בבחינת מהפכות.
הנפש היא מיצוי הפוטנציאל של כל חלקי הנפש ביצירת, ועיצוב האישיות = זאת נפשו של אדם.
"ודע, שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כוחותיה וחלקיה -- היא כחומר, והשכל לה צורה. וכשלא הגיעה לה צורה - יהיה, כאילו מציאות ההכנה שבאה לקבל הצורה היא לבטלה, וכאילו היא מציאות הבל. והוא אמרו: גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי יט/ב) רצה לומר : שמציאות הנפש שלא הגיעה אליה הצורה, אבל תהיה נפש בלא דעת - לא טוב"
ש"פ פ"א
עיצוב האישיות, נעשה בשתי דרכים שחייבות להפגש, הן חייבות להפגש כדי שתיוצר אישיות טובה= נפש טובה. לשכל אין שליטה על הרצון, ואם הרצון לא יביא את הפעולות אז מציאותו היא מציאות הבל, לא מומשה.
ישנו הראש שבו שוכן השכל.
וישנו הלב שהוא ביטוי לתוך עליו מדבר מוישה, הפנימיות של האדם אותה הוא עיצב, היא התוך שלו. ולכן לב טוב,כולל בתוכו את כל הפרטים המביאים להיות המידות משתפות פעולה עם השכל.השכל יכול לחשוב ולהגיע למסקנות מרחיקות לכת, והאדם ידע שהוא יכול, אבל לבו לא יאבה לבו יהיה רע ולא ישמע לטוב, ואז הוא לא יפעל, ולא יהיו לו פעולות ולכן החכמה שנמצאת בראש חייבת לבוא לידי ביטוי בחוכמה שבלב, שהיא הפעולות שעושות את האדם למה שהוא.
"החכמה היא בלב" היא לשון מליצה לכך שלשכל אין שליטה על הרצון השוכן בלב, וברצון האדם הוא מתגבר ונותן לשכל להוביל אותו
קצת מסובך, מקוה שהובנתי - מורכב מאוד!
תוקן על ידי - איקה - 13/11/2003 18:17:39
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2003 11:29 |
|
| |
יכול להיות. אבל כנראה לא הכירו מספיק בחשיבותו כדי לייחד לו שם. הרי אין לשכוח שעדיין לא הכירו את אופן פעילותו של מחזור הדם. הלב ממבט שטחי אינו אלא חלק ממערכת העורקים.
גם הקשר בינו ובין הרגשות תמוה. מדוע לקשר רגשות דווקא לאיבר זה? מדוע לא לעור (שמזיע) לעיניים (שדומעות) ועוד שלל איברים אחרים המגיבים באופן פסיכופיזי.
מה עוד שכאשר בודקים את המקרא מגלים שהשימוש העיקרי במילה 'לב' כלל אינה מתייחסת לאיבר אלא לרגש עצמו. מדוע אם כן לשער שדווקא השימוש המרכזי במילה הזו דווקא היא מושאלת? המילה לב מופיעה מאות פעמים במקרא וכמעט ב%שמונים מהמקרים ההתייחסות היא לחיי הרגש. יותר מתקבל הדעת שזו המשמעות הראשונית ולא השניונית והמושאלת. (ברור שזו אינה ראייה אבל בהחלט נקודה למחשבה)
מויש'
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2003 10:33 |
|
| |
מוישה (וכולם)
האם אינך מניח שאנשים בתקופת המקרא הכירו את הדבר הזה שפועם בחזה כל הזמן? שמפסיק לפעום כשהאדם מת? שמתחיל לפעום ביתר מרץ בשעת התרגשות?
כתבתי לעיל שאני מניח שבדורות ההם שפטו על טיבו של האבר לפי התנהגותו ותחושותיהם. אם ראו קשר בין פעימות הלב וסדירותן לבין מחשבות ורגשות, יכלו להניח על קשר בין הרצון או/ו המחשבה והרגש לבין דפיקות הלב, שהרי הקצב קשור לתחושותינו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2003 10:14 |
|
| |
אראל.
