האם יש לנו תושבע"פ?

בקטע המובא באחד האשכולות הסמוכים, מצוטט גילוי הדעת של ישעיהו ליבוביץ' בעניין הריקודים המעורבים. בין דבריו כותב ליבוביץ':

"כשהיהודים היו עם אורגני (Volksorganismus) שחי את חיי החברה שלו על-פי החוקים שלו, הוסדרה שאלה זו בעזרת התורה שבעל פה. לצד החוק הכתוב, שעבר קודיפיקציה, היה ליהודים תמיד גם החוק החי, שהסדיר את מימוש החוק הכתוב במציאות, ובאופן זה עבר החוק שינויים רבים; כך ניתן להסביר, מדוע נחוצה היתה, מדי מאות שנים, קודיפיקציה חדשה של המשפט היהודי. והנה, מאחר שבעקבות האמנציפציה והאסימילציה התנפצה החברה היהודית ואין עוד חיים על פי התרבות היהודית ועל פי המשפט היהודי, אין לנו עוד תורה שבעל פה. הכל, עד לפוסקים האחרונים, הוא היום חוק כתוב, חוק על גבי נייר (Papierrecht). בכוחה של הקמה מחדש של חיים יהודיים אוטונומיים, במסגרת עם שחזר להיות חברה (Volksgemeinschaft) סגורה, יהיה להראות את המקום של החוק הדתי היהודי ביחס למציאות האובייקטיווית השונה".

כלומר, ליבוביץ' רואה את האמניספציה ושקיעת כוחה המחייב של הקהילה היהודית כיום מותה של התורה שבעל פה.

האם לדעתכם צדק ליבוביץ' בהבחנתו ההיסטורית? האם באמת ניתן לזהות קו שבר באופי הפסיקה לפני ואחרי משבר האמנסיפציה (ומה שהתגלגל בעקבותיה: סקולאריזציה, ציונות, מדינה וכו')?

לדעתי, יש מן האמת בדבריו של ליבוביץ' ככל שהדברים באים לאבחן בין תקופת חז"ל לתקופות שאחריה. חז"ל לא נרתעו מלבצע שינויים בהלכה תוך שימוש בטכניקות שונות (ודומני שאין חולק על כך שלפחות חלק ממפעלם הוא בבחינת 'מדרש היוצר הלכה' ולא 'מדרש המקיים הלכה' בלבד).

ואולם, אם נבחן את התקופות המאוחרות לתקופות חז"ל, איני סבור שניתן להצביע על קו הקיפאון עליו מדבר ליבוביץ'. אני סבור אף שבמאה הקודמת הייתה עלייה בתעוזה ההלכתית בכל רבדי החברה הדתית חרדית (למשל: טיפול בגוי בשבת, התרת שיתוף פעולה עם כופרים ברמות שונות, עדות אשה ועוד).

אם כי, בהחלט ייתכן שדבריו של ליבוביץ' היו נכונים לשעתם ואולם הקמת המדינה החילונית וביסוס החילוניות כדרך החיים הפופולארית היא שאילצה את הפוסקים ליתר תעוזה (שהרי, תארו למשל את ההשלכה על הציבור החרדי עצמו של פסיקת הלכה שלא הייתה רואה בחילונים תינוקות שנשבו או תולה את חילוניותם בהעדר מי שיודע להוכיח).

אכן, קשה להטיף לעם ישראל כשאין מקור אחד שאומר לכולם מה היא דעת תורה.

צחי,
אני מסכים אתך שזו לא דרך המלך אלא חכמה של ניצול פרצות ושל דיעבד, אבל אני לא בטוח שזה כ"כ רע. אדרבא הבעיה היא באלו שכל הזמן מנסים להיות 'פונדמליסטים' מבתי מדרש מסוימים ומבהירין לכל עם ישראל הנוהג כמנהג אבותיו, שהוא מחלל שבת ועובר עוד עבירות.

תחשגחם,
הדוגמאות שלך לא נחשבות. מפני שבשיטת פסיקה זו אין את הסמכות והכח לבטל דברים שהתקבלו על ידי כלל ישראל בעבר.
מכל מקום, כשיש בית דין גדול לכול ישראל , אז באמת התורה שבעל-פה חיה, מפני שאז התורה היא אחת ולא הרבה, כפי שהיא כיום.

.


אין לי אלא להצטרף לדבריו האחרונים של תחשגחם.


רק בשבוע שעבר דנו כאן כמה בנושאים הקשורים להלכות נדה, וד"ל בעובדה כי יש הלכות הנפסקות בע"פ, אך אין רצון להעלותן על הכתב להמון, פן יבין מהן לא את שהתכוונו המקילים.

