| נשלח ב-3/1/2004 22:19 |
 |
| |
האם שנא ח"נ ביאליק ספרדים ?
מזה זמן לא כתבתי פה הודעה, עקב טרדות רבות.
לא רק שלא כתבתי, אלא אפילו לא בקרתי, לבושתי וחרפתי.
מעיון קליל אני מוצא שהעדרותי פעלה רק טוב והפורום רק משתבח מיום ליום..
בנתיים נפניתי קצת וגם אינני יכול למנוע טוב מבעליו ועל כן מוגש בזאת מאמר שפורסם בהארץ אשר מנסה להפריך את המשפט המפורסם הרווח בשם ביאליק. "אני שונא את הערבים כי הם דומים לפרענקים".
ר' 426 הכניס פה אשכול ובו העתק הנספח שלווה למאמר הזה ובו ראיות מכתביו על אהדתו ל"שאינם אשכנזים".
המאמר עצמו להלן:
לציון יום הולדתו של ביאליק: הפרכה של אחת הבדותות המכוערות שדבקו במשורר הלאומי כבר בחייו
ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא - מאת שמואל אבנרי
האומנם מפיו של מי שהעריץ את השבט הספרדי - ופעל במסירות לשימור מורשתו ולהחייאת יצירתו - יצאה האמירה המגונה: "אני שונא את הערבים כי הם דומים לספרדים"
במפגש אקראי נזדמן לי לאחרונה להחליף דעות עם אדם נעים שיחה וסבר שהתעניין בעיסוקי. כשסיפרתי לו על העבודה בבית ביאליק עיקם מעט את פניו, ולאחר שתיקה קצרה גיחך באי-נחת: "ביאליק לא היה כל כך סימפטי. נכון?" כשהוא מוסיף בטון שהסגיר עלבון חבוי: "היו לו 'יציאות' כמו לדודו טופז.
אמת?" מחמת אי-נעימות, כנראה, לא נקב בן-שיחי במפורש באמירה המגונה שיוחסה לביאליק עוד בחייו: "אני שונא את הערבים כי הם דומים לספרדים". בדומה לכך חלק עמי זה לא כבר אחד מבאי בית ביאליק את "הסוד", שאשתו ממאנת להצטרף אליו לביקוריו בבית המשורר, משום שאין היא מוכנה לדרוך על סף ביתו של מי שעלב בספרדים בני עדתה. זאת ועוד, בימים אלה נמסר לי שבאחד מבתי הספר בתל-אביב מחה תלמיד על הכורח ללמוד את יצירתו של המשורר הגזעני, ובתוך כך השליך את ספר שירי ביאליק ארצה וירק עליו.
האמירה הגזענית שיוחסה לביאליק הלכה והיכתה שורש כה עמוק בחיים ובספרות - כפי שעוד יפורט להלן - עד שנתפשה כמוסכמה שאין עליה עוררין. אך היכן ומתי אמר ביאליק דברים שכאלה? תשובה על כך לא מצאתי, לא בדברי המקטרגים, ולא בכל מקור אחר שטרחתי לחפש ולבדוק. על יסוד דברים שביאליק אמר וכתב ובאמצעות עדויות ישירות ועקיפות המצטרפות אליהם - אנסה להבהיר עד כמה רחוק היה ביאליק משנאת הספרדים, וכיצד נפל קורבן לעלילה שגררה אחריה עלבון שווא של דורות, אשר נטפלו לדברים שביאליק מעולם לא הגה או העלה על דל שפתיו.
התרעומת כלפי "האמירה של ביאליק" התלקחה באופן סמלי וחריף ביותר לפני כשלושים וחמש שנה, כאשר עמד בנק ישראל להפיץ שטר בן 10 לירות עם ציור דיוקנו של ביאליק. בוויכוח הסוער שניטש אז נטלו חלק גם אזרחים מן השורה, נפגעי אותה אמירה, שבמכתבים אל מערכות העיתונים תבעו את עלבונם, וקראו לעשות חשבון עם מי שכונה למגינת לבם "המשורר הלאומי".
כך, לדוגמה, ראה יהושע לי-און ב"הדפסת שטרי כסף עם דמותו הבלתי אהודה של ביאליק" - "זלזול ברור נוסף בעדות המזרח בישראל". אליו הצטרף דן הראל שהעיד על קטטה בין פועל אשכנזי לספרדי בעניין זה, ותבע במפגיע למנוע את הדפסת השטר "כי אין הספרדים רוצים ביקרו של האיש שהשווה אותם לערבים" ("המשורר ושטרי הכסף", הארץ, 2.12.1968). בעיתון אחר הודה אמנם כותב ושמו יהודה לוי שספק בעיניו אם אכן יצאה "האמירה" מפי ביאליק - אך באותה נשימה קבע נחרצות: "אין זה חשוב כלל אם באמת אמר מה שמייחסים לו", העיקר ש"ביאליק הפך בעיני הספרדים ובני עדות המזרח לסמל הפירוד ושנאת אחים בהעמידו אותנו ואת הערבים באותה קטגוריה". מכאן תביעתו: "לבטל את שטרי הכסף של משורר הפירוד הלאומי" (ידיעות אחרונות, 13.3.1969).
