מכתב לדך (מכתב)

מתוך הפורום פילוסופיה מעשית ויעוץ.
_____________________________________

ידידי.....

אתה נמצא במצב, שרמת חשיבותם של דברים שואף לאפס. כלום לא מספיק חשוב בעיניך, אתה לא מסופק ואין לך סיפוק. ממילא גם חשיבות החיים יורדת, ואף מאוסה משאינה עומדת לתכליתה שהורגלת לייעדה במחשבתך. אתה עלול גם להגיע לידי חיפוש צומת המוות אם בדמיון ואם במחשבה.

יש כמה נקודות המשנות את ההסתכלות –

* כשאדם נמצא בשירותים, האם מצב זה ייחשב בעיניו כמצדיק את הורדת ערך החיים? הרי לכאורה כולנו נסכים שתכלית האדם אינה להימצא בשירותים, והראיה שאם היה נגזר עלינו לבלות כל ימנו בעשיית צרכים בלבד, מן הסתם היינו קרובים מאוד להתאבדות, אם כן מהו זה אשר מבדיל את כניסתו לשירותים כיום מהמצב המתואר?
ההבדל הוא פשוט, נכון שלהיות כל היום בשירותים זה מצב הבלתי מספק את יכולת האדם העקרונית, וממילא את סיפוקו, אך ההימצאות הזמנית לצרך שחרור הפסולת שנאספה בגופו, אינה סתירה לתכליתו שכן זו הצורה שתכליתו מתקיימת, כשמדי פעם עליו לשחרר פסולת. באופן פשוט יותר נגדיר זאת כך, אם באופן כללי התכלית מתקיימת, הניתוק הזמני אינו דומה לניתוק כללי מהתכלית, ועדיין התכלית הכללית כוחה יפה לתת ערך חשוב לחיינו ולקיימם.
מכאן אפשר להתפצל לשני כיוונים –
1. דבר זמני אינו מצליח לסתור ערך המתייחס לזמן כללי, שכן הכללי הוא הרוב וגובר על המיעוט.
2. התכלית עצמה מעיקרה, לא נוצרה כתכלית שבכל פרט בפני עצמו תקיים את עצמה, אלא כקיום כללי מעיקרו, כך שאין אנו צריכים להגיע ל"ביטול ברוב", אלא אין כאן ביטול, שכן אין ניגוד בין המצב הזמני לכללי, באשר זהו המנגנון מעיקרו שיש הפסקות, והתכלית נקבעת על החיים כמכלול שהשליט בו הוא הזמן הראוי והמתאים למימוש התכלית.

ומעתה בשפה פשוטה לעניינך, מצבך הן הנו ארעי, ואם זו פעם ראשונה לך, סמוך על אנשים שעברו מצבים גרועים משלך וראה באושרם ושמע לעדותם, כי מצבך זמני. ממילא כאמור אין כל סיבה לראות מחמת כך ירידה בערך החיים. נכון שבמצב זה הערך אינו מוחשי ומתממש באופן שאתה מצייר בדעתך, אך מהבחינה הכוללת של החיים, עדיין נשארת במסגרת תכליתך, ולא יצאת ממנה עדיין, הנך שייך לתכלית והתכלית שייכת לך, חזק ואמץ, אל תריב עם עצמך ועם המצב, תן למצב לעבור בשקט, עמוד מן הצד והיה מוכן לרגע שתידרש להמשיך באופן אקטיבי את מלאכת חייך. אתה נמצא ב"הפסקה", נכון אולי שזו לא הפסקה מרעננת בהכרחת, אבל מהבחינה שאתה נמצא עדין במפעל, ורק שזו שעת הפסקה, זה נכון בהחלט.


* למרות שאולי די באמיתות הנ"ל בצירוף תמיכות בסיסיות, לקיים אותך במצבך, עם אושר בסיסי, על אש נמוך כמובן, לקיימך בחייך, שאף לך [לרוב] יהיה קשה בכל מקרה להתנתק מהם, יש הסתכלות רחבה יותר, שתוכיח לך את הדבר הבא – לא רק שתכליתך מימי אושרך ושמחתך, קיים ותקף, וממתין לפעילותך בו כאשר תוכל, גם במצב הנוכחי שלך, יש לך את התכלית עצמה, המקושרת בשרשרת למצב האדם בכלל, בכל מצב.
נניח והתכלית הכללית בשני מילים משמעותה, תפעול נכון ומתאים לערכנו, של פרטי חיינו. כלומר להשיג קנה מידה מדויק הוגן וישר לניהול חיינו ולפעול בהתאם לכך. וכדי להדגיש זאת יסייע לנו המשפט הבא "תכלית האדם לחיות כאדם", שזאת אומרת לפי סגולת האדם תיקבע תכליתו, להתאים עצמו לסגולתו.
מעתה נבחן את מצבך. שים לב לדבר חשוב מאוד, גם במצבך, יש לפניך שני סוגי תגובות התנהגות לניהול וכתגובה למצבך. מצב אנושי, בו שכלך מדריכך, אם כי לא בפרוטרוט מחמת המצב הלא קל שהנך מצוי כולל מוחך, ולעומת זאת מצב "בהמי" של הזנחה, או מצב של עיוות, שזאת אומרת אי לקיחת מצבך בפרופורציה ובדרך ההולמת את יכולתך האנושית.

אדגים לך את כוונתי. אדם הרואה לפניו את הפסנתר היקר שלו אשר הושחת. הושחת בו אחד מקלידיו. אני מתאר עכשיו שתי תגובות, ונראה אחר כך מה דעתנו על כך.
תגובה א:
בעל הפסנתר נכנס לחדר, הוא מתקרב לפסנתר, עיניו חשכו, אויה… זה קרה לו… אחרי כל כך הרבה שנים שהוא נזהר… ודווקא בפסנתר הכל כך יקר… דווקא בו חלה חבלה כל כך מכוערת, שמי יודע אם ניתן לתקנה. הוא פורץ בבכי נסער… מתקרב לפסנתר… מנסה לתחוב את הקליד שנהרס… מפעיל כוח ועוד קצת כוח ומתעצבן… רוגזו מתחיל להרגיע… הוא מחזיק את הקליד בידיו… ומרוב עצבים… פשוט דופק עם הקליד בכוח על מקום מושבו, בלי מחשבה… עד… שהוא מצליח לחורר ולהרוס עוד כמה קלידים שכנים… וכן הלאה.
תגובה ב:
עד חלק הבכי, כולל אותו עצמו, נוכל להישאר באותו התיאור, ההבדל מתחיל מהבכי ואילך. האדם מתבונן בתקלה מנסה ללמוד את ההרס ואיך ניתן לתקנה. משאינו רואה דרך עושה כמה ניסויים בעדינות, ומשזה אינו מצליח, הוא מתאכזב. קורא לבעל מלאכה וממתין בצער… אפילו צער רב מאוד.

שני האנשים מצטערים, ושניהם רוצים בתיקון הפסנתר. ההבדל ביניהם היא הגישה והתגובה למצב. התגובה הראשונה הנה תגובה בלתי אנושית… שכן אדם בעל יכולות חשיבה ומיתון עצמי אנושיים, יכול להימנע מלהרוס עוד יותר את היקר בעיניו, ואילו התגובה השניה היא אנושית, אם כי נוכל תמיד למדוד את הבכי שבכה אם הוא מוצדק או לא, אך בכוונה תחילה איני דן את הבכי.
במצב כמו שלך, התחושות אינם נמצאים תמיד בגבולות שכליות מובהקות. הרגש שלך יכול להיות שאיבד קצת מיכולת השליטה העצמית, אבל השכל הקר, ככל שתגביר את רצונך להפעילו, יצלח הדבר בידך, שכן השכל הקר אינו מושפע כל כך מהר. וכל זמן שאינך אוכל חול ואינך מסתובב ערום, אין סיבה לחשוש ליכולת חשיבתך, להוציא את משך החשיבה ועומקה, שאלו אינם נצרכים לעניינינו, כמצבים של הפסנתר, שאינה דורשת לא חשיבה ממושכת ואף לא מאומצת, כדי להבין את התגובה הנכונה והראויה למצב, למרות שהאדם אינו נמצא במצב האושר והסיפוק שייחל לעצמו – לחייו.

מכאן אנו רואים, שגם במצבים בו האדם אינו במצב מאושר ומסופק מהחיים, עדיין תכלית החיים, עליה הוא שבוע אמונים מיום היוולדו, קיים במלוא התוקף, ואף יותר מאשר במצבים הסטנדרטיים.

