שמרן או פורץ דרך
שמרן או פורץ דרך
מאת יאיר שלג
ראש ישיבה או פילוסוף דתי? במלאות 100 שנים להולדתו של הרב יוסף-דב סולובייצ'יק יתקיים בשבוע הבא כנס חוקרים בינלאומי על השפעותיו
ליאור מזרחי / באובאו, באדיבות מרכז מוזאי
הד"ר טובה ליכטנשטיין, בתו של הרב יוסף-דב סולובייצ'יק, לא אוהבת את השאלה על "עיקרי משנתו הפילוסופית" של אביה. "אבא עסק בהגות פילוסופית וגם לימד אותה", היא אומרת, "אבל בסופו של דבר, היא לא עמדה במרכז עולמו. היא לא העסיקה את סדר יומו האישי והחווייתי. מה שהעסיק אותו היה תפקידו כראש ישיבה, כמגדל דורות של רבנים".
ליכטנשטיין נוגעת באחד משורשי המחלוקת על דמותו של הרב סולובייצ'יק, המנהיג המובהק של האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב במאה העשרים: האם היה בעיקר רב וראש ישיבה, או פילוסוף דתי? שהרי סולובייצ'יק עסק בשני התחומים גם יחד.
הוא גידל דור שלם של רבנים, בעומדו במשך כיובל שנים בראש ישיבת "רבנו יצחק אלחנן", האגף הישיבתי של ה"ישיבה יוניברסיטי", מוסד הדגל של האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב (המשלב לימודים ישיבתיים ולימודים אקדמיים ונחשב למוסד המרכזי להכשרת רבנים אורתודוקסיים לא חרדיים). בה בעת הוא פיתח הגות דתית, היונקת מדיאלוג עם הפילוסופיה המערבית המודרנית - הגות שבה קירקגור, קאנט, שלינג ואחרים הם שמות בולטים ומשפיעים לא פחות מהרמב"ם ורש"י.
זו רק אחת השאלות שתידון בשבוע הבא, בכנס חוקרים בינלאומי על השפעותיו של סולובייצ'יק, במכון ון-ליר בירושלים, במלאות 100 שנים להולדתו. לדברי הפרופ' יעקב בלידשטיין מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, שלמד אצל סולובייצ'יק, "הוויכוח חריף במיוחד בארה"ב, שם החלה להתפתח, מיד לאחר פטירתו ב-1993, תפישה רוויזיוניסטית, שראתה בו ראש ישיבה קלאסי. כבר בהלוויה אמר אחיו, הרב אהרן סולובייצ'יק, שהוא היה ראש ישיבה חרדי שרק התחפש למודרני כדי למשוך אליו חוגים חדשים. גם ממשיכיו ב'ישיבה יוניברסיטי' (שנהיו שנויים במחלוקת בשל התקרבותם לעמדות חרדיות, י"ש) מתארים אותו כראש ישיבה קלאסי. אבל גם אני, שלא מסכים לגרסה הזאת, מסכים שהעבודה הרבנית והלמדנית שלו היתה חשובה לו הרבה יותר ממשנתו הפילוסופית".
עם זאת, לפחות לדידם של אנשי הציונות הדתית בישראל, סולובייצ'יק מזוהה בעיקר עם ההגות הפילוסופית, היחידה שיצרה אלטרנטיווה שוות משקל ומעמד רבני להגות של הרב קוק.
אין ספק שיש חשיבות לעובדה שסולובייצ'יק היה צאצא לאחת המשפחות החשובות ביותר ביהדות החרדית של 200 השנים האחרונות. אבי-סבו (שעל שמו הוא נקרא) כיהן כראש ישיבת וולוז'ין, שנחשבה לישיבה הליטאית הדומיננטית במאה ה-19. גם סבו, הרב חיים סולובייצ'יק, עמד בראש הישיבה, עד שנסגרה ב-1892. אז הוא החליף את אביו ברבנות העיר בריסק ומשום כך זכה לכינוי "ר' חיים מבריסק". הוא שטיפח את שיטת הלימוד העיונית-האנליטית, השיטה ה"בריסקאית" הנהוגה עד היום בעולם הישיבות האשכנזיות. הוא התנגד בחריפות גם להשכלה כללית וגם לציונות. דודו, הרב זאב סולובייצ'יק, נמלט מבריסק בשואה, עלה לירושלים (אשתו וכמה מילדיו בחרו להישאר ונרצחו שם) ונהפך לאחד מגדולי הקנאים האנטי-ציונים.
