איין ראנד (המשך)

בפורום אחר הוגדר מה שכתבתי כאן על איין ראנד, כך:
'קיא', 'סחי', 'רפש'.
ובכללי, נטיה רכלנית להתנפל על **אנשים**, במקום להתמודד עם רעיונות.
שלא לדבר על 'סילופים איומים, מזעזעים, מפוצלחים, מסולפים ושיקריים'.
כדי 'להעמיד אותי במקומי', צריך 'להקדיש כמה שעות כדי לבנות תגובה לכמות הרפש השיקרית
שהקאתי' כאן בפורום.
אז,
רציתי להוסיף עוד קצת.
לא כמענה לשמות התואר המגוונים שעליהם איני מתכוונת להגיב (לא שם וגם לא כאן – אם יעלה איזה 'צורך'), אלא כשליחות של הקדמת תרופה למכה, למי שאולי נפל או עומד ליפול בכל זאת, ברשתה של ה- 'פילוסופיה' של ראנד, המכונה 'אובייקטיביזם' וברשתם של מעריציה, שטרם התעוררו.
(על 'אקטיביזם', אגב, תוכלו ללמוד באמצעות חיפוש בגוגל. משהו כמו שלושה עמודים, לצורך היכרות).

ראשית לכל, משהו כללי מאד. וכמי שכותבת ספרים בעצמה, מותר לי להעיד על כך:
קיים כלל ברזל אחד והוא:
מרגע שיוצא ספר לאור, אין הוא עוד בשליטתו של הכותב אותו.
זכותו של כל קורא להבין מה שהוא רוצה, ליהנות ממה שהוא רוצה, לזרוק את הספר לפח,
לעשות ממנו טפטים או אפילו - תסלחו לי - להתנגב איתו.
נכון שהאגו של הכותב עלול להיפגע מכך, אך תמיד היו שנואים עלי השיעורים שבהם דרשו ממני
להסביר 'למה התכוון המשורר'.
הוא יכול 'להתכוון' והקורא שלו יכול לעשות בטקסט כרצונו.

כלל מומלץ שני, לכל מי שהוא קורא ספרים רציני:
כדי להבין סופר עד הסוף, צריך לדעת – לפחות משהו - על הביוגרפיה שלו.
בתולדות חייו ניתן למצוא עוגן לרבדים שונים, בסיפור שהוא מספר בספריו.

לאור הכלל האחרון (את הראשון לא אטרח להצמיד לדיון על הספרים עצמם):

איין ראנד נולדה ברוסיה למשפחה מכובדת מאד ששילמה את המחיר היקר מכל, עם עליית הבולשביקים לשלטון.
צריך לזכור שאחד מהמחירים היקרים ששילמו תושבי רוסיה (אם לא אחד היקרים **ביותר**), הוא רמיסתו של האינדיבידואל עד דק, והכפפתו ל-'מעמד'.
איבוד האינדיבידום, לטובת עדר איכרים נבערים שעולה לשלטון בהנהגת קבוצה נוכלית, אינטליגנטית ומאורגנת, הוא – לכל הדעות – משהו שכמעט אין איום וטראומטי ממנו.

זהו המטען שנושאת הסופרת 'שלנו'.
והוא בא לידי ביטוי באישיות שלה ובמחשבות שלה,
כשם שהיה בא לידי ביטוי באישיותו ובמחשבותיו של כל אדם באשר הוא.
גם זה שלא מכנה את מערכת החשיבה שלו בכינוי שמסתיים באיזה 'איזם'.
אלא אם כן אין איין ראנד בשר ודם והיא משוחררת מכל יצר ומסוגלת לשפוט ולנהוג בכל אלפית שנייה שבחייה, באופן הכי הכי 'אובייקטיבי', משוחרר מיצר ומטינה שנובעת מטראומה ומושתת – תמידית - על תבונה צרופה.

אורח החיים האמריקני וכללי היסוד של החברה שלו, הקוטביים כל כך לאלה שמהם נמלטה, הביאו לה הרבה אושר והיחס שלה אליהם עמד בפרופורציה ישירה לתיעוב (המוצדק) שלה, כלפי הבולשביזם.
האושר הוליד הערצה וההערצה לאורח חיים שתאם כל כך את נטיותיה, הולידו 'פילוסופיה' שאינה אלא ציור המטרה, לאחר שילוח החץ.