צחי,
הדוגמאות שלי מראות שלא פסקה, אלא אולי זרמה לאפיקים אחרים.

התורה שבעל-פה נפסקה סופית ברגע שפסקה הסנהדרין בארץ ישראל , במחצית השניה של האלף הראשון לסה"נ.

אחרי הסכמה שקבלתי באישי מגדול בפורום שליט"א.

לא רק הלל נתקל בהתנגדות ועובדה שיש מ"ד בגמרא שפרוזבול הוא עולבנא דדייני. גם אסתר שנאמרה ברוח הקודש נתקלה בהתנגדות, ואולי יתכן שכך צריך להיות כי אחרת יפרצו כל הגדרים.
הרב קוק דבר על כך שיש כללי פסיקה לכלל שונים מאשר לפרט, והיתר המכירה הוא דוגמא מצוינת לכך, הרב קוק לא היה מיקל כלל ועיקר, הוא ירא שמים וירא הוראה, אבל הואיל והיתר המכירה היה צורך הישוב, הוא לקח את האחריות על כתפיו עם לא מעט התלבטיויות. דוגמא נוספת היא הרב גורן בהלכות מלחמה שלו. מה שאני הקטן רואה מול עיני, ואשמח אם אני טועה - הוא קמעונאות פסיקתית ולעתים גם פזילה לימין ואכמ"ל.
לפי מה שהבנתי קיימים בנושא זה התאמות בין הרב קוק לישעיהו לייבוביץ' המוקדם (למרבה הפלא).
נקודה נוספת - ירושת הבת. יצא לי לשמוע שיעור מת"ח חשוב בנושא שהעלה כל מיני אלטרנטיבות כגון שטר חצי זכר וכו'. הקהל יצא שמח וטוב לב, הנה יש לנו דרך להוריש רכושנו גם לבנותינו, אולם אני יצאתי בתחושה לא טובה, מדוע צריך הערמה, ממנ"פ אם צריך ורצוי שהבת תירש, הבה נעשה זאת בדרך המלך ואם לא רצוי מדוע לנו להכנס להערמות.

לענ"ד ניתן לראות שכל פעם שפקע טעמא דקרא צצו הערמות, לדוגמא אם חמץ הוא רק מה שמיצרים בבית לשימוש מיידי, אין שום בעיה בבל יראה ובבל ימצא, אולם אם מיצרים יי"ש בקנה מדה מסחרי, אין ברירה אלא להזדקק למכירת חמץ, ה"ה היתר עיסקא. מענין לציין שאלו 'טריקים' אשכנזיים שהגר"א התנגד אליהם, ובדורונו כשפסקה המסורת החיה ועלתה קרנו של הטקסט (כניסוחו של פרופ' חיים סולוביצ'יק, שמתיחס בפירוש לגר"א) יוצאים כל הזמן ערעורים על היתרים אלו. אולם שורשם כבר במשנה כגון שמערימים על הבכור.

לסכום, צריך אומץ ציבורי רב בצירוף יראת שמים כדי לא לחשוש מאופוזיציה מימין, ויתכן שאין צורך לחשוש מהערמות.


תוקן על ידי - תחשגחם - 07/12/2003 9:30:31

אישציפור,

למען דייק בדברי: מדרש יוצר - הוא מדרש היוצר הלכה חדשה. מדרש מקיים - הוא מדרש שמעגן הלכה שכבר נהוגה בפועל בדרך הדרש (מה שאצל האמוראים נקרא 'אסמכתא').

בסיסה של התורה שבעל פה כפי שהיא מוכרת לנו הם מדרשי התנאים, אשר למעשה יוצרים תשתית של עולם ההלכה באופן שלא תמיד חופף לפשט התורה, וזאת בהתבססות על מדרשים המפרשים את הפסוק.

ברור, שחלק מהמדרשים הם מדרשים שבאו להצדיק מסורות שהיו קיימות קודם לכן. כנראה שחלקם יצרו הלכות חדשות בדרך הדרש. איזה מוטיב יותר דומיננטי? בכך יש מחלוקות בין החוקרים (לדעת אורבך, בתקופה קדומה החקיקה נעשתה רק בדרך של גזירות ותקנות, מאידך נויבואר סובר שחקיקה באמצעות מדרש התורה הייתה רווחת כבר בתקופה קדומה).

