רבש"ע מה אתה רוצה? *עיקרי האמונה*

אדרבא...

[אם כי ניתן לבדוק דברייך באופן מדוייק יותר כשהרמב"ם מציג את עיקריו בהרחבה, בפרק חלק]

יהוסף ,

אני לא חושב שמעיקרא יש צורך בעיקרי אמונה כלל , ולמיטב ידיעתי הם אמנם נוצרו בזמני משבר .

אם כבר יש מקום להגדרה מי נמצא בחוץ (כמו האומר אין תורה מן השמים , וכד' , כמבואר בחלק וגם שם מדובר יותר על מחוץ לעוה"ב...)
איך להגיע אל אלהי ישראל יש הרבה דרכים ,שמשתנות מאדם לאדם ומתקופה לתקופה , ואין הכרח או סיבה , להיתפס דוקא להגדרות שיותר מלהגדיר מה כן , מגדירות מה לא ... (ולטעמי זו היתה באמת משמעותן המקורית , להגדיר במה שונה אמונת ישראל מאמונת הנוצרים וכד'. ופחות להגדיר את אמונת ישראל באופן פוזיטיבי ...) ולכן על אף שיש חשיבות מה , למה שהגדיר הרמב"ם , אין היא נראית לי מאד משמעותית לימינו . (מעבר לקביעת גבולות , שבאות להרחיק מינים , וגם כאן השאלה היא עד כמה ראוי בדורינו להרחיק המינים , ועד כמה ראוי להשתדל לשוחח עימם , ולגלות ולהרחיק [אותם ואותנו] מאיולתם.)
חנוכה שמח .

טוהר , יישר כוחך ירבו אשכולות כמו שלך!

הערת מיימוני על הצורך בזהירות שלא יתקדשו הניסוחים החדשים, חזקה. לכן אין עצה אלא שגם המנסחים יבדקו תמיד אם אין צורך וינסו כמה שאפשר בניסוח מחדש.

נדמה שכך היו רשימות התורה שבעל פה שהיו לתנאים הקדומים. רשמו במשנה ראשונה כך ואח"כ ניסחו מחדש טוב יותר או אפילו בחזרה ממה שסברו קודם. לכן אנו מוצאים לרוב נוסחאות מאותו תנא השונה בברייתא מבמשנה וכו'.

טוהר

כוונתי בסוף דברי היתה להזהיר, כי אותם ניסוחים בהירים ונפלאים שמסלקים מה שמוגדר כחשיבה מיתית (אך ראה באשכולו החדש של האסופי לביקורת על זה) - טובים רק לשעתם.

ברגע שהם הופכים לניסוחים מחייבים, שעוברים במסורת, הם מקבלים פרשנות שמקבעת אותם, והם כבר הופכים לגורמי עיכוב ולא למסייעי התקדמות. הם כל כך מכבידים, עד שיקומו טוהר האמת ואולי גם יהוסף ומיימוני - - ויתבעו להמיר אותם. בעוד שאולי יקומו הלבן - - וחבריו ויתבעו לקדשם...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני, תודה, פשוט בעבר הבנתי שיש עם מי לדבר, גם מעבר לאלו שציינת. ואני עדיין נותן סיכוי.

איש ציפור, הואשמתי בדמגוגיה, האם זה גם טכניקה דמגוגית שלך?

יהוסף, תודה. לו יהי כדבריך ואז קושיותיי אכן חדלות. האם זו השקפה רווחת לדעתך?

טוהר היקר

אני חושש, שעיקרון אחד לא לקחת בחשבון, וזה כלול גם בדברי מיימוני, אם כי לא במפורש.

העיקרים אינם עיקרים של יסודות התורה, אלא של יסודות האומה.

זאת אומרת, כל אומה הן מפאת הרובד הממוצע שלה, והן מהבחינה הפורמלית, אמורה לתת סקיצה כללית, ליחסה לחיים ולעולם. לאו דווקא כזו שתגרום לאדם באופן אישי להמריץ את עצמו לאמת שהאומה דוגלת בה.

וכדוגמא קלה, למה על שטר אמריקאי מופיעה ההצהרה על האמונה בד', ולא הדאגה לחרות העולם, או חופש הפרט והכלל? הן אין ספק שמאפיין יותר את אמריקה העיקר השני ולא האמונה בד'?
אלא שמבחינה פורמלית, וברובד הצהרתי כללי, תופסים נקודה כללית וחשובה, המייצגת את העמדה לגבי הנושא הכללי שהעולם דש בו.

הדוגמא אינה מהמוצלחות, ואבאר שוב כוונתי.

כאשר יש לפנינו כיתת ילדים, אין אנו אומרים לה, זהו את הטוב, ודעו שכל מגמתנו להיות אנשים טובים יותר, אלא קובעים את תצורת הכיתה ומערכתה -
אתם מקשיבים לכל מה שהמורה אומר
כל חריגה ראויה לעונש
כשתגמרו את הלימודים תופתעו מטוב החיים [השווה עולם הבא ותחיית המתים].

צורה זו נכונה, הן כאשר אנו דנים על מערכת הלימודים שתכונותיה כאמור, והן מבחינת תפיסת התלמידים והצרכים לפי רמתם להמריצם.

איש ציפור

לדבריך היה אמור להיות, שיהיו עוד עיקרים כפי שהציעם טוהר, שכן לדבריך גם לעיקריו וגם לעיקרים שנקבעו יש אותה חשיבות, וא"כ למה הועדפו אלו מאלו?

שמא התכוונת שאכן אלו חשובים יותר, והאם זה מהטעם הנ"ל?

עכ"פ יוצא א"כ שברור כי מן הראוי, שאנו - מי שמכוון לתוכן של הדברים, אכן יסמן לעצמו וייתן עוצמה לעיקרי העצם שחלקם הציג טוהר, לא פחות מאלו של הרמב"ם, שחלקם אף שנויים במחלוקת [ראה ספר עיקרים]

ינוקא, איני מבין את שאלתך.

האם מישהו מחוייב להגות בסיפורי חסידים אם זה מרחיק אותו? האם אין ביהדות מספיק מקומות נאים להתגדר בהם שאינם מיסטיקה?

מצד שני, האם המיסטיקה וסיפורי הצדיקים שמיטיבים עם סוג מסויים של אנשים, הם האוייב שבו עלינו להילחם?