למשפחה המיוחסת והקנאית הזאת נולד הרב סולובייצ'יק ב-1903, בפולין. עד שהיה בעצמו לראש ישיבה "מעולם לא דרכה כף רגלו בישיבה", אומרת בתו. בילדותו הוא למד ב"חדר" של רב חב"דניק שלא היה למדן במיוחד. אמו המזועזעת לקחה אותו לסבא, ר' חיים מבריסק, וכשזה בחן אותו ולא התרשם מידיעותיו, הורה לבנו, הרב משה סולובייצ'יק, ללמד את הנכד בביתו; מאז לא למד בבית ספר או בישיבה. בהיותו בן 22 נסע לברלין, ללימודי פילוסופיה ומתמטיקה, וכתב דוקטורט על משנתו של הרמן כהן, יהודי רפורמי שהיה אנטי-הלכתי מובהק. בתו אומרת שסבתה היא שדחפה אותו לכך, בהכירה בחשיבותה של ההשכלה הכללית.
בסוף שנות העשרים היגר אביו לארה"ב, שם הוזמן לכהן כראש ישיבת "רבנו יצחק אלחנן". כעבור כמה שנים, עם סיום לימודי הדוקטורט, עבר גם הבן לארה"ב וחי בבוסטון, שם קיבל משרה רבנית. עם מותו של אביו, ב-1941, החליף אותו בתפקיד ראש הישיבה, תפקיד שמילא ברציפות עד מותו.
בעקבות השואה עזב סולובייצ'יק את "אגודת ישראל" והצטרף ל"מזרחי", כלומר לציונות הדתית. במשך הזמן אף היה לנשיא כבוד של "המזרחי" בארה"ב. הצעד הזה, בצד ההשכלה האקדמית שכבר רכש, היה מוגזם בעולם החרדי שגדל בו. תלמידו, הרב הפרופ' דוד הרטמן, מספר ש"בעולם הישיבות זילזלו בו. אפילו לא כינו אותו 'הרב'. ליכטנשטיין, לעומת זאת, אומרת שבמשפחה המשיכו לכבד אותו: "הם כיבדו אותו והוא כיבד אותם. מערכת היחסים שלהם היתה בלמדנות ולא באידיאולוגיה".
עם זאת, תפישתו את הציונות ואת המדינה היתה שונה מהתפישה שטופחה בבית המדרש של הרב קוק. הוא לא ראה במדינה ערך דתי כשהוא לעצמו אלא ערך מעשי, כמקלט מדיני לעם היהודי. הוא גם לא היסס לבקר בחריפות את המדינה על דמותה החילונית, במינוחים שהיו מזכירים רב חרדי. הוא עצמו ביקר בארץ רק פעם אחת, לפני קום המדינה: ב-1935 בא לכמה שבועות כדי להתמודד בבחירות לרבנות העיר תל אביב, שבהן כשל מול הרב אביגדור עמיאל. ב-1959, עם פטירת הרב הראשי יצחק הרצוג, כבר חיזרו אחריו עסקני הציונות הדתית והציעו לו את התפקיד, אבל הוא סירב. לדברי בתו, "הוא הבין את המעורבות הפוליטית בממסד הדתי בישראל ולא רצה בכך. הוא רצה להתמקד בפעילות הלמדנית והרבנית שלו בארה"ב, מבלי להיות נתון ללחצים של פוליטיקאים".
את העובדה שלא ביקר בארץ היא מסבירה בסיבות מעשיות, לא עקרוניות: "בשנות הארבעים והחמישים זה היה מבצע לוגיסטי מסובך, ואחרי פטירת אמא, ב-1967, היה לו קשה לנסוע לבד".