דימויו של ביאליק כגזען אנטי-ספרדי חלחל גם אל הספרות. באמירה שירית הצהיר איתן נ' גלס: "המשורר הלאומי של האשכנזים / חיים נחמן ביאליק שנא אותנו / את השחורים, את הספרדים, את המזרחיים" (אני סימון נחמיאס, הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 21). ובשנתיים האחרונות יצאו לא פחות משלושה דברי ספרות הממחזרים את מה שנתפש כשנאת ביאליק לעדות המזרח. כך, לדוגמה, באחד מסיפוריו של משה פינטו צורח ביאליק בחמת זעם על הגנן התימני שלו: "בן ערב שכמותך (...) מדוע לא נשארת בנידחותך? הו אחר, לשם מה באת? לקטוע? לחמוס? להרוס?" (המשורר הלאומי, עמדה/ביתן, 2002, עמ' 13). באותה רוח מביא קובי אוז את דברי ניר דמתי "החושף" את יחסו של המשורר הלאומי אל סבו: "אבל לביאליק זה לא הפריע בכלל. בשבילו סבא שלי היה רק אוויר. חתיכת נוף. איך היו אומרים פעם, סתם פרענק" (עבריין צעצוע, קשת, 2002, עמ' 49). אפשר שהנימה הכואבת ביותר שמורה ליוסי סוכרי המתוודה: "גם כאשר קראתי בשיריו של ביאליק לא יכולתי להתייחס ישירות למלותיו, שכן האמירה הבלתי-נשכחת שלו - אני שונא את הערבים כי הם מזכירים לי את המזרחים - ניצבה על סף המאגר הלשוני שלי כשומר קשוח במיוחד ולא התירה להם לחדור פנימה" (אמליה ומלח הארץ, בבל, 2002, עמ' 80).
סוכרי ינק ככל הנראה את "האמירה של ביאליק" מפי המסורת והשמועה, או מסיפורה של סבתו המזרחית הגאה אמליה (שהורישה לו גם את "התובנה" שביאליק הנו "גנב שורות לא קטן"), אחרים ספגו אותה מאבותיהם או מסביבתם (לא אחת בתוספות חסרות-שחר: "ביאליק אכזר", "ביאליק מוגבל וצר עין", "ביאליק הומו" ושאר ירקות); אך איש מאלה לא טרח לברר אם יש לאמירה זו יסוד של ממש. מהמעטים שניסו לתהות על אמיתותה היה שמואל נבון, מורה ומחנך אשר הסתופף במחיצתו של ביאליק בתל-אביב ואזר עוז לשאול אותו "פנים אל פנים": "האמת שמפיך יצא פסק דין זה על עדות המזרח?" בתגובה לכך, מספר נבון, "רגז ביאליק, הניף ידיו לצדדים, רקע ברגליו, הכה במקלו על מדרגות פתח ביתו ואמר: זוהי עלילה שפלה. אדרבא, בדיוק ההפך הוא הנכון", ובתוך כך הפליג בדברי שבח על עדות המזרח ("ביאליק ועדות המזרח", דבר, 23.2.1973).
עדות נוספת להכחשה של ביאליק לאמירה שיוחסה לו מוסר יוסף צדוק בזיכרונות שהעלה ממעמד האזכרה לרב יחיא קאפח, שבה נטל ביאליק חלק כמספיד. "בתום האזכרה", מספר צדוק, "זרקתי לפניו את השאלה שהטרידה אותי: 'האם נכון הדבר, שאתה שונא ערבים מפני שהם דומים לספרדים?' ביאליק נעמד במלוא קומתו כמאובן, וכל מלוויו נדהמו משאלתי החצופה. הללו דחפו אותי לאחור ואחד מהם כינה אותי 'חמור'. הייתי אז נער בן שבע עשרה. ביאליק הרגיע את האנשים הנסערים, ביקשני להתקרב אליו יותר, ובקול רועד אמר לי כדברים האלה: 'שמע, בני, הדברים שהשמעת פסולים מעיקרם, ואיני יודע אם הם מופצים בזדון או כהומור-נפשע. ורק זאת אומר: אין עלילה נוראה מזו, והשם ירחם על עמו כשהם חוטאים'" (מאבקים ותמורות, תל-אביב, 1989, עמ' 130). כמי שנגולה אבן מעל לבו, ממשיך צדוק ומספר על קורת הרוח שבה התקבלה הכחשתו הנמרצת של ביאליק, ועל שבעקבות זאת "הושם קץ להכפשת שמו הנערץ של ביאליק היהודי, האדם והמשורר הלאומי" (שם, תודתי לד"ר אורי מלמד שהפנה את תשומת לבי לעדות זו).
