| נשלח ב-1/1/2004 10:25 |
 |
| |
שגיא לעומת עצור-מילריזם [מיוח' לאקדמאי]
אבי שגיא הינו מרצה והוגה נכבד. חיבר כמה וכמה ספרים חשובים. המרכזי מביניהם לעניינו הם ספריו "דת ומוסר" ו"בין דת למוסר".
מן הראוי לציין, ותודה לך אקדמאי שהפנה אותי לספרים, ששגיא עושה עבודת מחקר מצויינת, בו הוא מצעיד את רוח תוצאות מחקרו אל הצד הרציונלי יותר.
נשמעה טענה שכאילו הגישה שהובעה ב"עצור" שיש שכינו אותה "מילריסטית", אין בה שוני מגישתו של שגיא.
למרות שבעיניי הגותו של שגיא והמגמה שונים לא רק במובן של "מצא את ההבדלים", בכל זאת היות והוא נוגע בהרבה מנקודות, בהם שני הגורמים הנ"ל מתעסקים, אבחן ואשתדל לערוך את העניין באופן של "ההבדלים" בין הגותו של שגיא ל"שלנו".
תוקן על ידי - יהוסף - 02/01/2004 2:51:39
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2006 22:30 |
|
| |
כמתעסק. לא הבנת את דברי נכונה, ממש לא טענתי ולא עלתה על דעתי שהאקדמיסטים באופן גורף אין כוונתם
לשמים. טענתי היא שהאוביקט שהם תרים אחריו אינו תורה. לא מפני זדוניותם ולא מפני רצונם לפורר משהו, אלא מפני שאת הקוסמוס הרוחני כולו הם מציירים בדמות תכני המתודה המדעית, כלומר זו טעות שבתפיסה ולא היעדר טוהר הכוונה. אני מתפלא שדברי הובנו כה רחוק מכפי שנתכוונתי.
באשר לעקידת יצחק, נכון שכאן יש נבואה של ממש ולא פסוק כתוב שעבר מדור לדור. אך נשבר כאן העקרון
שהוודאות השכלית רציונלית היא עליונה על כל.
תמהני גם על שאתה חוזר ואומר שהפרשנות האישית חודרת לכל מקום. הלא אני מסכים איתך, רק ששלטעמי המינון של הענין הזה צריך להיות מוגבל, דאל"כ התורה שניתנה היא בדיחה מהלכת. רוב ברכה. מיעקב אלטמן.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2006 12:52 |
|
| |
י אלטמן
לדאבון לב, כנראה לא זכיתי, אך רוב תשובך אינה מתמודדת עניינית עם דברי (כמעט שאמרתי שהתרגשותך גרמה לך לייחס תשובה אחרת לדברי שלי).
(כבר אמרתי בתחילה - איני דן בספרו של שגיא לכשלעצמו - קראתיו לפני זמן רב, ואינו תחת ידי, ואין בכוחי ובזמני כעת להידרש לו. כמו כן איני מבין דברייך: "לוּ נתנו דרור מלא למחקרים והגילויים השונים שהעלה כבוד כמתעסק" - כל שציינתי הוא דוגמה להתמודדות פרשנית של רב, ואף למסקנתו שאם אכן אין מדובר בנטיה נפשית הרי שאין עצה ואין תבונה נגד ה'.)
דיוני היה לגופו של עניין ולהצגה התמימה כאילו אין בדברי הלימוד התורני שיפוט מוסרי אוטונומי של דברי תורה, והרי זה יהיה כמעט כהוצאת שם רע על כל העוסקים בתורה כאילו אין הם בוחנים מתוך שיקול דעת אוטונומי מוסרי את דברי התורה.
לפיכך הארכתי להראות, ואתה יודע זאת היטב, כי התורה כולה מלאה פרשנויות ודיונים שביסודן העמדה לשיפוט מוסרי את דברי התורה.
(אכן, לעתים אנו כופפים ראשנו כדוגמה במצות מחית עמלק ואין עצה ואין תבונה נגד ה'.) ואדרבה מהמקרה של אברהם - לפי הרמב"ם - שמענו שרק ואך ורק משום שהיה ברור לו בנבואה שכך צו ה' ניגש לקיימו - וכדרכנו שמענו עיקרון יסודי! שכל שאין לך נבואה ישירה עליך לבחון הדק היטב שלא תיטעה ותנהג כנגד המוסר הנורמלי הפשוט!!!
אך דומני שיסוד העניין פשוט ביותר
על משפט אחד מדברייך אני חותם:
"על דעת זה ניתנה תורה וכאשר יגע אדם בתורה כולה, בכנות ובכוונה הראויה"
כאן שורש ההבדל לטעמך העיסוק האקדמי איננו נובע מיראת שמים ומכנות להבין אמיתה של תורה. לדעתך הוא מוטה ומכוון לפורר דברי תורה.
לפיכך: אם נמסרות עובדות = "מצוי" שהן מחוץ לענינים הנופלים תחת השם "ראוי", הרי אתה מוכן לשמוע ואם מדובר בדברים הנוגעים ל"ראוי" - הרי שהדברים ככלל פסולים.
(אגב אציין לפניך שכל החלוקה היום בין מצוי לראוי בתחום מדעי הרוח קשה מאוד, ולכן משמעות העמוקה של דברייך היא שלילה של רוב המחקר האקדמי בתחום מדעי הרוח)
דומה שהחשד באומר הוא שמנחה אותך.
אכן, אני יכול להבין ללב שותת היוצא לכבודה של תורה שלא פעם יש ובאים פריצים ומחללים אותה.
אך לכשלעצמי לא כן עימדי ודרך אחרת לי והיא: שמע האמת ממי שאמרה.
הנני מוכן לשמוע ולבחון היטב גם את הנאמר.
אכן, ברור שככל שיהיה לי סיבות שונות להיזהר באמינותו של המדבר אנהג משנה זהירות אך פסילה גורפת אינה ממידתי.
אגב, גם לטעמיך, דומני שמבחינה פרגמטית שלילות גורפות בד"כ אינן נושאות פרי.
והבוחר יבחר.
הכותב לכבוד התורה וכל העוסקים בה באמונה.
תוקן על ידי - כמתעסק - 05/06/2006 13:08:45
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2006 11:55 |
|
| |
בעל בעמיו שלום. הערתך חורגת המנושא המצומצם שדנו בו. מלבד זאת אינני מציג עצמי כשולף תשובות -ממש לא. לא ראיתי בפנים את דברי ר"א בן הרמב"ם, אבל לפו"ר אשער שני דברים. 1. הרמב"ם ואולי גם בנו, לא התקבלה תפיסתם הרציונלית כמהלך המרכזי בתולדות היהדות. כך שהערתך במקומה, רק לא עלי יש לך להלין. 2. שמא נותרו אפילו אליבא דרמב"ם אי אלו עניינים שהשכל נעצר אצלם גם בתחום המצוות , או מטרת המצוות. בדר"כ אעדיף לא להגיב על סוגיות שלא בדקתי אות ביסודיות יחסית. יעקב אלטמן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2006 11:47 |
|
| |
השמטה מהתשובה לכמתעסק.
הסייעתא שהבאת מעקדת יצחק, תמוהה. זה המקום היחיד בתנ"ך ממנו א"א להביא ראיה, מאחר וזה מקרה חריג בו ה' רוצה שהאדם לא יקיים את מצוותו, ולכן עוצרו בטרם מעשה. אבל נוכל ללמוד ממעשה זה את ההפך ממה שבקשת ללמוד, היות ודוגמא בודדת זו מלמדת שיש סוף לגמישות הפרשנית, כלומר אברהם עשה נכון כאשר העדיף את צו ה' על פני הוודאות המוסרית ה "אוטונומית". אגב, במאמרי המורחב שהביא הלינקזעצר ב 10.5 , בסעיף ג, מצוין עקב האכילס של המוסר האוטונומי. הנ"ל
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2006 11:04 |
|
| |
הערה לאלטמן.
ר' אברהם בן הרמב"ם מפרש את מאמר חז"ל שהאבות קימו את התורה שהם הבינו את מטרת התורה. לדוגמא הם הפנימו את בריאת העולם כאילו שמרו שבת וכו'. (דברים דומים אם כי מכיוון אחר נאמרו בנפש החיים).
א"כ התורה לכאורה מיותרת, ואדרבא צריך להסביר מה התחדש במתן תורה.
תוקן על ידי - בעלבעמיו - 05/06/2006 11:18:42
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2006 10:21 |
|
| |
תגובה, לכמתעסק מיום 22.5.
מעת שמניחים אנחנו שנתנה תורה מן השמים ורצה ה' שנחיה על פיה, ויודע הבורא את תעתועי הטקסט למיניהם ,התחלפות משמעות מילים במשך הזמן, שגיאות בהעתקה, הכרח בעירוב צורת החשיבה האישית של המעיין, ועוד ועוד - אז מה זאת עשה אלוקים לנו לבלבלנו, לשגע את בית חיינו ולהחריבם? מענה: על דעת זה ניתנה תורה וכאשר יגע אדם בתורה כולה, בכנות ובכוונה הראויה, מסקנתו היא תורת ה'(אא"כ הוכיחוהו אל פניו בטעות גלויה). נראה לי הקטן שזו ההבנה הישרה והבלתי מתחכמת בדבר מהותה תורה.
לוּ נתנו דרור מלא למחקרים והגילויים השונים שהעלה כבוד כמתעסק,הייתה התורה הופכת לחולין, לפי שכלו של המתבונן ולפי גילויי היסטוריה המחדשים לבקרים,למיליון צבעים מבולבלים, ולא לזה התכוון המשורר באומרו "תורתך שעשועי"...
מאחר שכך, ישנו אובנתא דלבא של הלומדים להתחשב במדה מוגבלת בשינויי נוסחאות, גניזות, גילויים היסטוריים וכדומה. המדה המוגבלת היא המהלך הנכון. המפרש היגע בתורה לשמה אינו מבקש להבין מה נתכוון סופר היסטורי פלוני לפני 3000 שנה, אלא מה רוצה הקב"ה מאתנו היום באמצעות הבנת דברי הכתובים שהיגיעו לידנו. איננו מבקשים אמת היסטורית אלא אלא אמת בסוד משמעות החיים והפעולה הנכונה על פי רצון האלוקים.
כשהתבטאתי שהמדע החוקר יעסוק בצורה והרבנים במהות , ידעתי שהחוקרים עוסקים במהות (מהות,
לפי דעתם). טענתי היא שהתכנים שהם דנים ודשים בהם אינם "תורה" בבחינת מה רוצה ה' מהאדם. כלומר אפשרי שתהיה זהות מקרית בהרבה מקרים, אבל לא נורשה מנקודת ראות של יראת שמים, לסמוך על החוקרים.
על כן המלצתי ,מנקודת יראת שמים, לתת לחשיבות לגילויים שונים של החוקרים - עד גבול מסוים, כנ"ל. באשר לענייני סידור עריכה ומיחשוב ודאי יד המדע ומועילה.
הנבירה ההאקדמית הריהי בבחינת חיטוטי דשכבי, מחטטים בגוף מת. התורה החיה לעומת זאת מתנהלת אחרת. נשוא דיונכם, שגיא, ראה דבר פגום והוא תופעה שאנשים מאמינים נוטים לפעמים למחוק או לצמצם את הרגש המוסרי הטבעי, מפני שזה נוגד לטעמם את הדתיות המזוקקת. גם הרב קוק ואחרים ראו זאת והעירו על כך, אך לא שפכו את התינוק עם המים העכורים. שגיא נבהל ומרוב בהלה קפץ והפך את התורה כולה למיותרת, שהרי השכל מבין הכל, לפחות עם הזמן. זה ניפוח שגוי ומיותר, בדומה, שפינוזה רגז על הגאוה היהודית למול הגוי, גאוה שכידוע, אצל ההמון הופכת לעיתים למדה עממית פרימיטיבית שלילית, ולא למחויבות למצוות. ומכאן הרחיק לכת לבעוט ולפרשן את התנ"ך והתלמוד, כאילו כל גדולי הרוח היו אנשים המוניים.
עוד נקודה. שגיא גופו מזכיר כי המוסריות אינה רק פרי אוטונומיה, כי אם פסוקי תנ"ך מרובים
מורים אותה בברור, כך שפסוקים ופסקים "בלתי מוסריים" כביכול, סותרים פסוקים ופסקים אחרים. הענין אפוא מרכב יותר.
המושג אוטונומיה בפי שגיא מבואר בספרו כיצירת האדם, נטו. כחוק שתקפותו יסודה באדם. זו המלצה לתורה חדשה , אולי תורה דתית אפילו. אך הפרשנות הרטרוספקטיבית של כתבי היהדות , באופן זה - היא חוכא ואיטלולא. דומני שעניתי בזה גם לווטו 1. מתנצל על איחור התשובה. בכלל דיונים כאלה מסתיימים בשלב כל שהוא וכל אחד מאתנו יצטרך בשלב מסוים להשיב לנפשו לשואל הנודניק מבפנים. בברכה. יעקב אלטמן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/5/2006 19:50 |
|
| |
לינקי 
|
|
|
|
| נשלח ב-23/5/2006 12:21 |
|
| |
לדרי"א, [ככה בסדר?]