הדמות המתועבת ביותר לדעתה של ראנד היא, רובין הוד.
כדי להסביר את תיעובה, התואם את הפילוסופיה שלה, היא מזייפת.
רובין הוד שלה אינו זה המקורי, המחזיר לעם את מה שנשדד ממנו על ידי המלך.
לא.
רובין הוד שלה צויר מחדש, כדי שיתאים ל-'פילוסופיה'.
אצל איין ראנד הוא אינו אלא מין צ'רלי ביטון כזה.
זה שגנב את בקבוקי החלב שהונחו בפתחי בתיהם של אנשים (חלב שעליו שילמו במיטב כספם), וחילק אותו – חינם - ברחבי השכונה שלו.

קו הרקיע של ניו יורק הוא – בעיני ראנד – המראה היפה בעולם.
והדבר מובן.
קו הרקיע הזה הוא בעצם אובליסק מודרני, המכריז בגאווה רבה: "הנה אני וזהו אני".
לעומת אותה התרסה, מגיב בעצם בין לאדן.
אי אפשר כמובן לחשוד בי שאני בעדו. ולכן אתייחס רק להתרסה.
יש התנשאות בהתרסה.
ובכך אני חוזרת לענין הצורך בענווה, השומר על פרופורציות, שהן השפיות הרצויה.

מדינה, לפי השקפתה של ראנד צריכה לממן רק משטרה ובתי משפט.
מדינת רווחה היא בעצם מדינה אלטרואיסטית (כלומר, לא מוסרית), המקדשת את חיובו של החזק, לשבור את גבו למען אנשים שלא רק שאינם מואילים לייצר, אלא עוד מצפים ממנו לממן אותם מזיעת אפיו.
היא שונאת את מס הכנסה שבעיניה אינו אלא שוד.
לא במובן שאנו קובלים עליו, אלא במובן של ניצול יצרנותו של החזק, לשם חלוקתו לחלש.
היא היתה רוצה שהחזק (Atlas) יסרב סוף סוף למלא את תפקידו המיתולוגי לשאת את העולם על כתפיו.
ספרה 'מרד הנפילים' מתאר את העולם, כאשר Atlas יטלטל את כתפיו ויגיד לכולם ללכת לכל הרוחות. (Atlas shrugged).

ההשקפה היהודית אמנם מתנגדת לפראייריות ולניצולו של החזק, מול סלחנות כלפי חלש.
(" לא תהדר עני בריבו", למשל).
אבל בו בזמן היא מחייבת למעשר, לקט, שכחה ופאה ואומרת "ומך אחיך עמך".
נדיבות מוכתבת זו, היא – בעיני ראנד – אי המוסריות בהתגלמותה.

ובכל זאת, למרות שכידוע מייצגת אמריקה את קידוש החומר, יש משהו שאיין ראנד הקפידה שלא לאמץ.
נראה שאת מה שהבינו האבות המייסדים של אמריקה, לא אומץ על ידה.
הם הטיפו לחיפוש האושר האישי. כן.
אבל על שטר הדולר האמריקני מודפס המשפט
In God we trust.
במדינה של ראנד לא היה קורה שהנשיא יאמר - ביום שבו דרך האדם הראשון על הירח הישג טכנולוגי **אנושי** אדיר - את המשפט:
With the help of God.

המשפטים האחרונים בספרה 'כמעין המתגבר', מאפיינים את הניתוק של ראנד מכך.
מתואר שם גיבור הספר העולה במעלית המטפסת אל מרומו של הבנין שאותו הוא בונה, והעומד להיות הגבוה ביותר בניו יורק.
המעלית עולה מעל בניינים והיא לא שוכחת לציין שהיא מוגבהת גם מעל **כנסיות**.
כמה סמלית היא העובדה, שיהודים ניצלו מאסון התאומים, רק משום שהחליטו לאחר לעבודה, כדי ללכת ל'סליחות'.

ה-'אובייקטיביזם' שהמציאה ראנד, והמפומפם על ידי מעריציה, נושא שם מפוצץ ומאפשר להשרות את התחושה שמדובר ב- 'תורה' העומדת על אותה פלטפורמה שעליה ניצבת תורתו של אפלטון, למשל.
בעוד שהיא אינה אלא צורה סופר אינטליגנטית למתן תוקף מוסרי עליון, לאורח חייו של אדם חומרי עד גמירא,המוצא לעצמו את כל ההצדקות (אם הוא בכלל טורח לחפש אותן).

מאיין ראנד רצוי להתעורר, עם סיום גיל הטיפשעשרה.
הגיל שבו באה לידי ביטוי קיצוני תכונת ה-selfcentered. (העמדת ה'עצמי', כמרכז).


אני מציעה לכם לקרוא את **כל** הספרים שלה.
הם מרתקים, מיוחדים, כתובים בצורה מיוחדת במינה.
ורק....בזהירות.