להכחשתו של ביאליק מצטרפות גם עדויות על זהותו האמיתית של בעל האמירה: העורך והמתרגם אריה ליב סמיאטיצקי (1945-1883). בספרו "ביאליק על אתר" כותב על כך אביגדור המאירי במפורש: "צא וראה מה כוחה של רכילות, של לעז... מפי סמיאטיצקי נזרקה המימרה ההיתולית על הפרענקים והערבים, ולא כפי שהיא נפוצה בפי הבריות: 'אני שונא את הערבים על שהם דומים לפרענקים', אלא 'איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפרענקים', והנה דווקא ביאליק שלא פסק מלדבר על תחייתה הקרובה של רוח היהודים הספרדים, צאצאיהם של יהודה הלוי, אבן-גבירול, אבן-עזרא והרמב"ם - דווקא הוא נפל קורבן ללעז העלילה" (המאירי, ביאליק על אתר, תל-אביב, 1968, עמ' 84). על זהותו של סמיאטיצקי כבעל האמירה הצביע גם משה אונגרפלד. את השמועה שלפיה לא התייחס ביאליק אל הספרדים באהדה הגדיר אונגרפלד כבדיה "מצוצה מן האצבע"; ובאשר למקור האמירה חזר והדגיש: "את ההלצה המפורסמת ההיא השמיע פעם מר סמיאטיצקי, וחוגים ספרותיים עוינים לביאליק הפיצו אותה בזדון ובכוונה רעה בשם ביאליק" (אונגרפלד, "ביאליק ויהדות ספרד", חרות, 18.12.1965).
ואכן פועלו המסור ורב-השנים של ביאליק בכינוס, בעריכה ובביאור של קנייני הספרות העברית מתור הזהב בספרד (בתוך כך הוצאת הכרכים המפוארים של שירת שלמה אבן-גבירול ומשה אבן-עזרא); קריאתו ומאמציו לאיסוף המסורות, הפולקלור ושירי העם של עדות המזרח ולהוצאתם לאור; הכרתו בעליונות המשקל והמבטא הספרדיים בשירה ובדיבור בארץ-ישראל; קשריו האמיצים (החברתיים והמדעיים) עם חכמי העדה הספרדית וראשיה ונדיבותו ודלתו הפתוחה בפני כל אדם מישראל, יוצאי כל העדות והגלויות - כל אלה עשויים ללמד עד כמה עמוקים היו רגשי ההערכה והכבוד שרחש ביאליק לעדה הספרדית, שבשגשוגה ביקש לראות חולייה מרכזית בתחייה הלאומית.
בהרצאה על "תחיית הספרדים" שנשא ביאליק בכ"ב באדר א' תרפ"ז בפני הסתדרות "חלוצי המזרח" בירושלים (ואשר חלקים ממנה מרוכזים כאן בטור נפרד) הרים ביאליק על נס את התרומה הכבירה של הענף הספרדי לעם ישראל: "השבט הזה שריכז בתוכו כמעט את כל הגניוס העברי בגלות במשך מאות שנה, ושהוא יצר בשביל כל האומה כולה לדורי דורות" (ביאליק, דברים שבעל פה, א, תל-אביב, תרצ"ו, עמ' קיא). בתוך כך הציע ביאליק לשומעיו לשמר את אוצרותיהם התרבותיים השבטיים ולאמץ על בסיסם תוכנית של תחייה ספרותית וחינוכית, אשר תחלץ אותם ממה שנראה בעיני ביאליק תקופת יובש מבחינה יצירתית (שם, עמ' קטז-קיט).
דבריו של ביאליק על החולשה שתקפה את העדה הספרדית בהווה - שנאמרו ברוח אוהבת וכמנוף לתיקון - שימשו לאחר למעלה מיובל שנים עילה להתקפה בוטה ושלוחת רסן על "נאומו המשפיל של ביאליק", ולהאשמתו של המשורר ב"הגיגי זלזול כבושים המרמזים על הרגשת-עליונות 'אשכנזית' טיפוסית" (אמירה שנפלד, במערכה, כד, 288-287, ספטמבר-אוקטובר 1984, עמ' 25-24). אולם עדות בת זמנו של ביאליק, הנמסרת מפי דוד אבישר (ממייסדי "חלוצי המזרח" וראשיה), מצביעה על התקבלותו הנלהבת של המשורר הלאומי בקרב עדות המזרח, ש"הגו בשירי ביאליק כמו שהגו בפרקי התנ"ך", חיברו נעימות מזרחיות לשירי העם שלו, ו"זימרו את 'תחזקנה' יחד עם זמירות שבת וחג" (דוד אבישר, "ביאליק בקהילות הספרדים", הציוני הכללי, 6.1.1933).