הייתי אומר דל ציטוטים מכאן ושואל הגיונית האם לא נראה לך שזה תכלית האדם שמתוך אוטונומיה שכלית מלאה יכיר בהקב"ה, אך מאחר ונגררנו כאן סביב השגיאיזם הציטוטני, אוסיף: "כמו שכתב הרמב"ן על נבואת ירמיהו שהאדם ידע מעצמו מה נכון ומה לא ברמה המעשית וברמה האידיאולוגית כמו שכתב הרמב"ם שהצדיקים עושים מחול סביב הקב"ה כביכול ומצביעים עליו באצבע וכפי בקשת משה שלא נתמלאה הראיני נא את פניך"?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 14:42 |
|
| |
י. אלטמן
כתבת:
"לא יכולה להיות סתירה בין שני הצירים מאת הבורא , כלומר בין השכל למסורת. אוטונומיה מאן דכר שמה? לא שהשכל הוא העיקר, אלא שהפנמה היא העיקר. ואם מתגלה קונפליקט בין שכל למסורת, הרי שהשכל לא עשה לע"ע את עבודתו בשלמות(ולא כדעת שגיא , שיש ל"עקם" את הכתובים!).
דברייך דומני מורים בדיוק להיפך:
עצם הנחת הקונפילקט כנתון עובדתי - כבר מניחה שיש ליתן טעם לשיפוט השכלי המוסרי האוטונומי -
הבה נתבונן בדוגמה:
ניטול את פרשנות הרמב"ם לעקדה - הרי זו מכירה בעצם המתח שבין השיפוטו המוסרי לצו הלוקי כנק' מוצא, אלא שפותרת אותו ע"י סמכות של הגילוי הנבואי המבורר במקרה של אברהם.
דא עקא - מערכת התורה והמצוות היא גילוי שאינו מבורר - קרי, מעורב בה גורם דומיננטי של פרשנות.
מעתה, כשהפרשן מזהה קונפליקט - ניתנות בידיו שתי ברירות -
א. יש לו ודאות לגבי של הצו התורני - ואז מכח השיקול הסמכותי הוא מקבלו.
ב. אין לו ודאות - או אז דווקא משום האוטונומיה השכלית והמוסרית הוא ימאן לקבל שהטקסט סותר את מה שהוא מגיע בשכלו ויפעיל את כל כלי הפרשנות שבידו כדי לתרגם את התוכן כך שלא תיוותר לו סתירה -
יתר על כן, במקרים לא מעטים האי ודאות נוצרת מחמת האוטונומיה המוסרית - כלומר, דווקא משום שהוא תפוס בתפישות ערכיות מוסימות תעלה הטענה - שלא יעלה על הדעת שהטקסט מכוון לכפי שאני מבינו בקריאה פשטנית - לשון אחר, האוטונומיה משמשת גורם מספיק לעירעור הודאות.
מה מונח ביסוד:
א. שהתוכן שבטקסט כפוף לאותם תכני מוסר והגיון המצויים אצלי הפרשן.
ב. ניתן להגיע להתאמה.
הנחה זו היא שעמדה בבסיס תפישת חוה"ל ועוד מהגאונים שהניחו התאמה עקרונית:
בין השכל האנושי, המציאות, חוק התורה.
אמנם אלו גם הניחו שרבים מתכני התורה והמצוות הם בעלי היגד וערך בלתי משנה (בניגוד לתפישת הרמב"ם שהכיר בתפישה ערכית ושכלית התפתחותית - טעמי קרבנות וכו')
לפיכך הניחו שע"י מאמץ ראוי ניתן להגיע לישוב סתירות.
(אמנם תיתכן הנחה שונה לפיה תכנים שונים קשורים בתרבות - ולפי זה אין מאמץ ליישב היגד עם תפישת אתית של הפרשן, אלא המאמץ הוא פרשני אוטורטיבי - כל' לאפשר לגיטימציה לשינוי הנורמה, ואכמל"ב)
נשוב לעניננו.
