מהיכן הביטוי כרסה בין שיניה ?

ואני גם חושב שיש קשר בין "שיניים" לבין רצועה או חלק גופני בעל פתח.

לראיה, כתוב שלא להתאפק הרבה או לא לאכול מאכלים המקשים את היציאה שמא ינזקו "שיני הכרכשתא"

המישנה שם מבארת על היפוך הטענה
והביטיוי "שינים" מקובל בהקשר לדבר גלוי
כמ"ש:
שו"ת בית יוסף דיני קידושין סימן י ד"ה /תשובה זו

ואם לחשך אדם לומר הא ודאי דקדוקי בעלמא הוא. אף אתה "הקהה את שיניו" ואמור לו ומטונך פי' מן הראיה שהביאו משם תשובה להשיב עליהם.
וכן בהגדה של פסח הקהה את שיניו ורבים פרשו
שהוא דבר מוכח.
ואפ"ל לפרש"י הקהה את שיניו כמו ושיני בנים תקההנה.
בשורות טובות

.


ורק כדי להוסיף חיזוק לפירושו של אלבק ל"כרסה בין שיניה":

כבר בלשון התנ"ך, בישעיהו פרק לו:

יא) ויאמר אליקים ושבנא ויואח אל-רבשקה, דבר-נא אל-עבדיך ארמית--כי שמעים, אנחנו; ואל-תדבר אלינו, יהודית, באזני העם, אשר על-החומה.
יב) ויאמר רבשקה, האל אדניך ואליך שלחני אדני, לדבר, את-הדברים האלה: הלא על-האנשים, הישבים על-החומה, לאכל את-חראיהם (צואתם) ולשתות את-שיניהם (מימי רגליהם), עמכם.

כדאי לשים לב כאן לכתיב ולקריא. מימי הרגליים בלשון שאיננה נקיה, נקראים "שיניהם" . כלומר, קשר בין איזור המפשעה לבין המלה שיניים, מופיע כבר בלשון תקופת בית ראשון.

צר לי לומר אבל אני מסכים עם ידעונוביץ שיש לשים לב גם לסגנון בו מתייחסים לדברים הקשורים לחז"ל. ניתן לשאול. ניתן לתמוה אבל זלזול גרידא אינו ראוי לא כאן ולא בשום מקום אחר. למרות שכפי שכתבתי בעבר, הרמב"ם התייחס לכמה דברים שאמרו חז"ל בשפה קשה מאוד, כנראה שלרמב"ם הייתה מטרה חינוכית בעניין ובעיקר ביקש להדגיש את ה'עשה טוב' שבקניין הדעת.

איני חושב שאנו ברי-הכי להשתמש בשפה ובביטויים הללו כלפי חז"ל. ק"ו כאשר הדברים אינם ממש נתמכים בבבדיקה מעמיקה.

אני דן לכף זכות שכותבת האשכול סברה שהמדובר בביטויים שהשתרשו ממקורות זרים.



תוקן על ידי - מוישהגרויס - 12/11/2003 11:51:39

עוד תוספת קטנה:

גם אני נוטה להסכים עם מואדיב לפירושו של אלבק, אך בכל זאת הדבר מעורר ספק: חז"ל נשמרו מאד מכל ביטוי שיש בו שמץ של חוסר צניעות, ונמנעו מכל איזכור של אברי ההולדה. האם הביטוי "כרסה בין שיניה" היה ביטוי עממי, שחז"ל השתמשו בו, או שהיה ביטוי ציורי שחידשו בעצמם? בין כך וכך, קשה לי להתרגל למחשבה שחז"ל עשו שימוש בדוגמא כזו.

הפירוש של ליברמן בנוי, מסתבר, על שימוש לשוני מפורסם, שמשתמשים בו לתיאור יתרון בויכוח משפטי. כאשר האיש או האשה נודרים נדר ומעניקים עילה לבן או בת הזוג לתבוע גט וכתובה, משתמשים בביטוי "נתן אצבע בין שיניה", והכוונה בוודאי לציור של אדם שאצבעו נתפסה במקום שקשה להחלץ ממנו... רק תנסו להוציא אצבע שנלכדה בין שיני כלב...

עם זאת, קשה לדמיין כיצד התחברו שני דימויים, אחד שעוסק במאפיין הבולט ביותר של האשה ההרה עם הביטוי הציורי על מלכודת שינים, שלקוח מעולם המשפט.

אבל, כאמור, אני חושש שאנו רחוקים מדי מעולם המחשבה והדימוי של חז"ל מכפי שנוכל להסיק מסקנות שאינן מתבקשות מהטקסטים שלפנינו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.

וכמובן, רציתי להראות שעד ימי רש"י כך, אך שהמשבר הוא מעין כסא, ניתן לראות כבר במשנה, במסכת כלים.

.

ולא נותר לי אלא לסמוך את ידי על קודמי, שפירושו של אלבק שהביא ממדבש לגבי פריסה בין שיניה ידוע ומסתבר מאד, וההסבר של מיימוני לגבי הכורעת ללדת מפורסם וידוע - וניתן עד היום לראו במוזיאונים "כסאות לידה" בהם רואים כי תנוחת הלידה המקובלת היתה בכריעה.


וכך גם:

רש"י מלכים ב פרק יט פסוק ג
"עד משבר - עד צרה הדומה לאשה יושבת על משבר ואין בה כח לילד, משבר שם מושב אשה הכורעת לילד:"

מצודת דוד מלכים ב פרק יט פסוק ג
"כי באו בנים - דימה בני הדור לאשה הכורעת ללדת בנים ויושבת על המשבר ואין בה כח להוליד הבנים:"

ומכאן אנו רואים כי גם בתקופתם של רש"י ובעל המצודת דוד, מדברים אודות לידה בישיבה , ומכאן, התאור של "כורעת" , הוא תאור של מציאות קיימת.

תוספת קטנה

אשה היתה כורעת ללדת, מפני שזו היתה צורת הלידה המקובלת בימיהם וכנראה אף בימי המקרא. היום מקובל אחרת. צאי וראי כיצד מתואר תהליך הלידה במדרשים על המיילדות במצרים, ובפסוק עצמו, "על האבנים".

אם יש ביטויים שנראים לנו משונים הרי זה בגלל שאנו רחוקים מעולמם, ואין לנו רגישות לציורים שנרמזים בדבריהם.

ואף אני ממליץ שלא למהר למתוח ביקורת על חז"ל קודם שמנסים להבין מה הם רצו לומר.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו