| נשלח ב-28/12/2003 10:00 |
 |
| |
"מי ברעש" האם צריך להשתתף בצערם או לא?
בעקבות הרעש הגדול באירן , שבו נהרגו 40.000 בני אדם, ברגע הראשון ששמעתי אמרתי לעצמי מגיע להם, אבל במחשבה שניה נזכרתי בגמרא "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" מה לדעתכם "הדעת תורה"?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2003 21:10 |
|
| |
אריה,
דבריך ריגשו אותי והחזירו אותי לתקופת שהותי בעיר "התפוח הגדול", בזמן התקפת הטרור המזעזעת בבנייני הסחר העולמי (מגדלי התאומים).
הזמן היה זמן אלול, ותחילתו של תהליך "העיכול" של הטרגדיה התגבשה במהלך הימים הנוראים. אחת התחושות החזקות שלי באותו זמן ובאותו מקום היתה ריקותו של תהליך האבל מכל סימן של בדיקה עצמית וחשבון נפש.
איני מנסה לטעון ח"ו שקורבנות צריכים להאשים עצמם בקורבנותם, אבל תהליך של בדיקה ובחינה עצמית, חשבון נפש ו"ניצול" של כאב למען תיקון אישי וכללי, נראו (ועדיין נראים) לי כעקרון בסיסי והכרחי בעולם הערכים היהודי שלי. סממנים כאלה נסתרו מעיני באותם הימים, והדבר לא רק שחרה לי ברמה אידיאולוגית ודתית, אלא גם נראה לי זר לחלוטין לזהותי היהודית.
יש אנשים שיראו בפן הזה של היהדות חולשה או מקור ל"גלותיות" (במובנה הנלעג, כפי שהוצגה ע"י הציונות בראשיתה) ולרפיסות. אני דווקא רואה בו בסיס איתן לבריאות נפשית של אדם ושל אומה, ומקור של כוח ומוסריות.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2003 20:38 |
|
| |
I also wanted to point out something that I realized on many occasion before. There were many clusters in here dealing with issues of how we view our Muslim enemies, be it on the battlefield, or in their personal lives. In each of these clusters, there was an unmistaken quest to try to come to terms on how to reconcile our animosity towards our enemies with our sensibility towards their human and political rights. There was even a concerted effort here to try to understand the mindset of suicide bombers.
I once watched an episode on the PBS TV channel, dealing with the Palestinian issue. The main Palestinian character in the episode was the late noted Palestinian intellectual Edward Said. While Said was very articulate in pointing out the Israeli acts of brutality, there wasn't a single instance of self-doubt or reprimand directed towards his own brothers and sisters.
I know that it's customary for those on the political and religious right to accuse those on the left as being self-haters, or even traitors. But on the other hand, doesn't all this show that there is ingrained in the Jewish psyche a quest for justice and a deep-seated self-doubt about the way we treat others, even our worst enemies? Some may hate the politics of Sarid and Beilin, or the views of Amos Oz and A.B. Yhoshua, but where are the Muslim Yhoshuas and Burgs? Why don't we see the same intense debates we see here in Muslim intellectual circles?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2003 20:24 |
|
| |
From today's New York Times:
…..At Bam's cemetery, where thousands have already been buried, workers dug 130-foot trenches for corpses wrapped in white shrouds. One woman sat alone pounding the ground with her fist.
''I was a good Muslim. I prayed to God all the time,'' sobbed 44-year-old Alma Sepehr, beside a grave holding the remains of 21 relatives including her daughter, son and husband. ''Why did this happen to us?''
…….Elsewhere, Akbar Hesomi, 55, sat on a pile of rubble and watched Iranian rescuers search for four of his relatives with bare hands and shovels in the ruins of what used to be a four-story building.
''My girls, my boys! My girls, my boys,'' he repeated over and over
_______________________________________
The above quotations are meant to underscore the human aspect of this tragedy, since a tragedy of such major proportions tends to lessen our human response from the individualistic perspective. It also shows the basic universal quest for understanding the divine hand in such matters.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2003 11:55 |
|
| |
השאלה על השתתפות בצער, והשאלה אם לשמוח, הם שאלות שונות לחלוטין.
גם אם איראן לא הייתה מדינה עויינת, הריחוק של המקום, וההיחשפות לאלו שמתו רק משעת מיתתם, מקשה על הזדהות. אולי בגדר סיפור שלא היה ולא נברא.
כמה אנשים לדעתכם בוכים מסיפורי אצבע?
המון!
חומר למחשבה
לגבי שמחה, רחוקה הסיבה. אזרחי איראן אינם אויבנו. אך מצד תחושת הממשל שהיא נפגעה מעוצמתה וכל אפקט אחר, יש בהחלט על מה לשמוח
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2003 11:31 |
|
| |
אישציפ, הסוואתי את זה מחמת הצניעות וכדי לשא יתלו בכך הכופרין ויתירו לנשים לשאת ולתת בתורה, חלילה...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2003 03:56 |
|
| |
א)בכלל על כל דבר שאדם שומע יש ברכה אז פה מקרה זה יש את הברכה של ברוך דיין האמת
ב)מישהו ציטט את הפסוק של "בנפול אוייבך אך תשמח והמשך הוא שמה יראה ה' ורע העיניו , והשיב מעליו אפו" אז למה לשמוח? ובפרט שיש מפרשים שאת הכעס הוא ישים עליך
ג) מצד שני אין מה להיות עצוב
ד)בכל מקרה צריך להודות לקב"ה על זה כמו שהיה בשירת הים לכאורה כי יש בזה איזה הצלה לעם ישראל שהם יהיו עסוקים במתים שלהם ופחות בנו וכו'
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2003 21:59 |
|
| |
ממללא ,
זו היתה ברוריה ...
(עיין בברכות דף יג או משהו באיזור [פרק ראשון בכל מקרה] בתלמוד הבבלי] על חילופי הדברים בינה ובין ר"מ , שקיבל את דעתה)
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2003 16:02 |
|
| |
נקודה למחשבה לאומרי מגיע להם גורף (אין להסיק מכאן שאין מקרים שצריך להטיל עונש קולקטיבי)
כתב בליקטוי מוהר"ן סימן קיג:
ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו (אבות פרק ג). כי שמעתי בשם הבעל שם טוב: כי קדם כל גזר דין שבעולם, חס ושלום, מאספין כל העולם אם
מסכימין להדין ההוא. ואף את האיש בעצמו שנגזר עליו הדין, חס ושלום, שואלין אותו אם הוא מסכים, אזי נגמר הדין, חס ושלום. והענין, כי בודאי אם ישאל לו בפרוש על עצמו, בודאי יכחיש ויאמר שאין הדין כן. אך מטעין אותו, ושואלין אותו על כיוצא בו, והוא פוסק הדין, ואזי נגמר הדין. וכענין שמצינו בדוד המלך, עליו השלום, בבוא אליו נתן הנביא וכו', וספר לו מעששה
האורח (שמואל ב י"ב) ענה ואמר: חי ה' וכו', ואת הכבששה וכו', אזי נפסק הדין על דוד כאשר יצא מפיו. וזהו ונפרעין מן האדם מדעתו, כלומר ששואלין דעתו. ואף על פי כן הוא שלא מדעתו, כי אינו יודע שהדין הוא עליו:
והענין הוא עמק מאד, איך שואלין כל אדם. כי בכל הדבורים וספורים שאדם שומע, ימצא שם דברים גבוהים ורמים, וצריך לזהר בזה מאד, לבלי לגמר הדין עד שישנה וישלש, כי הוא סכנת נפשות.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2003 14:26 |
|
| |
כמה מהכותבים כאן פגשו אי פעם איראנים? האם כל ידיעותיכם הם מהמדיה?
דמיינו מה חושב עלינו האיש הממוצע באירופה (שלא לדבר על מדינות ערב והאיסלם) שמעולם לא ביקר בארץ או פגש ישראלים, ומה האמת.
פגשתי מספר איראנים בחיי (לא יהודים). כול מי שפגשתי היו אנשים. נקודה. נכון שהמשטר הנוכחי באירן אינו אוהד את "הישות הציונית", וכל אחד יסיק את מסקנותיו הביצועיות רגשיות.
דרך אגב אירן אינה מדינה טוטליטרית בדיוק. יש שם בחירות דמוקרטיות, לא כהגדרת המערב, אבל גם לא מהסוג שהיה בעירק.
אפשר להוסיף אך חבל"ז.
אציין גם שהודעת השלטון האירני ש"יקבלו עזרה מכולם חוץ מ..." היא מבריקה. הם מפרידים בין עם-ישראל למערב ("המבדיל"), ומכינים את הרקע לטענה שלאיסלם (השיעי?) אין בעיה עם המערב הנוצרי (ושאר האומות) אלא רק עם היהודים. ללא ספק המשטר שם הם מהגרועים שבאויבינו מבחינת נחישות ותחכום.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2003 13:33 |
|
| |
עוד פעם?
בכל מקרה יש להם עכשיו צרות משלהם.מה שאומר שיהיה להם פחות זמן ופנאי לנסות להצר לנו.
בקשר ל"מעשה ידי טובעים".
כדאי לציין שזה נאמר למלאכים ולא לעם ישראל!
יחי ההבדל הקטן!
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2003 13:18 |
|
| |
רוח דרומית,
חשוב לעשות אבחנה בין העם לבין המשטר. לא העם האיראני פועל נגדנו כי אם המשטר; אותה מדינה, תחת המשטר הקודם, נחשבה לאחת מהטובות בידידותינו. יתכן שבמדינה דמוקרטית יש טעם להתייחס להתנהגות המשטר כאילו היא מייצגת את העם, אבל בדיקטטורה ודאי שאין הדבר כן. בקיצור: לאיראני הממוצע אין דבר וחצי דבר לא עם הטרור, ואף לא עם הגרעין. ודאי וודאי שלתינוק האיראני הממוצע אין דבר וחצי דבר איתם. אדם השמח במותם של אלפי תינוקות וילדים, ורבבות מבוגרים שלרובם המכריע לא היה שום קשר לפעילות כנגדו, איבד חלק מרגישותו המוסרית והאנושית.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2003 13:02 |
|
| |
כשלאירנים תהיה פצצת הגרעין הראשונה שלהם [כנראה בעוד לא הרבה זמן] אנחנו נצטער שרעידת האדמה הזאת לא לקחה איתה את כולם שם.
אז חבר'ה, די עם ההתחסדות. מדובר באומה שהיא הגרועה שבאויבנו.
אינני אומר שצריך לשמוח על מותם של אנשים שמעולם לא הרעו לנו [ומן הסתם רובם היו כאלה], אבל לא זכור לי שהעם בישראל הרע פעם לעם הפרסי, שמצידו שולח את זרועות התמנון שלו בכל רחבי העולם כדי לפגוע בנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2003 12:48 |
|
| |
שחרית,
|
|
|
|
|