שאלה/הערה קצרה ...
וכי "מדרש יוצר הלכה" סותר "מדרש מקיים הלכה"???
וכי קיום ההלכה לא מותנה ב"דרישת התורה" ,
או במילים אחרות , יש בכלל משמעות למושג "דרש"
אם אין בו יצירת משמעויות חדשות בתורה .(ובתנאי שהמשמעויות האלו אמנם מתאימות להגיון הכולל של התורה )
על הפן האגדי שבה , כמו זה ההלכתי ???
שבת שלום .

.


תחשגחם


איננו יודעים באלו התנגדויות נתקל הלל הזקן כאשר התקין את הפרוזבול.

תאר לעצמך, מגיע הבבלי הזה, העולה-חדש הזה, ומנסה לעקור דבר מן התורה !
מיהו, בן תמותה, שיוכל לבטל מצוה דאוריתא ולהמציא "פתרון טכני" כדי לעקוף את הציווי המפורש שניתן בהר סיני!


אלא שבמשנה, אין לנו עדויות לטיעונים אלו, אני נאלץ לנחש ולהמציא אותם בעצמי.

הויכוחים שיתנהלו ערב שנת התשס"ח, יתנהלו בעוז, וההימור שלי ושלך די בטוח - היתר המכירה כנראה יונהג שוב. לדעתי, דוקא התסיסה והויכוחים הם ממאפייניה של הלכה חיה ומתפתחת, לא של הלכה קפואה וקטאטונית.

מואדיב,
הבעיות הקשות הן הבעיות הציבוריות ושם השמרנות חוזרת ומתבצרת. נושא השמיטה לדוגמא, כל המערכה האחרונה בבחירות לרבנות הראשית היתה להעמיד מועמד שלא יתן את ידו להיתר המכירה ואפילו אם ברמתו האישית כלל אינו מתקרב למועמד שכנגדו, ויבורך הרב יעקב אריאל שסרב לוותר על עקרונותיו. למרות זאת, אני מסתכן בנבואה שנמסרה לשוטים, שהיתר המכירה יופעל גם בשמיטה הבעל"ט עם הסכמה של רבנים שלא היינו מעלים על דעתנו שיתמכו בהיתר.
דוגמא נוספת, אמירת קינות על השואה, מומלץ לעיין במאמרו של הרב ישראל רוזן בטאון צוהר http://www.kipa.co.il/tzohar/bitaon/07/153-164.pdf. דוגמא נוספת, ציון כלשהו של יום ירושלים. הרב שריה דבליצקי כתב מאמר שהתפרסם בספרו של פרופ' נחום רקובר על יום העצמאות ויום ירושלים שבו הוא מתאר כיצד יהודים יראי שמים שהיו אמורים לראות את יד ה' במלחמת ששת הימים, מעדיפים להתעלם ולומר לא אירע דבר.
גם הדיון האחרון שהיה בבני ברק על קלנועית בשבת, מוכיח את הנקודה שהעליתי.



תוקן על ידי - תחשגחם - 04/12/2003 19:23:27

מואדיב, למרות שככלל אני אישית מסכים עם דבריך, אני חושב שטענת ליבוביץ' בנדון דורשת עיון (ובכך היא שונה מטענות אחרות על 'קיפאון ההלכה' שאין בהן אלא תירוץ לאי קיומה וניסיון לעגנו).

לטענת ליבוביץ', כפי שהוצגה בהרחבה ב'מאמרי השחרות' שלו (המובאים רובם ככולם בספר 'יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל'), החדשנות ההלכתית הנחוצה לנו היא למעשה כפולה.

שורש הבעיה - חלקים נכבדים מעולם ההלכה הקלאסית והמקובלת, מבוססים על מבנה עולם שונה מאשר בימינו. כך למשל איסור ריבית שעקרונותיו לא גובשו בעולם כלכלי שכל כולו מבוסס על רבית, או מאידך רשימת המצוות החקלאיות שמהוות יחד חלק גדול בכלל ההלכה, ולמעשה רלבנטיות לציבור הולך וקטן של חקלאים.

הדוגמאות שהצגת, הם דוגמאות טכניות לעקוף את האיסורים הללו. ואולם, טוען ליבוביץ', בכך לא סגי. הבעיה אינה רק פיתרון טכני של התחמקות מהלכות, אלא במקביל פיתוח הלכה רלבנטית למציאות של ימינו. הלכה שגם תציב דרישות במציאות של ימינו שלא היו בעבר. טול לדוגמה, כיצד ניתן להטוות דרך של עבודת ה' לעולם העסקי המודרני ולא לרוקן אותו לגמרי ממשמעות הלכתית.