אני עדיין מתעקש לדון על משמעות המילה רק לפי המקרא ורק על משמעותו הראשונית בלבד.
ההשערה שלי היא שהמקרא כלל לא הבדיל בין ערבוביית העורקים השונים ואולי כלל לא נתן שם למשאבת הדם.
עברתי על כל ההופעות של המילה במקרא. ובכולן המילה יכולה להתפרש במובן 'תוך'. אין ולו בהופעה אחת אחת שימוש מובהק במילה 'לב' כאל איבר כלשהו.
אולי ניתן יהיה לבדוק את המשמעות של המילה בבדיקה השוואתית לשפות שמיות קדומות אחרות.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2003 10:01 |
|
| |
גמני,
ברור מעל לכל ספק שלמוח ותפקודו הפיזיולוגי יש השפעה עצומה על רגשות,מחשבות ופעולות האדם, אבל ככל הידוע לי לא ניתן לקבוע כדבריך שהוא: "מושב כל הכישורים המנטליים".
לכל איבר בגוף ישנה השפעה על תיפקודו של האדם. לומר שהמוח הוא משכנם של חוויות אלו זה כמו לומר שהכליות הן מקום משכנם של התבונה.
ובכלל, קשה לומר שלחוויות מנטליות יש מקום משכן בגוף פיזי. לכאורה מדובר בשני עולמות נפרדים [לווטו יש גישה אחרת אבל לא זכיתי להבינה]
תוקן על ידי - רוח_דרומית - 13/11/2003 10:05:52
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2003 09:33 |
|
| |
מיימוני, כמדומני שכיום ברור שמושב כל הכישורים המנטליים, כרצון, רגשות, הבנה ותפיסה וכד' כולם יושבים במוח.
אמנם המוח גורם להשפעה על הגוף (למשל הפרשת אדרנלין מיותרת הכליה בעת פחד) אך למעשה הכל במוח.
ההוכחה לכך היא מה קורה כשהמוח נפגע. אנשים עוברים שינוי מנטלי, בתגובות הרגשיות שלהם לענינים שונים, במה הם אוהבים או לא, יכולת קוגניטיבית, וכך בכל ההבטים המנטליים נעשים לעיתים שינויים מרחיקי לכת עד שכאילו האדם הקודם מת, ונמצא כאן אדם בעל אישיות שונה לחלוטין. רק הגוף נותר כשהיה.
הלב הינו משאבה משוכללת והכליות מסננות משוכללות. אין להם דבר עם פעילות ביו-מנטלית.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2003 08:13 |
|
| |
מיימוני
הצעתך כי דם נעכר לאו דוקא אלא סימן, אינו, כי בפירוש איתמר, עיין בכורות דף ו' שאמרו דחידוש הוא בבהמה טהורה דחלב מותר, כי באמת הוא דם.
למעשה הוא מחלוקת בזה כמבואר בבכורות שם, ושיטה האחרת הוא כי איברי' מתפרקים ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חודש.
למעשה איני מתפעל כ"כ מהמדע של היום הסותרת הגמרא. תקח למשל מונח קיים בעולם המדע, כי אשה מתעברת דוקא בשני שבועות קודם הווסת. ותקשה מזה על הגמרא כי אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה. למעשה נתגלה לאחרונה, כי זה יתכן כי האשה מתעברת לאו דוקא שני שבועות, אלא תמיד יש אפשרית להתעבר. א"כ למה תסמוך על השאר דברים שעדיין אפשר שיתברר אמנם כדברי חז"ל?
היו כבר אשכולות בענין זה, למעשה ס"ל לדידי, כי כל דברי חז"ל אמיתים, ורק במקום שהמציאות מראה ממש להיפוך אז ההלכה משתנה, למשל הראי' שבהמה החולבות כבר ביכרה, כיון שלעינינו בהמה חולבות בעת עיבורה, א"א להביא מזה ראי' וכדומה, וכמוזכר בפוסקים.
