כל אותו לילה של נר ראשון של חנוכה היתה נפשי עגומה עלי, ולבוקר לא ידעתי מדוע. הלכתי לחכם שבעירנו, שאומרים שהוא יודע לקרוא בנפשו של אדם, ונכנסתי בבית הכנסת שלו לאחר המנחה. נתביישתי לשאול שאלתי, לפי שהחכם מכירני, וקשה לאדם לגלות לבו לפני מי שמכירנו, שמא יבוא ללעוג עליו. אותה שעה שאחרי מנחה מלמד החכם שיעור במשנה לבעלי בתים, וגם בחנוכה אינו מבטלו. וכיון שלא שאלתי קודם לכך שאלתי, נשארתי לשמוע שיעורו, אולי מתוך שאקרב אצלו ימצא לי הפתח לשאול.
היה קולו של החכם צוהל, לפי שדברי תורה מצהילים נפשו של אדם, אבל נפשי היתה עגומה. ולפי שלא ידעתי מדוע עגמימות זו, נעגמה יותר.
כשכלה השיעור אמרו כולם ויהי נעם וכו' ישב בסתר וכו', שכך המנהג לומר לפני הדלקת הנרות, כידוע מתיקוני האריז"ל. ברך והדליק החכם נר שני של חנוכה, ונתן קולו ופייט הנרות הללו, ואחר מעוז צור, ואחר מזמור שיר חנוכת הבית וכו' כסדר.
לאחר ערבית נתעכב החכם, שהיו רבים מבקשים לשאלו שאלות בעניני חנוכה ובענינים אחרים, ואף אני נתעכבתי. לסוף פנה אלי ואמר, בא ולוה אותי לביתי. הלכתי עמו לביתו. בדרך שאלני מדוע אני שותק. נבוכתי ואמרתי וכי מה אגיד. אמר לי, ספר לי למה עגומה נפשך. אמרתי לו, והלא לפיכך באתי, שאיני יודע למה נעגמתי.
אמר לי, אם היה השואל אחר, הייתי אומר לו דברים הבאים מיסודה של נפשו, כגון שהוא קשור בנשמת המכבי"ם, או שכהן היה בבית המקדש, ועליו לתקן בימי החנוכה מעשיו הקודמים. אתה שאינך בדברים אלה, איני משיבך בהן. אלא, דע שהעצבות אינה אלא נסיון שמנסה אותך הקב"ה. והוא נסיון גדול מכולם. שאין העָצב יכול לעבוד בוראו, שאין עבודת ה' אלא מתוך שמחה, ולפיכך נענשו אבותינו, שלא עבדו אותו ית' מתוך שמחה. ואין העָצב יכול ללמוד תורה, שדברי תורה משמחי לב. והעצב רק יושב דומם ובדד ואינו בא בחברת אנשים, לפיכך קרוי העֶצב ס"א.
ואמר לי החכם, לפי שאתה משכיל ומבין מדעתך, דע שיכול אתה לגבור על העצב בשכל ובמחשבה. שמעתי לחכם, וגברתי על העצב בשכל ובמחשבה.
אחר ימים פגשתי בחכם ואמר לי, אין הנסיון כדאי אלא במי שיכול לעמוד בו, ושמחתי.
על כל זה - למה עצבות בחנוכה?
בחנוכה מדליקים את האור למטה מעשרה טפחים דוקא, אשר מעולם לא ירדה שכינה למטה כ"כ. היית צריך להגיע אל המצב השפל כדי להאיר גם אותה בכח האמונה. (עכשיו יכול "הלבן" להמשיך...)
When he was a little boy, he was punished for his mischief behavior and the teacher told him that he would escape the punishment only after calculating the total number of candles lit throughout the Chanukah holiday.
The teacher thought it would really take a long time for Yehonatan to make the calculation.
But little Yehonatan came immediately back with a brilliant answer:
(Before you read the answer – try to calculate it on your own)Hint: When calculating, please take into account the candle of "Shamash" which is also lit every day…
Little Yehonatan said:
The Bible tells us exactly: Psalms Chapter 124, 7
Our soul is escaped as a bird out of the snare of the fowlers;
the snare is broken, and we are escaped.
What Yehonatan meant is this:
In Hebrew the word פח has several meanings:
snare
jar (of oil)
It has the numerical value of 88.
When it's broken (as in the above verse) into two halves then we get a half of 88 = 44. This is indeed the total number of the candles lit during Chanukah.
And little Yehonatan escaped the punishment.
נשלח ב-22/12/2008 10:01
הלבן
האם זכור לך סופו של חבר משותף שהצליחו להוציאו מדכאונו ע"י לימוד חסידות ?