ואכן, כעשרה חודשים לאחר ההרצאה האמורה שב והוזמן ביאליק על-ידי מארחיו ליטול חלק במעמד חגיגי לפתיחת ספרייה ותערוכת ספרים של הסתדרות "חלוצי המזרח", כשבפנייתם אל ביאליק מדגישים המזמינים: "בצעדנו זה הננו מגשימים במקצת חלק מהתוכנית שכבודו התווה לנו בהרצאתו שהיתה באולמנו בפני העדה הספרדית" (ארכיון בית חיים נחמן ביאליק, להלן אחנ"ב, מ' לאנידו אל ביאליק, י"ג בכסלו תרפ"ח).
כבר עשר שנים קודם לכן, כשיסד ביאליק באודסה (עם חבריו אלתר דרויאנוב וי"ח רבניצקי) את המאסף לזכרונות, אתנוגרפיה ופולקלור "רשומות" - שם לו למטרה לבטא מעל דפי במה זו את ההוויה והמסורת של כל תפוצות ישראל, ואף השקיע מאמצים מיוחדים להגיע אל חומר מעדות המזרח, הקרובות והרחוקות. כך, לדוגמה, פורסם בכרך הראשון של "רשומות" מאמר רחב יריעה של א"ד אידלזון על "יהודי תימן, שירתם ומנגינתם" (רשומות, א, תרע"ח, עמ' 66-3), ובכרכים הבאים נוספו בין היתר רשימות וסקירות על היהודים בלוב, בסוריה ובהודו. בכרכים האחרונים של במה זו פירסם ביאליק את שני חלקי מאמרו של ברוך עוזיאל "הפולקלור של היהודים הספרדים - הספרות העממית ביהודית- ספניולית" (רשומות, ה, תרפ"ז, עמ' 337-324; רשומות, ו, עמ' 397-359). כמו כן ביקש ביאליק את א' אשכלי לערוך לו מאמר מקיף על היהודים האתיופיים (אגרות ביאליק, ד, עמ' לה), ועודד את משה אטיאס בחיבור ספרו "רומנסרו ספרדי", תוך שהוא מטעים את יתרונות הפולקלור הספרדי על האשכנזי.
שנים ארוכות לאחר מותו של ביאליק עוד המשיכו דבריו להפרות את המחשבה והמעשה בתחום כינוס אוצרות הרוח והחייאת היצירה והמחקר של עדות המזרח. עדות לכך ניתן למצוא, לדוגמה, בדבריו של ישראל ישעיהו בהקדמתו לקובץ "שבות תימן", שערך בשותפות עם אהרן צדוק: "המעורר להוצאת הקבצים האלה היה חיים נחמן ביאליק זכרונו לברכה; באחת ההזדמנויות סח באוזני כותב הטורים את רצונו לראות קובץ שיופיע מדי שנה בשנה ויכיל ארבעה מדורות: אחד - לעבר ולהווה של היהודים בתימן: שני - לפרשת התערותם של עולי תימן בארץ-ישראל; שלישי - לדברי עיון ומחקר במבטאם, שירתם, ומעשי אישיהם החשובים; ומדור רביעי - לדברי ספרות יפה מהווי חייהם של התימנים בגולה ובארץ, שייכתבו בעיקר על-ידי צעירי התימנים בארץ. נאמנים לרצונו של המשורר והמעורר הדגול, שעלה בקנה אחד עם רצוננו אנו, הצלחנו להוציא לאור קובץ ראשון, ראשון לסדרת קבצים אשר בהם ימצא החוקר והמעיין במרוכז את כל מה שנכתב וייכתב בידי התימנים ועליהם" (שבות תימן, הוצאת מתימן לציון, ת"א, תש"ה, עמ' 7).
ישראל ישעיהו (לימים שר בממשלת ישראל ויו"ר הכנסת) היה אחד משורה ארוכה של בני עדות המזרח שביאליק עמד אתם בקשרי עבודה, יצירה וידידות. בכלל אלה ניתן למנות את אנשי המדע, הסופרים ונכבדי הציבור הבאים: אברהם אלמליח, יוסף שלוש, יוסף מיוחס, משה אטיאס, דוד צמח מבגדאד, רפאל יעקב בן חביב והרב שאול מולכו מסלוניקי, הרב בן ציון חי עוזיאל, יוסף קסטל, יהודה בורלא ועוד (בארכיון בית ביאליק שמורים קטעי עדויות על הקשרים שבין המשורר לבין אישים אלה, כמו גם קשריו עם מוסדות וגופים ספרדיים שונים בארץ-ישראל ובתפוצות). יהודה בורלא זכה מביאליק לחיזוק לא רק בתחום הספרותי, אלא גם מבחינה חומרית - כפי שאכן נהג ביאליק לעשות לעשרות סופרים, אלמנות, יתומים ומיעוטי יכולת (שפנו אליו, או שנודע לו על מצוקתם), שלמען הבטחת מחייתם טרח להיתדפק שוב ושוב על דלתות נדיבים, קרנות תמיכה וקופות גמילות חסדים.*
על כך שביאליק לא הדיר עצמו מהנאה גם מיופיין של בנות עדות המזרח - מספר פרופ' יוסף יואל ריבלין בראיון: "הכורסה הזו שאתה יושב עליה - ביאליק היה יושב עליה, והיה קורא משיריו באוזני אשתי הראשונה, רחל, בת הרב החכם יצחק יחזקאל יהודה ז"ל, שהיתה אשה יפה, ממש יפהפייה, וביאליק אהב להביט בה, וקרא לה משיריו אף לפני שהדפיסם". פעם אחת, מספר ריבלין, אף הקניטה את טשרניחובסקי במלים: "מי ייתן ותגיע לשיאים כאלה כמו ביאליק - שתחדל משירתך שלך, ותעסוק בשירת ספרד". ריבלין הצטרף לדברי ההערצה של אשתו והעיד שביאליק עסק בשירת ספרד "כאילו ספרדי היה" (תום שגב, "פרופ' י"י ריבלין בן ה-80 מספר על ביאליק וטשרניחובסקי", על המשמר, 17.10.1969).