כיוון שאיני יודע באיזה מצב הנך נמצא בדיוק, ואף אם תאמר לי איני יכול להיות בטוח שזה אשר יהיה בעוד דקות מספר. על כן אומר לך דבר באופן כללי, שנלמד מהדברים האמורים.
מצבך דורש תגובה אינטנסיבית בכל רגע נתון. תכליתך כאדם החי חיי אדם, נמצאת כעת בפסגת הפוטנציאל שלה להתממש. בחון כל דבר בשכל קר, עד כמה שהנך מסוגל, וכבר הסברתי לך מדוע הנך בהחלט מסוגל. למשל, אם הנך בז לאוכל ומואס בה, חשוב בשכל קר בערך כך: הן בינתיים לא החלטתי למות, וגם אם החלטי הן אני לפני היישום, ועד אז וודאי שאיני רוצה לסבול עוד, הרי שממילא מן הראוי שאוכל.
אם הנך שוכב במיטה בחוסר מעש ורק שוקע אל תוך הדיכאון, חשוב לרגע, הן ברור שאינך רוצה בהחמרת המצב, אולי יש משהוא שתוכל על ידו להסיח את דעתך? נכון "שאין לך חשק" לקום מהמטה, אך אולי החשק פחות רלוונטי מהמועיל?
למשל, אולי במקום לשכב במיטה תתקדם צעד מינימלי, שב על יד החלון והעסק מוחך ולו במעט במראות החוץ?
כפי שאמרתי לך קודם, מצב זה אינו נתון כל כך לייעוץ ספציפי, מה תעשה, אם כי אילו הייתי סמוך עליך זה היה מתאפשר יותר. אך קח את הדוגמאות האמורות, כמשלים ועשה את מה שנמסר ברוח הדברים, לאו דווקא הדוגמאות הספציפיות. במקום לשבת על יד החלון, אולי תקנה כרטיס לנסיעה ממושכת ברכבת, או שמא תלך לגן חיות, למרות שאין לך חשק וזה לא מעניין, לשכב במיטה בחוסר מעש מעניין פחות.

לסיכום, אני מקווה שהבהרתי קצת. אם מבחינתך אמרתי שני דברים 1. תכליתך בידייך, ולא הפסקת להיות שייך לתכלית החיים 2. יש לך כר יישום נרחב של תכליתך במצב הנוכחי שלך, והיה זה שכרי.

אני מקווה להוסיף ולכתוב לך, עוד נקודה יסודית אחת, ואחר כך אולי להיכנס לעוד פרטים. אך עדכן אותי מתוצאת המכתב הנוכחי, באשר הוא ראוי לבוא לראשונה, כאשר התחלת לגלוש למחוזות הקשים. לכך אני ממהר לכתוב לך הדברים הללו ללא אריכות נוספת בשלב זה, כי אלמנט הזמן בעניינינו חשוב מאוד.

ליבי אתך ידידי היקר
מייחל לאושרך ולגבורתך

מבחן היקר,
דברים היוצאים מן הלב באים אל הלב.

רציתי לשאול אותך על עניין צדדי יחסית במכתבך. בדברך על התכלית, כתבת:
"הרי לכאורה כולנו נסכים שתכלית האדם אינה להימצא בשירותים, והראיה שאם היה נגזר עלינו לבלות כל ימנו בעשיית צרכים בלבד, מן הסתם היינו קרובים מאוד להתאבדות".
אנחנו תודה לאל, סך הכל זוכים לכך שצרכינו הפיזיים ממומשים, יש לנו נעל לנעול ובגד ללבוש ומקרר מלא כל טוב. הצרות שלנו הן מדרגה שניה (זוכרים את הפירמידה של מאסלו שדיברנו עליה פעם?) אנחנו מוטרדים בבעיות של משמעות ושל תכלית.
אבל הרי יש מליוני מליונים של אנשים בעולם הזה, שמצויים ב"שירותים" כל ימיהם. אני מתכוונת לאלה שתופרים לנו את הבגדים, קוטפים בשבילנו את הפירות, מנקים אחרינו במסעדה, מסיעים אותנו, משרתים אותנו...
בעיקר בולט הדבר בהרבה מארצות המערב, שם אתה רואה בכל מסעדה פשוטה, כיצד סוללה של עובדים פשוטים ולא מיומנים, שאינם זוכים לא רק להגשמה עצמית, אלא גם לא לטיפול בריאותי אלמנטרי, משרתים קהל של אנשי מקצוע בריאים, שבעים, מדושנים בכל טוב (ועדיין מדוכאים...).

רציתי לשאול אותך, מה היית עונה לאדם כזה, נגיד, בחור שתופר נעליים של נייקי מגיל 14 למשל, אילו היה שואל אותך על טעם החיים ותכליתם.
אני מאד מוטרדת בעניין הזה.

תודה.