הוא צנח ללא מצנח ממגדל שלום!
תוקן על ידי נישטאיך ב- 22/12/2008 9:58:23
נשלח ב-22/12/2008 09:37
חנוכה הספרותי, הוא חג של נצחון האור על החושך. נצחון מוחלט, שבעקבותיו מגורש החושך.
גם העצב הוא חושך, אותו יכול כל אדם לגרש באמצעות השמחה, האור.
גם במלחמה הזו, ניתן הניצחון ביד המעטים מול הרבים, שהרי מעט מן האור יכול לגרש הרבה מן החושך.
צריך רק להאמין שאפשר...
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
נשלח ב-16/12/2007 19:18
חיים
סרן קירגקור כותב- ציטוט חופשי חופשי- מה זה משורר?
משורר זה אדם היודע להעלות את כאבו בכיו ועצבותו בצורה יפה של שירה.
והמבקר אומר- יפה מאד אתה בוכה, ממש תענוג לשמוע.
שיר השירים מלאה ברגשות תסכול והחמצה, להבנתי כמובן.
נשלח ב-16/12/2007 19:05
השכן
איך ללא עצב היית כותב את היצירה המופלאה "כל הדמעות"?
אינני שולט בכתבי ר' נחמן מברסלב, אבל ע"פ מה ששמעתי והתרשמתי מציטוטיו הוא היה שרוי תקופות ארוכות בעצב, והעצבות השפיעה רבות על יצירותיו.
במגילת שיר השירים בולטת חדוות נעורים והרבה געגועי אהבה, והנה חסר בספר תכלית ברורה פרט לשירה.
לעומת זאת, קהלת נכתב מתוך תהיה ותחושת חוסר תכלית, ללא מוטיב השמחה. קהלת מעביר תחושות של אדם השרוי בעצב ומרירות, ומתוך תחושה זו הוא מעודד לאחוז בשמחה ומגיע לפסגת הבנת תכלית האדם בעולם.
וְשָׂנֵאתִי, אֶת-הַחַיִּים--כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ--מִן-הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. ד,ג וְטוֹב, מִשְּׁנֵיהֶם--אֵת אֲשֶׁר- עֲדֶן, לֹא הָיָה: אֲשֶׁר לֹא-רָאָה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן, וְחָכָם--מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד
בעולם האומנות יש יצירות גדולות שבולט בהם מוטיב העצב, ומהמפורסמים יצירותיו של פיקאסו.
להלן מתוך ויקפידיה
"
התקופה הכחולה (1901-1904): סגנון ציוריו של פיקאסו השתנה בעקבות התאבדותו של חברו הטוב, אשר מותו השפיע עליו מאוד. את ציוריו באותה תקופה הוא צבע בכחול אשר העיד על בדידות ועצבות שלו כמו הדמויות שבציוריו. ציורו המפורסם מאותה התקופה "מנגן בגיטרה הזקן" משנת 1903.
התקופה הוורודה (1905-1907): התקופה הכחולה של פיקאסו פינתה את מקומה לטובת אהבה חדשה בחייו, פרננדה אוליבר, דוגמנית מודל צעירה. פיקאסו התאהב במושא פיסוליו וביטא רגשותיו העזים אליה בציוריו האמנותיים. הוא החל לצייר ציורים יותר שמחים ועליזים שהתבטאו בצבעוניות כתומה וורודה בעיקר. הוא צייר בעיקר נושאי קרקס. ברם תקופה זו לא נמשכה זמן רב כי פיקאסו מצא דרך אחרת לבטא את עצמו בצורה יותר מרגשת, מעניינת ומקורית.
יש כאן הנחה הברורה כי עצב הוא רע ורע (החסרון בעצב ידוע) , אבל אין ניתוח של ההשפעות הכלליות המגיעות מתחושת העצב .מחד, עצב עלול לגרום לאדם דכאונות ומפחי נפש קשים, אשר נזקם רב על כל תועלת העולה על הדעת. לעומת זאת, העצב הוא עת אשר האדם מתבשל בתוך תוכו ומעיו הומים עליו, ובתקופה זו יכול להתחולל בנפשו שינויים ומהפכות מרחיקי לכת.
אין לי ניתוח וידע על סך הנזקים המגיעים מהעצב, לעומת תועלת העצב לתקופה העוקבת. לכן הייתי שמח באם היו מנתחים את כלל השפעות העצב ולא רק את הדרכים המועילות לצאת מהעצב אשר לעצמן הן מאוד חשובות.