כבר בהקדמתו לתרגום ספר הקוראן (דביר, ירושלים, תרצ"ו) הפליג ריבלין בשבחו של "אביר המשוררים ואנשי הרוח של הדורות האחרונים, מופת הדור מורו ומאורו רבי חיים נחמן ביאליק", והגדיר את התקופה שבה עמלו יחד על התקנת תרגום הקוראן כ"אחד הזמנים המאושרים בחיי". במלים חמות ונרגשות תיאר ריבלין כיצד האציל ביאליק מרוחו על התרגום: "מפליא ומשתומם עמדתי לפני רוח ההשראה שבה חונן הענק הזה, בבארו לי לעתים פירוש מלים ערביות אשר לא ידען, כי רק על פי שימושי בהן בתרגומי, ובנחשו בברכת אלוהים עליו כמה פעמים את המקור מתוך המשך הדברים, במידה שכל חוקר וחכם לא היה יכול להגיע אליה כי-אם אחרי חקירות ודקדוקים".
אולם מתברר, שאף ריבלין עצמו לא היה מחוסן כליל מפני הארס של אותה עלילה שדבקה בביאליק; וכשנשאל לדעתו על מקורה של אותה אמירה המיוחסת לביאליק השיב בחצי פה: "ביאליק היה יכול לומר זאת בעת ריתחה. יש בדבריו דברים גדולים לאין קץ, ויש בהם גם דברי ביטול לאין קץ. וכי ירמיהו לא אמר על המקדש 'מערת פריצים', ולא חשב כך באמת (...) אבל ביאליק - דעתו היתה כי הספרדים אגודת פרחים המה. ביקש לשמור על התכונה והאופי של כל עדה, וחשוב היה לו לשמור על השלמות של כל עדה ועדה. והוא העריץ את שירת ספרד. אילו חי עמנו היום היה תומך בדרישתי להקים אוניברסיטה ספרדית אחת בירושלים ואחת בניו יורק" (תום שגב, "פרופ' ריבלין", שם).
ריבלין לא שלל איפוא את האפשרות שאותה אמירה ידועה יכלה לצאת מפי ביאליק "בעת ריתחה", מאחר שזו השתלבה בדימוי המחוספס והקוצני שדבק במשורר. ואכן, תכונות של קוצר רוח, אימפולסיוויות וחוש הומור חריף, שהיו בין מאפייני אישיותו של ביאליק, הניבו לא אחת הלצות ואמירות בוטות. כך, לדוגמה, הטיח ביאליק בא"ז הופין, מנכ"ל בנק אפ"ק (אנגליה-פלשתינה), את האמירה "אסור לגדל חזיר בארץ-ישראל", כאשר זה לא נעתר לבקשתו לתרום כסף לתיאטרון "הבימה". ביאליק אף סירב להתנצל על כך (אחנ"ב, רופין אל ביאליק, 1.7.1928). כמו כן שלח ביאליק "לעזאזל" צעיר מחבורת "גדוד מגיני השפה העברית", כשזה העיר לו שאין לדבר יידיש בחוצות תל-אביב. בכתב הסניגוריה לבית משפט השלום (שבפניו נתבררה תביעתו של הנעלב) טען ביאליק: "אפשר שהמלה חריפה קצת לפי הפירוש הרגיל של מלה זו בשוק, אבל לפי פירושה המדויק והאמיתי הוא שם הר במדבר, לא רחוק מירושלים מהלך שתיים שלוש שעות במדבר יהודה. והמקום הזה, לדעתי, די מכובד לטיול בשביל אותו האיש" (איגרות ביאליק, ד, עמ' נב).