ובענין לב, לא ידעתי מה כ"כ רע בדברי הרמב"ם במורה, כאן דוקא סבירא כוותיה, הלב מתפרש על כמה איברים, והוא לשון מושאל על כמה איברים, הרצון, המרכז, וכו', אפשר שכל זה נובעת מפני שהלב במרכז הגוף, וכיון שהמחשבה הוא עיקר האדם לכן כינו למחשבה בלשון לב, אבל מה זה משנה?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2003 07:53 |
|
| |
נישטאיך
כמה הערות המתייחסות לדבריך:
א. כבר לא ברור לי, לאחר שקראתי את הדברים באשכול, אם בימי המקרא זיהו את ה"לב" עם אותו אבר שנקרא כך בלשוננו היום. אך ברור לי שבאשר הכירוהו, לא ידעו את תפקידו. ובהחלט יכלו להאמין שהוא מושב הרצונות, המחשבה, המידות וכל דבר אחר - הוא או כל אבר אחר.
ולצערנו, גם היום לא ברור לנו מהו מושב המחשבות והרצונות, למרות שבדיקות סי.טי מראות על קשר בין מחשבה לבין פעילויות מוחיות במרכזים שונים. הקשר בין נפש לגוף עדיין נעלם מאיתנו.
ב. לפיכך, יתכן מאד שהיתה מחלוקת בבית המדרש בשאלה מציאותית: היכן שוכנות המחשבות, היכן הם הרצונות. אלו בכה ואלו בכה.
וכמובן, ניתן לדחוק ולפרש במדרש שהבאת, שהם ראו ברצון את המניע הראשון של המחשבה, ולכן לא במושב החכמה עסקו, אלא במושב הרצון שמוביל אליה. כפי שיש מפרשים את "בלב חכמים נתת חכמה".
וכפי שהערתי לעיל, אין לדעתי ללמוד מפירושי חז"ל על הסברות במציאות שהיו בימי המקרא. זה אפשרי, אבל לא מוכרח.
ג. אם כבר אז כבר: החלוקה בין מחשבות לרצונות היא מקובלת מאד, עד כדי כך שאנו מייחסים אותה למקרא ולחז"ל. אבל הנושא כולו טעון עיון גדול, וכמדומה שלוטו יש שיטה ייחודית בזה. יבוא לינקזעצער ויראה היכן.
***
שאלה:
מה יכול להוות בסיס להשערה כי המחשבות שוכנות באבר מסויים? למשל, לומר שכליות יועצות?
התבוננות באברי הגוף, בצורתם ובתיפקודם עד כמה שזה ניתן לבחינה? קישור בין תחושות במקומות בגוף לבין מחשבות ורגשות שפוקדים את האדם בה בשעה?
אנו רואים שפעמים שחז"ל העלו סברות על אופן תיפקוד הגוף, שהיו שגויות, אך ניצלו את מלוא המידע שברשותם. למשל, הקביעה ש"דם נעכר ונעשה חלב", כלומר דם נידה נעלם לאחר הלידה וחלב האם מופיע במקומו. פשטות הלשון מורה שסברו שהדם מתהפך לחלב. זה אינו נכון, ואפשר שגם הם לא באו אלא להצביע על קישור הדדי, שזה נעלם, בדרך כלל, כאשר זה מופיע. אך יתכן בהחלט שלאור הידע המדעי שבזמנם היתה זו סברה הגיונית.
צא וראה כיצד ניתן ללמוד ממנה על האופן שבו הועלו סברות מדעיות בימי חז"ל, ומסתבר שאף קודם לכן.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2003 07:04 |
|
| |
בורו
הלב הוא הלב ולא איבר אחר. אבל משמעותו הוא הפעלת הגוף ולכן נמשל למעבר בין מחשבת השכל למעשה הגוף את שהשכל (או איך שיקראו את חלקי הדעת בלי להיכנס לנושא שכל/רגש) מורה והאדם בוחר בו. לכן אין הוכחה למעלה מ'דברים שבלב' שזה בראש, כי מדובר בדברים שבעצם רצה להוציא אותם אבל לא יצא לו. הדברים האלה כבר ניתנו מהראש ללב אבל נשארו 'תקועים' בלב ולא הגיעו לפה.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2003 06:58 |
|
| |
העתקתי דברי הרב במורה, וכאן ניתן להבין שמלת לב כולל כמה פירושים במקרא, ובעלמא כשאמרו הלב מבין, הכוונה ללב הרצון השוכן בהראש לא ללב השוכן באמצע הגוף.