_________________
תוקן על ידי חיים9999 ב- 16/12/2007 19:10:37
נשלח ב-10/12/2007 13:08
ניסוח שלי לשיחה ותכתובת שקיימתי על הסיפור. הניתוח הספרותי והסיכומים אינם שלי:
הענין אינו "לגבור על הרגש בעזרת השכל". וכי למה צריך זה לגבור על זה? כמו שאמר מיימוני, "אנו מכילים גם את זה וגם את זה", ויש להוסיף - ואיננו יכולים, לא בלי זה ולא בלי זה.
מה שהשכל נותן, הוא את האפשרות לבדוק את הרגש, ואת השפעתו.
הרגש הנתון - בסיפור, הרי זה העצב - משפיע על פעולתנו. בעזרת השכל, אנחנו יכולים לבדוק האם המינון של הרגש, ההשפעה שלו, הכיוון שאליו הוא מוליך אותנו, ואפילו עצם קיומו, מסתדרים עם שאר המרכיבים של הרצון שלנו. שהרי איננו יכולים לכוון את כל חיינו לפי רגש אחד. גם אם מדובר ברגש אמיתי ועז, עלינו להתחשב גם במרכיבים אחרים בהוויה שלנו. כמובן, אחרי שוידאנו שאין מדובר ברגש חולף.
המתח הזה ניתן להמחשה בפסוקי שיר השירים [פרק ח', פס' 6 ו-7]. מצד אחד, מדגיש המשורר את העוצמה של רגש האהבה: "כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה:" אם זו העוצמה, מי יכול נגדה? אף אחד, שהרי אפילו "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ"! ובכל זאת, הלחץ החברתי - הוא לבדו - מהווה שיקול נגד. "אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".
כאן יש שיקול רגשי - אהבה עזה. נשמעת שם טענה, שאין מה לעשות, שום דבר לא יוכל לעמוד נגד הרגש הזה. ואז מגיע הגורם האחר, הלחץ החברתי, ונראה שהוא המכריע בסצנה הנתונה שם.
אם זה המכריע, הרי שמדובר בסוג של שיקול רגשי [מעמד בקהילה], המכריע את הרגש האחר של האהבה, בלי מעורבות "שכלית" כלל.
ומה היה אומר השכל? השכל היה מצטרף להסתייגות שאי-אפשר להכריע אהבה כל כך עזה? או שהיה טוען ההיפך, שעל השיקול החברתי לגבור? השכל גם היה מסתמא משלב שיקולי תועלת - התועלת בשמירת קשר האהבה הזה, מול התועלת בשמירה על המעמד החברתי.
שיר השירים מסתיים בלי לספר לנו מה היה בגורל הרעיה והדוד. הקורא נשאר עם תחושותיו לעצמו, ויכול לדמיין לעצמו את סיום הסיפור.
בסיפור שלנו לעיל, מובלט הסיום. הגיבור מבליט את נצחון השכל. מה שאיננו יודעים [וגם הגיבור לא], מה גרם לרגש העז של העצב. לכן, איננו יודעים גם אם הפיתרון הזה, נכון בכלל. יתכן, שמדובר שם במשבר רגשי, שהיה צריך לפתור אותו במישור הרגשי, ולא "להכריח" את הגיבור להתעלם ממנו בתואנות שכליות, שאינן ממין המשבר. האמירה של החכם היא נכונה בתחילתה - יש לבודד שיקולים לא רלוונטיים [רקע דתי שאינו מתאים למספר], ולנסות להתמודד עם הבעיה של העצב. רק שחסרה הדרך שהביאה למסקנה, שהכל יפתר באמצעות השכל והמחשבה. אולי האמירה המאוחרת של החכם, על העמידה בנסיון, מלמדת שאכן היתה זו דרך טובה. אולם איננו יכולים לבחון את שיקוליו של החכם שהביאוהו למסקנה, שכאן המקום לשיקול 'שכל מול רגש'.
להדגיש, שהגיבור בסופו של הסיפור "שמח". האם הוא שמח כי עמד בנסיון? הם הוא שמח שאינו עצב עוד? איננו יודעים. אולם הדגש הוא, שבעוד הבעיה היתה שהוא עצב, הסיפור מסתיים בכך שהוא שמח. כך שלפחות מהבחינה החיצונית, הבעיה באה על פתרונה.
הערה שלי לשאלה באישי:
נשאלתי באישי יותר מפעם אחת, האם יש המשכיות בסיפורים שלי, היינו האם שייך העצב כאן לדמעות ב"כל הדמעות".
ליד הסיפור יש תאריך - חנוכה שלפני ארבע שנים. רק הקפצתי כעת. אז אין קשר...