מקולמוסו של ביאליק יצא גם "דבר השבח" על הגרמנים: "קיימא להם ליהודים (דהיינו, מקובל על היהודים): שסתם אשכנזי - שוטה" (שם, ג, עמ' לו). אף חכמי האקדמיה לא יצאו נקיים משבט לשונו של ביאליק, כעולה מתוך מכתבו של המשורר לפרופ' דיזנדרוק: "ראה קראתיך בשם פרופסור... אולם אתה אל תירא פן נקלית בעיני בגלל זאת. אדרבא: 'אפס' כשהוא מצטרף אל 'יחידה' כמוך יש לו ערך" (שם, ה, עמ' קסא). על שני תארי דוקטור שהוענקו לו בארצות הברית כתב ביאליק לאחד-העם בנימת ביטול: "כי דקטור דוקטרתי זה פעמיים, ואני עתה בבחינת חמור חמורותיים" (שם, ג, עמ' קה).
דומה שהמוניטין הבדחניים-עוקצניים שיצאו לביאליק הכשירו במידה רבה את הקרקע לאמונה נטולת היסוד, שהאמירה הידועה על עדות המזרח אכן יצאה מפיו. ביאליק ומושא עלבונו כאחד נפלו כאן קורבן לכלל ידוע אשר חל על אמרות-שפר בדחניות: אין הן מקושרות דווקא למי שאמרן (במקרה שלנו סמיאטיצקי) אלא נתלות באילנות גבוהים, ומיוחסות לרוב לקלסיקנים ולאנשי שם הידועים בשנינותם ובחדות מבעם. כלל הייחוס הזה העניק לאמירה הידועה, שלא נאמרה כלל על-ידי המשורר הלאומי, את עוצמת תהודתה ואת פגיעתה הרעה לאורך ימים ושנים.
* מקבץ עדויות חדשות המצביעות על הפן האלטרואיסטי של המשורר הלאומי ייכלל ב"עלי-ח"ן" - שנתון בית ביאליק לתיעוד ולמחקר - שכרך ראשון שלו (אשר על עריכתו אני שוקד עתה) יראה אור השנה במלאות 70 לפטירתו של המשורר.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2004 12:35 |
|
| |
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1002917
מסכנים החרדים הספרדים. מה לא עשו כדי להשתלב בחברה החרדית האשכנזית? עד כמה התבטלו בפניהם כדי להתמזג? על מה לא ויתרו כדי שייחשבו בעיניהם כבני אנוש שווי ערך? הם שיננו סיפורי מופת על "גדוילים" מההווי החרדי האשכנזי של מזרח אירופה. הם התפללו בהברה אשכנזית כי לא ידעו להתפלל בדרך אחרת. העולם המושגי שלהם ינק מתוך העולם היידישאי ועולם הדימויים שלהם נלקח רובו ככולו מהלקסיקון האשכנזי.
אבל כל זה לא עזר להם. גם אחרי עשרות שנים של התבטלות כמעט טוטלית, נותרו החרדים הספרדים פגומים ולא שלמים בעיניהם של פטרוניהם החרדים האשכנזים. יעקב לופו מגולל טרגדיה ישראלית של ימינו, על צעירים ספרדים שיצאה נפשם להתקרב לדרגתם של הצעירים האשכנזים כדי להידמות להם. לבסוף גילו שהם לא רצויים, לא שווים ולא נחשבים. זהו הגרעין שממנו צמחה התודעה הספרדית-חרדית שהולידה את ש"ס. תחושה צורבת של דחייה ורגש עמוק של שוליות נמהלו יחדיו כדי ליצור את אחת התופעות הפוליטיות המרתקות ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה.
לופו מתעכב על גורמי הדחייה. הוא מתאר את ההשפלה שהיתה מנת חלקם של התלמידים הספרדים בישיבות הליטאיות. הספרדים זכו לכינוי "פרענקים", שנחשב למגונה בעולם המושגים החרדי. נאמר להם השכם והערב שהם נחותים לעומת חבריהם האשכנזים בלימוד התורה. חכמי התורה הספרדים זכו לזלזול ולגלוג ופסיקותיהם ההלכתיות עוררו לעג. כל אימת שהוזכר הרב עובדיה יוסף בנשימה אחת עם הרב ש"ך, הועמדו התלמידים הספרדים על חומרת ההשוואה.
לספרדים הוקצו פחות מקומות בישיבות יוקרתיות. תקציביהן של ישיבות ספרדיות היו נמוכים לאין שיעור מאלה של הישיבות האשכנזיות. עוני מול שפע. לופו עורך השוואה בין שתי המסגרות. הספרדים קופחו בכל הרמות - בייצוג הפוליטי, בהוראה, בניהול ובייצוג במוסדות תיכוניים, וגם בהעדרם המוחלט של עיתונאים ספרדים בעיתונות הדתית והחרדית.
חמור מכל היה מצבן של הבנות הספרדיות שלמדו במסגרות חרדיות. הן הופרדו מחברותיהן האשכנזיות כדי שלא יתערבבו אלו באלו. הרבנים תירצו את ההפרדה בכישרון ובהישגים, אך הכל ידעו שהעדה קבעה את ההוויה. התלמידות הטובות הופנו למסלול עיוני והפחות טובות למסלול מקצועי. בפועל, האשכנזיות הופנו למסלול המכובד, הספרדיות למסלול הנחות, כביכול. אחרי שקמה זעקה בעולם התורה, הסבירו מנהלי הסמינרים שאם יפתחו את שעריהם לתלמידות ספרדיות, ההורים האשכנזים, רחמנא לצלן, לא ירשמו את בנותיהם ויביאו לסגירת המוסד.