בכך, טעון ליבוביץ', מתבטא ביתר שאת הקיפאון ההלכתי. בעוד שהחקלאי הקלאסי היה יוצא לעבודת יומו ובה היה ניתן ביטוי גם לחובתו הדתית, הרי שבעולם המודרני אין להלכה אמירה ממשית כלשהי. הדיון ההלכתי בקשר לעולמנו הריאלי היא למעשה רק טכניקות שמנסות ליישב את אי ההתאמה בין הדין המקורי במציאות שבה הוא נחקק למציאות השונה בימינו.

אם יורשה לי להצביע על שתי מהפכות ברוח זו:

א. מהפיכת תלמוד התורה - העמדת מצוות תלמוד התורה כערך חברתי עליון ע"י חז"לך, וביתר שאת בדורות שאחר החורבן. כאשר, מחד המציאות הקדומה של קורבנות, כהונה ונבואה נעלמה, ומצד שני צומחת שכבה חדשה של חכמים שבעבר - מאן דכר שמיה - ותלמוד התורה מקבל את המשמעות הכה עמוקה ביהדות, עד ימינו אלו.

ב. התפילה - שבניגוד לת"ת, אמנם מופיעה כ'מושג' כבר בתקופות קדומות, ואולם את מעמדה כתפילת קבע ועיגונה בבתי כנסת, ריטואלים קבועים וכו' וכו' יש לייחס למהפיכה שמטבע הדדברים התרחשה ויכלה להתרחש במציאות שלא היעדר מקדש וקורבנות.

זוהי אכן דת חיה. ואולם, אני מסופק אם ניתן למצוא מהפכות כאלו בתקופות מאוחרות יותר, ואם כן, הדרה קושיה לדוכתא.

וצ"ע.

.


את הדעה כי בדורנו קופאת ההלכה על שמריה שומע אני חדשות לבקרים, ומעולם לא טרחתי להזימו, ובכל זאת:

דורנו, לאחר כל השבר הגדול והנורא שהכחיד קהילות שלמות, נאלץ להתמודד עם שאלות שאף דור לפניכן לא התמודד איתן - מבחינה הלכתית.

גדולי פוסקי העת החדשה התמודדו עם שאלות רבות, ודוקא לא הראו קפיאה על השמרים, ודי אם נזכיר ויכוחים עזים שהתחוללו - ועדיין מתחוללים- בסוגיות שונות.


שאלת היתר המכירה לגבי שנת שמיטה, עולה אחת לשבע שנים במלוא עוזה. שאלות של שבת והתמודדות עם טכנולוגיות חדשות, שאלות של מעמד האישה (ובניגוד למה שהרבה חושבים, צאו וראו מה קורה בבתי הדין הרבניים בנושא הנשים, החל מטוענות וכלה ב"כבישים עוקפים" לשמיעת עדותה של אישה, גם אם לא תוגדר העדות כעדות, אלא בדרך אחרת), שאלות של רפואה מודרנית, של ארגונים כלכליים מורכבים, ועוד.

האם היתר העסקה של הבנקים כיום שונה מהותית מהפרוזבול?! האם הדיונים והפסיקות (הסותרות פעמים רבות) לגבי הימורים, הם דבר שקפא על שמריו? האם יש צורך להזכיר את הויכוחים שהתחוללו לגבי השימוש בחשמל, וכיצד התקדמות טכנולוגית - שעון שבת - דחקה הרבה מהויכוחים?

צר לי, אך אינני שותף לטענה כי "הרבנים היום קופאים על השמרים" , וכן הלאה.

יש מה לשפר? בודאי! שחרית אולי תטען כנגדי כי הבית בוער ואני עוצם את עיני, אך לא. יש הרבה מקום לשיפור, הרבה מקום לביקורת עצמית ולתיקון. אך לטעון שההלכה קופאת?

ועוד לטעון את זה בכתיבה בפורום באינטרנט...

מואדיב ידידי,

איני חושב שהפואנטה כאן היא כתיבת התושבע"פ, ואף לא העובדה שלכל דור יש את שאלותיו הייחודיות.

השאלה היא האם באמת בתקופות אחרות פוסקי ההלכה לא נרתעו מחדשנות קיצוניות ומשימוש בכלים הלכתיים מרחיקי לכת ואילו החל מנקודת זמן מסויימת חל תהליך של שמרנות שהביא, אליבא דליבוביץ', לקיפאון ההלכה ולהפיכת היהדות ל'דת מתה' כדבריו (או כפי ששמעתי פעם ממישהו את הביטוי 'קראות של התושבע"פ - כלפי האורתודוכסיה).

וצ"ע.