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
נשלח ב-4/12/2007 10:33
צריך שכל איש ידע ויבין
שבתוך תוכו דולק נר,
ואין נרו שלו כנר חברו
ואין איש שאין לו נר.
וצריך שכל איש ידע ויבין
שעליו לעמול ולגלות
את אור הנר ברבים
להדליקו לאבוקה גדולה
ולהאיר לעולם כולו!
(הרב קוק)
נשלח ב-4/12/2007 10:18
בתיה
ברוכה הבאה אל הפורום!
הצבעת על נקודה גדולה מאד.
לא ניתן לשנות את הרגש באופן ישיר. אבל על ידי התבוננות שכלית בנתונים, ושינוי גישה קוגניטיבי (בתחום הידיעה והמחשבה), משתנה גם הרגש!
וזה כלי חשוב מאד לשינוי. ואדרבה, אדם צריך ללמד את עצמו לעבוד על רגשותיו!
בחברה המערבית אנו סופגים את הרעיון שאמיתיות וכנות פירושן להיות מודע לרגשות שלנו (וזה אכן חשוב) ולנהוג תמיד לפיהם. אחר זה שקר. זו חנופה. זו כפיה חיצונית. זו התנכרות למהות.
אבל זה לא מדוייק ולא נכון.
האדם אינו רק רגש כפי שאינו רק שכל.
אנו מכילים גם את זה וגם את זה.
כאשר אנו מודעים לכך שאנו סובלים, עצובים, נפגעים - בידינו להגיב מייד, בכל אופן שאנו רגילים בו. אך בידינו גם להתבונן. לעצור. לחשוב. להפעיל נראטיבים - עקרונות שמסבירים לנו את העולם ואת מקומנו בו, ובאמצעותם אנו יכולים להגיע להכרעות שונות לגבי אופי הפעולה שלנו. להגיב באופן יותר בריא, יותר שמח, יותר מוסרי.
*** קל יותר להבין על ידי המחשה. אז הנה.
דוגמא: מישהו עוקף אותי בתור לאוטובוס.
אני עשוי להתרגז. לצעוק. לדחוף אותו.
מה יהיה? תהיה מריבה.
אבל אני יכול לומר לעצמי: אולי הוא לא ראה, לא שם לב. אולי הוא היה כה עמוס ולחוץ, או שהיה עליו עול שבאמת מצדיק את היותו ראשון בתור. לא הידחפותו, אבל באמת מגיע לו שיוותרו לו.
אולי אשתוק, כדי למנוע מריבה. ואולי אפנה אליו בדרך ארץ ואשאלנו אם לא שם לב שהייתי כאן, כמדומה, קודם.
מה השינוי? בשני דברים. ראשית, אני מונע מריבה בכך שאני מתאפק מלהגיב באלימות. שנית, אני משנה את יחסי לדברים. גם אם אחליט להימנע ממריבה לא בגלל שאני חושב שנהג נכון, אלא כדי למנוע אלימות, גם זה צעד חכם ומצוה.
ועכשו אני יכול להתבונן ולומר לעצמי: כל הכבוד לך! שתקת. עליך העולם עומד, כפי שנאמר שהעולם עומד על מי שבולם פיו בזמן מריבה. וקל וחומר למי שמונע ממריבה לפרוץ.
וכן נוהגים באופן הזה, לעצור, להתבונן, להפעיל שיקולים שמכוונים להתנהגות בריאה וטובה יותר, ואחר כך שמחים בזכות המעשה הגדול שעשינו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
נשלח ב-4/12/2007 08:10
"... דע שיכול אתה לגבור על העצב בשכל ובמחשבה"
האמנםניתן לגבור על הרגש בעזרת השכל?
חג אורים שמח.
נשלח ב-3/12/2007 20:10
הקפצה לרגל החנוכה
ואמר לי החכם, לפי שאתה משכיל ומבין מדעתך, דע שיכול אתה לגבור על העצב בשכל ובמחשבה. שמעתי לחכם, וגברתי על העצב בשכל ובמחשבה.
חנוכה שמח!
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
נשלח ב-19/12/2006 04:33
אינני מצליח לערוך את ההודעתי הנ"ל. והרי השלמת החסר
הפואמה אינה שלי, ושלוש נקודות כסף למזהה את מחברה
נשלח ב-19/12/2006 04:29
חברי'ה, לפעמים בן אדם עצוב כי הוא אדם, אין לו סיבה מיוחדת, הוא רק מתגעגע למשהו נעלם שחומק ועובר ולא מגיע. ברגע מעין זה הבדידות היא קשה והעצבות מעיקה, ובהצטרף לזה נטיה לכבדות אינני רואה מה מעצותיכם יועילו.