העלבון הצורב ביותר קשור לרומנטיקה נוסח החרדים. זהו אחד הסקטורים היחידים בעולם המערבי שבו האהבה נכנעת ללא תנאי לטובת הצו, המנהג והרב. כך יצא שבנות ספרדיות נקלעו למבוכה בל תתואר. אחרי שערכן כבר ירד בגלל הפרדתן בסמינר הן מצאו עצמן דחויות פעם נוספת בתעשיית השידוכים. מסכנים אותם חריגים שחשקו בצעיר או צעירה ספרדים. לופו מציין שהם מכונים בעגה החרדית "נחותי דרגה", כמי שנושאים מום פיסי, מנטלי או חברתי "משום שאינם יכולים להשיג בן או בת זוג מבני העדה".
בסיור שערך ב-1997 בשכונת רמות המתחרדת גולל אריה דרעי את תלאותיהם של החרדים הספרדים. "הגזענות בדרום אפריקה נגד שחורים", אמר לעיתונאי מעריב שלום ירושלמי, "היא כאין וכאפס לעומת מה שקורה בחינוך החרדי. יש תלמודי תורה עם חדרים ריקים, אבל הם לא נותנים לספרדים להיכנס. אתה יודע למה? כדי שלא נקלקל להם את האופי של השכונה. זו רדיפה שלא תיאמן. אני הייתי שר הפנים ועזרתי לכולם, יהודים וערבים, אבל פה אני לא רואה שום טיפת רחמים. רק שנאה ואפליה. הגזענות היא בדם של החרדים האשכנזים".
העוינות הזאת של העולם החרדי האשכנזי מתמיהה לנוכח הגילוי המרכזי שמציג המחבר בספרו. מתברר שהכמיהה האשכנזית להכניס את הספרדים תחת כנפיהם היא ישנה, והקדימה בעשרות שנים את הופעתה של ש"ס בנוף הפוליטי, באמצע שנות השמונים. מתברר שכמהו לבני חסות יותר מאשר לבני אדם. מיליוני מלים נכתבו על ש"ס בניסיון להתחקות אחר הצופן הגנטי של התופעה הזאת. היא נתפסה כקוריוז אך הוכיחה רצינות. היא הצטיירה כזמנית אך הוכיחה עמידות. היא נולדה מתוך מחאה אך ידעה להתמסד. היא הציבה בראשה מלך ונסיך (הרב עובדיה ודרעי) אך התגברה על לכתו של הנסיך. היא המפלגה היחידה שנולדה אחרי קום המדינה והשיגה 17 מושבים בכנסת. היא אחת המפלגות היחידות שקמו על בסיס עדתי והצליחו לשרוד גם במבחן הזמן.
סוציולוגים ומדעני מדינה התחילו למצוא בה עניין רק באחרונה, אחרי שהגיעו למסקנה שהתקבעה בנוף החברתי-פוליטי. גם פסיכולוגים מוצאים בה עניין. גם קרימינולוגים. כל דיסציפלינה ומניעיה, כל חוקר ותרומתו. לופו מוסיף נדבך חשוב להבנת תופעת ש"ס בספרו. לדבריו, שורשי התופעה נעוצים בתהליכים שהתרחשו בעיקר בקרב יהודי מרוקו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. החרדיות הספרדית נולדה במפגש דרמטי בין תהליך המודרניזציה במרוקו לשואה שהתחוללה באירופה.
השואה כמעט שהחריבה את עולם הישיבות באירופה. מוסדות ומסורות לימוד עמדו לפני חורבן טוטלי. רבנים ששרדו את המלחמה החלו במלאכת השיקום של עולם התורה ושלחו אלפי תלמידים מצטיינים לישיבות באירופה ולמרוקו. באותן שנים התקרבו היהודים במרוקו לשליטים הצרפתים ואימצו את שפתם, את תרבותם ואת מנהגיהם. באמצע שנות הארבעים הוציאו היהודים עשרות עיתונים בשפה הצרפתית והחשיבו עצמם צרפתים לכל דבר. הם הצניעו את השפה הערבית והחלו מדברים צרפתית. הם המירו את שמותיהם היהודיים לטובת שמות בעלי צליל צרפתי - יוסף נהפך לג'ו, משה נהפך למוריס.
המודרניזציה המואצת הטילה צל ארוך על תרבותם המרוקאית של היהודים ואף איימה לטשטש את הזיקה לדת. לופו מספר שרבנים ליטאים נחרדו מכך שהעולם הספרדי יאבד לעולם התורה משום שאימץ לו את תרבות הגויים, ולכן הם נרתמו למבצע הצלה של תלמידים יהודים מציפורני "אליאנס" החילונית. הצלתם אמורה היתה לכפר על עולם הישיבות באירופה שהתרוקן מתלמידיו בגלל השואה.