אכן, הפרשן יטען שזו מגמת הטקסט מתחילה - אך דא עקא שדווקא מפעלו הפרשני חילץ אותה, ובמקרים לא מעטים פרשן אחר יגיע למסקנה שונה מהנחות פרשניות/ ערכיות שונות!
(בהקשר לדוגמה של העקדה, דווקא הרבי מאישביצה כידוע ראה את מוקד העימות בשאלת הזיהוי - בדיוק להפך מהרמב"ם -)
(אגב, חוקרים במקרים שונים מנסים להציג את הדומיננטיות של ההליך הפרשני המראה עד כמה הטענה להרמוניציה בין הטקסט לפירושו קשה.
אחת המתודות הקלאסיות היא עימות בין פרשנויות לטקסט נתון.)
אכן, עתים שהפרשן יעמוד מול הקיר (דוגמה מעניינת היא מאמרו של הרב רונן לוביץ' בענין נטיות חד מיניות - מי שיכול לציין הפניה מוזמן) והמסקנה תהיה בעל כרחו - או אז האמון הכללי במערכת הוא שיכריע.
אכן, דומה שהמח' עם שגיא עיקרה נסוב סביב השאלה המרכזית:
א. האם פרשנותו נכונה - וזה זוקק דיון נפרד.
אך אגב אעיר:
בין לימוד ישיבתי (בעיקר מחשבתי) למחקרי יש הבדל בדיסיציפלינות.
א. הישיבה חותרת להרמוניה - ולמסר חינוכי /מוסרי אחד ברור שיעלה מהטקסט
האקדמיה חותרת להצגת רבדי משמעות שונים והמרכיבים איתם מתמודד הפרשן, ולאו דווקא תמיד עם הפיתרון שמעגל פינות או לא מצליח לסגור את כל המרכיבים.
ב. הנק' המרכזית - דומני - האמון בנשוא הדיון - הישיבה נותנת בו אמון וחותרת למסר העקרוני, לאקדמיה לא משנה מי הפרשן - היא חותרת לבירור ההקשר שמתוכו צומחת הפרשנות.
לכן איש הישיבה כמאמץ פרשני אישי מתאמץ ליישב, החוקר מוכן להרחיב בקשיא.
ג. האופק - בד"כ איש הישיבה מנסה לקרוא את הטקסט מתוכו הואיל והוא חותר למשמעות של הפיתרון. החוקר מרחיב את המבט להקשרי השפעה - כגון תרבות וכדו' - הנחנת המוצא שלו שפעמים רבות הפרשן עצמו אינו מודע למרחב ההשפעות של פירושו ולכן יש לגיטימציה לטעון מעל הפרשן - לשם כך אחת השיטות היא ההשוואה. - הוא מתמודד עם הבעיות של ההגות - ולאו דוורא עם מסריה - אלא בהקשר לשאלה כיצד אלו מנסות לפתור את בעיותיה!
שתי מתודות שונות שלו מניחות כלי ניתוח שונים / עקרונות פרשנות שונים / מגמות שונות.
ואי אפשר להפריד צורה למשמעות.
האדם הנבון - יוחז בזה וגם מזה לא יניח ידו ויערוך מלאכת בורר לפי תפישותיו ומגמותיו שלו.
(בעניין תפישת ר' מיכי לאלו ואלו אני כל כך חלוק שידי קצרה מלהרחיב בכל ההנחות - ועל מחלוקתי עימו אני קורא אלו ואלו וכו'.)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 12:30 |
|
| |
לינקזעצער שלום עליך. לגבי רמב"ם ואבו עזרא , הם הרי שייכים(את הרמב"ם לפחות אני מכיר די טוב ) לאסכולה של רבינו בחיי ולפיכך הערתי הקודמת נוגעת גם לגבם. באשר למהרש"א , המונח שכלית לא פעם בא במובן רחב כניגוד לתאוותנית שלא רואָה את הדברים בהיקף. לכן איני סבור שציטטה זו דרמטית. תודה לך.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2006 12:43 |
|
| |
ל madabraham שלום.
1. טענתי שהאקדמיה הנוטה להפרדה, כשלה כאן בהרמוניזציה -כלומר שאין זה מתאים למאפייניה שלה.