כמי שחי בארה"ב, הוא גם לא נהג ללחוץ על אנשי "המזרחי", או המפד"ל, להתאים את דרכם הפוליטית להשקפתו. וכך, אף על פי שבאופן אישי היה בעל עמדות יוניות, הוא לא לחץ על המפד"ל ללכת בדרכו. ליכטנשטיין: "הוא חשב שכמי שחי בארה"ב אין לו זכות ללחוץ איזו מדיניות תינקט בארץ, ובכלל, מה שהעסיק אותו היה העולם הרבני. ההשפעה הדרמטית שלו היתה על דור של רבנים שגידל ב'ישיבה יוניברסיטי' ועל עולם האורתודוקסיה האמריקאי, בתפקיד יו"ר ועדת ההלכה של הסתדרות הרבנים באמריקה, ארגון הגג של הרבנים האורתודוקסים".
הסופר חיים באר העריך פעם שאילו הגיע סולובייצ'יק לארץ והיה מקים מרכז תורני חלופי, במקום זה של "מרכז הרב", ההיסטוריה של הציונות הדתית, וממילא של המדינה, היתה שונה. גם ליכטנשטיין אומרת שהיא משתעשעת מפעם לפעם בשאלה "מה היה קורה" במקרה כזה, "מבחינת ההשפעה כאן וגם מבחינת אובדן השפעתו בארה"ב".
סולובייצ'יק לא חיבר מעולם ספרי פילוסופיה שיטתיים, אבל תרומתו ההגותית באה לידי ביטוי בקומץ מסות שפירסם וכן בכמה דרשות ציבוריות שהועלו על הכתב. מה שמעניין עד היום במסות האלה הוא לא רק תוכנן, אלא סגנונן הספרותי המאוד לא רבני. כך, למשל, כשתיאר במסה "איש ההלכה" את האידיאל של ראיית כל המציאות בעיניים הלכתיות, נקט סגנון פיוטי: "איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות הרי הוא בא ותורתו, שניתנה לו מסיני, בידו... כשאיש ההלכה נושא את עיניו אל האופק המערבי או המזרחי ורואה דמדומי חמה בשקיעתה, את השחר בעלותו או זהרורי שמש בזריחתה, הרי הוא יודע כי זריחה או שקיעה זו מחדשת בעדו דינים".
הקטע הזה מתמצת את השניות באישיותו של סולובייצ'יק: מצד אחד - תוכן הלכתי קנאי, למציאות אין שום משמעות מלבד משמעותה ההלכתית, ומצד אחר - צורה וסגנון שמבטאים אדם שכבר נחשף לספרות ולרטוריקה מודרנית. מסות אחרות שלו גם עוסקות במתח הבסיסי של האדם הדתי מול שאלות המוות, הבדידות בעולם והמציאות המודרנית; כולן שאלות יסוד פילוסופיות שוודאי מעטים הרבנים האורתודוקסים שהתמודדו אתן, קל וחומר תוך כדי ציטוט של מיטב ההגות המערבית בסוגיות הללו.
השניות הזאת גם באה לידי ביטוי במכלול פעילותו הרבנית של סולובייצ'יק. מצד אחד, הוא נתן ביטוי בסגנון פילוסופי מודרני לתפישות העולם האורתודוקסי וגם עודד את תלמידיו ללמוד לימודים כלליים. העובדה שעשה זאת אדם בעל מעמד משפחתי ולמדני שלא היה אפשר לפקפק בו העניקה לגיטימציה לדור שלם של צעירים אורתודוקסים - לא רק ללמוד תרבות מערבית אלא גם להרגיש שללמדנותם התורנית וההלכתית יש ערך פילוסופי. כמו שאומר הרטמן: "הוא פתח לבני תורה אפשרות להרגיש נוח בתרבות המערב".
מצד אחר, הגישה המעשית שלו לעולם שסבב אותו היתה שמרנית מובהקת, קרובה לעולם החרדי שממנו בא: הוא התנגד לכל דיאלוג בין-דתי, בין יהודים ללא-יהודים, וכמעט באותה מידת חריפות גם התנגד לדיאלוג בין הזרמים השונים ביהדות. אמנם הוא התיר שיתוף פעולה כזה לצרכים של מאבק משותף למען אינטרסים יהודיים (ליכטנשטיין: "פעם היה איום לחקיקה בקונגרס נגד שחיטה יהודית כשרה, וכל הזרמים היהודיים התאחדו כדי להתנגד לכך"), אבל הוא נודע בפסיקה ההלכתית שלו, שעדיף לא לשמוע תקיעת שופר בראש השנה מאשר לשמוע אותה בבית כנסת קונסרווטיווי (שלא לדבר על רפורמי).
לעתים שינה מהמקובל בחברה החרדית - למשל בהקמת בית הספר "מיימונידס" בבוסטון, שבו למדו בנים ובנות יחד, בין היתר גם תלמוד. אבל נראה שהרשה לעצמו לשנות ממנהג משפחתו רק מה שכבר נהפך לנורמה בחברה האורתודוקסית המודרנית. לעומת זאת, הוא התנגד בחריפות לתפילה בבית כנסת שבו אין מחיצה והישיבה מעורבת.
השניות הזאת עומדת במוקד הוויכוח שהתעורר במשך השנים בין תלמידיו השונים, השמרנים והמהפכנים. העימות הבולט והמוכר ביותר, לפחות בארץ, הוא בין חתנו, הרב הד"ר אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת ההסדר "הר עציון", להרטמן, מקימו של מכון הרטמן בירושלים.
במכון הרטמן, בניגוד לעמדת סולובייצ'יק, לא רק שמתקיים דיאלוג בין דתיים לחילונים; מתקיים גם דיאלוג בין-דתי, ובעיקר עיסוק מדעי במקורות היהודיים. ליכטנשטיין, לעומת זאת, שפנה - כמו חותנו - ללימודים אקדמיים והשלים דוקטורט בספרות אנגלית, הוא גם מתנגד מובהק לכל חריגה מאופייה המסורתי של הישיבה, כמו לפניית תלמידיו ללימודי יהדות באוניברסיטה (בשל החשיפה לעמדות מדעיות ביקורתיות).
"הרב סולובייצ'יק", אומר הרטמן, "לא יצר תפישה הלכתית שמאפשרת חידוש, משום שהוא לא הכיר את החיוניות של החילוניות היהודית, כפי שהיא קיימת בארץ. היהודים שהכיר תמיד נזקקו לדת לשם הקיום של חיים יהודיים. הוא גם חי בעולם של רעיונות ולא ראה את הבעייתיות של הרעיונות בחיים המעשיים. הוא חשב במושגים של שינוי פילוסופי, אבל לא חשב ששינויים בהלכה הכרחיים".
מנגד, אומר ליכטנשטיין כי "הזיהוי בין פתיחות לעולם לבין שינויים הלכתיים מטעה. הרב סולובייצ'יק הוא יהודי חרדי, הוא נאמן למסורת. הוא אכן התנגד לתפישה היסטוריציסטית של ההלכה - של שינויה לפי שינויי המציאות.
הכינוס לא יתמקד בדמותו ובמשנתו של סולובייצ'יק עצמו, אומר הד"ר אבינועם רוזנק, ראש הוועדה האקדמית של הכינוס בשבוע הבא. ולא במקרה. "על כך כבר נאמר כמעט הכל. אנחנו רוצים להתמקד בהשפעות שהיו לו על המחשבה והחינוך היהודי". במלים אחרות, באיזו מידה גרם סולובייצ'יק לקבעונן של עמדות שמרניות, או שהגותו איפשרה בכל זאת פריצות דרך, גם אם הוא עצמו לא היה שותף להן.
לרוזנק יש גם דעה משלו בנושא: "למרות הכל, בעיני זה לא מקרי שהשינויים הנעשים היום בעולם האורתודוקסי - הן מבחינה מחשבתית והן מבחינה מעשית - ממוקדים במידה רבה בתלמידיו ובתלמידי תלמידיו של סולובייצ'יק". בפרספקטיווה היסטורית, סולובייצ'יק תיפקד כנראה כדמות מעבר, הכרחית לפריצתו של תהליך גם אם לא השלימה את כולו. המעמד והלגיטימציה שנתן לפתיחות השכלתית איפשר את השילוב המחקרי בין עולם הישיבות לעולם המדעי. ההשפעה המעשית כבר היתה, לפחות אצל חלק מהתלמידים, שלב המשך מתבקש, גם אם הוא עצמו לא התכוון לכך.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=376052&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0
 |
|
|