סתירה מעונינית לזה ממה שאומרים בכל יום, וצוונו להניח כנגד הלב כדי לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו וכו', ואם כאן יהיה הכוונה ללב שבראש א"כ למה אנו אומרים את זה בתפילין של יד.
CHAPTER XXXIXTHE Hebrew leb (heart) is a homonymous noun, signifying that organ which is the source of life to all beings possessing a heart. Comp." And thrust them through the heart of Absalom" (I Sam. xviii. 14).This organ being in the middle of the body, the word has beenfiguratively applied to express" the middle part of a thing."Comp." unto the midst (leb) of heaven" (Deut. iv.11):" the midst(labbath) of fire" (Exod. iii. 2).
It further denotes" thought." Comp." Went not mine heart withthee ?" (2 Kings V. 26), i.e., I was with thee in my thought when acertain event happened. Similarly must be explained," And that yeseek not after your own heart" (Num. xv, 39), i.e., after your ownthoughts: Whose heart (i.e., whose thought), turneth away this day"(Deut. xxix. is).
The word further signifies" counsel." Comp." All the rest of Israelwere of one heart (i.e., had one plan) to make David king" (IChron. xii. 38):" but fools die for want of heart," i.e., of counsel;"My heart (i.e., my counsel) shall not turn away from this so long asI live" (job xxvii. 6): for this sentence is preceded by the words,My righteousness I hold fast, and will not let it go" : and thenfollows, my heart shall never turn away from this." -- As regardsthe expression yeheraf, I think that it may be compared with thesame verb in the form nehrefet," a handmaid betrothed (nehrefet)to a man" (Lev. XiX. 20), where nehefeth is similar in meaning tothe Arabic munharifat," turning away," and signifies" turning fromthe state of slavery to that of marriage."
Leh (heart) denotes also" will" : comp." And I shall give youpastors according to my will (libbi)" (Jer. iii. 15)," Is thine heartright as my heart is ?" (2 Kings x. 15), i.e., is thy will right as mywill is ? In this sense the word has been figuratively applied toGod. Comp." That shall do according to that which is in mineheart and in my soul" (I Sam. ii. 35), i.e., according to My will;"And mine eyes and mine heart (i.e., My providence and My will)shall be there perpetually" (I Kings ix. 3).
The word is also used in the sense of" understanding." Comp." Forvain man will be endowed with a heart" Uob xi. 12), i.e., will bewise;" A wise man's heart is at his right hand" (Eccles. X. 2), i.e.,his understanding is engaged in perfect thoughts, the highestproblems. Instances of this kind are numerous. It is in this sense,namely, that of understanding, that the word is used wheneverfiguratively applied to God; but exceptionally it is also used in thesense of" will." It must, in each passage, be explained inaccordance with the context. Also, in the following and similarpassages, it signifies" understanding" :" Consider it in thine heart"(Deut. iv. 39):" And none considereth in his heart" (Isa. xliv. 19).Thus, also," Yet the Lord hath not given you an heart to perceive,"is identical in its meaning with" Unto thee it was shown that thoumightest know" (Deut. iv. 35).
As to the passage," And thou shalt love the Lord thy God with allthine heart" (Ib. vi. 5), 1 explain" with all thine heart" to mean"with all the powers of thine heart," that is, with all the powers ofthe body, for they all have their origin in the heart: and the sense ofthe entire passage is : make the knowledge of God the aim of allthy actions, as we have stated in our Commentary on the Mishnah(Aboth, Eight Chapters, v.), and in our Mishneh Torah, yesodehatorah, chap. ii. 2.
תוקן על ידי - באראפארקער - 13/11/2003 7:03:48
|
|
|
|
|
|
