יחסי שאול יהונתן מיכל – דוד / מורכבותן
גם שאול / ע.עלי. ( הוקדש לחברתו רבקה גורפין)
המים – קרירים ומתוקים –עולים מן האדמה
ולא לחינם קצר אצלנו הסתו והקיץ ארוך
וריח הזרעים הבשלים והצל המגן כחומה
ובמשך כל החודשים הארוכים האלה אין גם ענן אחד
ואם עוד הרעל, השטפון, פרץ האונים הזה
של הצפיה – האדמה בנתה את המוביל הגדול, המנקז,
המקבל הגדול – את האשה
ואין אצלנו מות אלא חזרה נהדרת עם ערב של הזורע
אל ביתו: שאול בן קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח...
הסתו קצר והקיץ ארוך וריח הזרעים המרדים
והצל הקושר כרצועה
ואין גם ענן געגועים אחד במשך כל החודשים האלה
מה יפה האדם בכפר הולדתו, כמו בתוך בגד
תפור לפי מידה, לא אושר – אלא רגליו בבטן אדמתו
הוא משכמו ומטה נחבא בין השיבולים
עם אתונותיו.
לא אושר אלא מעמקים, מעינות הרוך של האדמה,
שירי הערש בערבי הקיץ בין הכרמים,
הפירות האהובים, הכובד
לאחר הארוחה...
כמה דורות רוח ומים עבדו על היד השלוה
לדמותה לשורש, ואת הכתף לסלעים?
כמה עפר היסוה את הפנים
לא אושר – אלא רשת הסוואה.
ואזהרות: שאול אל תתרחק! אם לא תמצא תחזור!
יש לך מספיק כסף?
קח את הסודר, בערב כבר קריר...
כמה אהבה כדי להחביא שאול אחד,
ילד אחד,
פשפש אחד,
מעין הנשר הגדול-
והוא נלכד.
מלוכה לא מוצאים כך סתם כשהולכים
לחפש אתונות ולא כשנחבאים אל הכלים,
אפילו אם חוצים ארצות...
אלא אם יש פקודה מלמעלה.
ואם יש פקודה מלמעלה ובא הרואה
ואומר: "שכח את האתונות,
אתה מלך" מי כמוך יודע
שטוב לא יצמח מזה.
ואתה נחבא עמוק בתלם
ושמואל צועק: "איפה שאול! איפה שאול!
הוא צריך לעלות לבמה"
וגם הפעם ה' מסגיר.
ובאים ההורים, המורים, ומושכים באוזנים
ואומרים: "לא יפה, לא יפה, כולם מחכים"
והעם צועק: יחי המלך! יחי המלך!"
הוא רוצה את הגיבור שלו, את ההצגה שלו
ומי כמוך יודע שטוב לא יצמח מזה.
מול דוד המפליא בך מנגינותיו
מול דוד הנוטף בושם חולומות (ולא רק של נשים)
מול דוד שהפלישתים רצים אליו
לפול מידו ברבבותיהם
מולד דוד הלובש את הבגדים החדשים שקנית ליהונתן
מול דוד היורד בפתיל הכחול ממיטת מיכל
מול דוד המוצא את אתונותיך
והן מלבינות ככלות
לקראתו
כמו קוסם הוא עושה את הרע
וזה יוצא טוב!
כל התנ"ך הוא מכבסה גדולה
בלב נערה מאוהבת-
להלבין את מעשיו המלוכלכים
ואם אתה בא לקלל – שירך מתאהב בו
כיהונתן.
הסו, כוכבים הולכי רכיל! המלך שאול
ימות מחר. המלך שאול
ימות מחר וגם בניו וגם
נושא כליו וגם
כל העם
יחדיו.
ואתה שם, מאחורי הכוכבים, אני יודע
שאין להשיב את הגזרה. אבל יצר התפילה
כה חזק בלב האדם.
אולי על חיות עוד נשארו לך רחמים...
לו יחיה לפחות העגל הקטן,
עגל המרבק...
משכמו ומעלה, ראשו בעננים-
בדין לא יראה את המכשולים.
מה הוא מחפש בגבהים הכחולים
ונכשל תמיד?
משכמו ומעלה, ראשו בעננים-
בדין ידרוס את הננסים.
והננסים – בדין ישנאו את מכאיבם
הגדול והנבצר מהבנתם.
(והננסים הן מסוכנים לו אלף מונים!
בשקט בשקט ידקרוהו באלף מחטי שנאה,
ילכדוהו בחוטי-חנף,
יחדירו בו את רעל הבדידות יום אחר יום)
רק חרבו תשווה לו בקומתה,
ולא כדי להרוג בפלישתים.
חרבות קטנות מהירות ממנה.
חרב דוד מהירה ממנה.
רק את חרבו הוא רואה מבעד
למסך העננים של דמעותיו.
היא סיכויו היחיד.
רק היא תשווה לו בקומתה.
ויום אחד מגיע תיקון. כמו שלג, מתון מתון
יורד הרואה הזקן שכבר בפעם הראשונה
כשהביא את הצו, לפני שלושת אלפים שנה-
לא שמע היטב את השם.
ושאול שצריך היה לחזור לכפרו,
ידו בצוואר אתונו הרכה-
מפרפר על חרבו זה שלושת אלפים שנה!
כי אלוקים תמיד בטיסות חשובות
והמלאכים נוטים לטיפה המרה.
וחושבים על בנות האדם
יותר מאשר על העבודה
והרואים עוורים וכבדי שמיעה
ואין מי שישגיח על העולם
ומובן שגם חליפת המכתבים לוקה:
הם מונחים שם ללא תשובה דורות ועידנים
עוד מימי המבול
וכשאחד שאול שואל בה'
התשובה מתקבלת אחרי אלפי שנים.
ושאול שהיה צריך לחזור לכפרו –
מפרפר זה שלושת אלפים שנה על חרבו!
ויום אחד מגיע התיקון. ומורידים אותו
בזהירות, מתון, מתון, ומושיבים
על גב אתונו הזקנה.
טחנות הצדק טוחנות לאט, ועד דק.
ושאול, שהיה צריך לחזור אז-
שב לכפרו עתה.
תוקן על ידי - איקה - 15/12/2003 7:46:02
 |
|
|