2. שגיא הוא בעיני דוגמא לגישה אקדמית בכלל, ואם יש לי הערות ספציפיות עליו- ויש לי -אין זה נוגע לנושא שלנו . אני חש לא נעים לנקוט בשמות נוספים, כאשר אינני מפרט ומנמק את קביעתי. על קצה המזלג, העיסוק בתנ"ך: מה התכוון אברהם כשהלך לעקוד את יצחק? מה בדיוק הוא התכוון. כאילו אברהם הלך לכתוב מאמר ב"דעת" על העקדה. זו הצורה בה הוגים אקדמיים(אפילו הם רבנים!!!) בוחנים את נפש אברהם, ללא גמישות ודיאלקטיקה שהם שפת נפש עמוקה ושירית.
3. להערתך, הלא גם אני מגבש שיטת רמב"ן, ומה לי נגד שיטתיות? שיטת רמב"ן שהצגתי היא להראות ששגיא ביצע חצאי דברים במסגרת דרכו השיטתית. ועוד: אינני רואה חזות הכל גם בשיטת רמב"ן שהצגתי אני, אלא מעין ענף אחד.
4. ההפרדה עליה אני לענ"ד ממליץ בין תורה לאקדמיה, משמעה שהאקדמיה אמורה לספק כלים ולא מהות.
זהו לע"ע. בברכה. יעקב.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2006 12:22 |
|
| |
ווטו1 שלום. סבורני, לפי המשתמע מעיון לא חלקי בחוב"הל , לא יכולה להיות סתירה בין שני הצירים מאת הבורא , כלומר בין השכל למסורת. אוטונומיה מאן דכר שמה? לא שהשכל הוא העיקר, אלא שהפנמה היא העיקר. ואם מתגלה קונפליקט בין שכל למסורת, הרי שהשכל לא עשה לע"ע את עבודתו בשלמות(ולא כדעת שגיא , שיש ל"עקם" את הכתובים!). אגב, מעניין מאוד מה היה אומר רבינו בחיי לו היה חי בתקופתנו והיה שומע את הרב י.ד סולוויציק ודומיו האומרים שידיעת הפילוסופיה לדורותיה מלמדת שלא ניתן על השכל לבדו להשתית אמונה באלוקים. לטעמי , רבינו בחיי היה יכול בהחלט לקבל זאת, רק היה ממיר את המונח 'שכל האדם' במונח 'נשמת האדם', כלומר שלא בלבד המסורת מבחוץ אלא גם נשמת האדם(אישיותו, אינטואיציות...)מאשרת מתוכה עצמה את תכני התורה. וזה כרחוק שמים מארץ , שונה מהאוטונומיה של הרציו המדעי אנושי שחלק מכם סוגדים לה בהתלהבות דתית ואפילו חסידית.
נ.ב. אפשר לוותר על הכינוי המפוצץ והמחייב "ד"ר אלטמן הנכבד" , יעקב אלטמן, זה מספיק. כל טוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2006 11:39 |
|
| |
לווטו 1 שלום. חן חן לקבלת הפנים. הציטוט המסוים שאתה מביא מס' חובות הלבבות שער עבודת אלוקים פרק ג האופן החמישי, מנותק מהקשרו לחלוטין. שם מציג המחבר בין היתר את הטענה שלהערה התורתית יתרון על פני ההערה השכלית, מפני שאם נמתין עד שיובשלו שכלו ואישיותו של אדם, הרי יוותר ללא הדרכה נכונה שנים רבות. לפיכך באה ההדרכה התורתית. הלא כך לשון המחבר(תרגום הר ' קאפח עמ קמא) "שההערה התוריית היא הקדמה ומבוא להערת השכל ומדריך אליה מפני שהאדם זקוק מנעוריו לניהול ...עש שיתחזק וייתיצב שכלו...". הטענה הכללית בפרק זה היא אכן שההפנמה ההכרתית של חובות הדת היא השגה רוחנית נאותה וגבוהה יותר ממי שפועל מתוך צו ויחול לשכר ועונש, ראה עמ קל"ו שם מכנה המחבר את המעלה הגבוהה "כניעת חובה לראוי לה מתוך רוממות וגדולה למי שנכנעים לו".
במאמרי שצירף הלינקזעצר 10.5, שורה חמישית לפני סיום סעיף א , מתחילה במלה "לבסוף" והערה 16 שם, אני מסביר את גישת בעל חובה"ל בשונה ממך, בבקשה ראה שם.
(ללינקזעצער: מהטורו קולג נעלם המאמר המקיף, והיות והדיסק לא בידי צילמתי מחדש ובעוד מספר ימים יהיה החומר בספריה). יעקב אלטמן
|
|
|
|
|