המאבק באויבי היהדות, כדוגמת "אליאנס" במרוקו, החל כבר בתחילת המאה העשרים. רשת "אליאנס" חתרה לשנות את היהודי: "משיהפוך היהודי לאיש המערב ולבן תרבות, יהיה לאזרח הגון וישר של הארץ שבה הוא חי. המודל שלנו הוא של היהודי המשוחרר והמודרני של אירופה המערבית". זה היה המוטו של הרשת, שעליו הכריזה היהדות הליטאית מלחמת חורמה.
בתחילת המאה העשרים התיישב הרב זאב הלפרין בעיר מקנס כדי להתחיל בפעילותו. מיד הקים רשת חינוך על פי הדגם והשיטות שהיו קיימים בישיבת וולוז'ין. הלפרין ייסד את ישיבת "בית אל", שהיתה לישיבה הראשונה במרוקו שיושמו בה שיטות לימוד ליטאיות. מתברר שהיהודים המקומיים ראו בעין יפה את פעילותו של הרב הליטאי. שהרי תמיד נכנעו לרבנים וראו בדת דרך חיים.
אך באותה מידה נמשכו היהודים למנהגי הגויים ובייחוד לפיתוי ולהנאה שנלוו אליהם. היתה סיבה נוספת להימשך לגויים. התברר שבוגרי אליאנס שלמדו לימודי חול מצאו עבודות בקלות יתרה, בעוד שחבריהם שהתמסרו ללימודי קודש בלבד נותרו בידיים ריקות. "הרבנים הבינו שאם לא ינהיגו בישיבות ובמוסדות התורניים לימודים מודרניים", כותב לופו, "לא יוכלו לגייס תלמידים, שכן ברקע פעולתם עמדה תביעת ההורים שילדיהם ירכשו בסיס לפרנסה".
עד מהרה התפשטו המסגרות הישיבתיות ברחבי מרוקו ורבנים מזרמים חרדיים באירופה העמיקו את אחיזתם בקהילה המקומית, שהיתה הגדולה ביותר בצפון אפריקה, אך גם התמימה והכנועה ביותר. אלפי תלמידים הוכנסו למסגרות חרדיות ואחרים נשלחו ללמוד במסגרות דומות באירופה וברובעי היהודים בניו יורק.
הברחת היהודים בידי רבנים לא עברה בשקט. גם לא הכנסתם להיכל של תורה. מר מויאל, מנהל "אליאנס" במקנס, שלח ב-1914 לממונים עליו בפאריס דו"ח על מעלליו של הרב הלפרין בעיר. "האיש הזה הוא רב פולני אשר באמצעות תככים התסיס והגדיל את הפנטיזם. היה לו קל יחסית בגלל ההיענות של האוכלוסייה שבקרבה הוא עבד". כעבור זמן שלח פנייה דחופה נוספת כדי להתריע נגד "הרב הפולני", כדבריו. הדברים נכתבו לפני כמעט מאה שנה, אך נימתם ותוכנם מזכירים טענות שמועלות היום בישראל נגד ש"ס על שיטותיה ודרכי פעולתה.
"התעמולה הדתית שנעשית בעיר על ידי איזה שהוא רב הלפרין, פולני ציוני", כותב מויאל, "יצרה גל קנאות חדש שהולך ומתעצם ואינו לטובתנו. החברה שהוקמה ביוזמתו אירגנה בתי מדרש ששומרים את הילדים עד שקיעת החמה ומקבלת את הילדים בכל הימים וגם בשבת ובימי חגים. נותנים שם חינוך יהודי כביכול לפי שיטות חדשות אשר הלהיבו את האוכלוסייה שבורותה מכשירה אותה ליפול קורבן לכל תעלול..."
המחבר אינו כופר בדיאגנוזה המקובלת, שלפיה המחאה הספרדית בת ימינו היא ששימנה את גלגליה של ש"ס. נכון שהיתה אפליה ונכון שהיה קיפוח ונכון שהיתה מצוקה ונכון שהיה עוני ונכון שהיה געגוע למורשת הספרדית ונכון שכל הסיבות הללו פעלו יחדיו כדי להקים את ש"ס. אבל לא רק זה. לופו אומר שנוסף על כל הסיבות הללו, נשענה הקמתה של ש"ס על שורשים חרדיים ספרדיים שנרכשו בארצות צפון אפריקה עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל. לפיכך ש"ס אינה רק פעולת תגמול על מה שעולל הממסד הקולט לעולים מצפון אפריקה; ש"ס היא גם ביטוי וערגה לימים שבהם התקיימה השפעה חרדית ליטאית בצלו של הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו. הצרפתים שאפו לצרפת את היהודים, הליטאים חתרו להעמיק את זיקתם ליהדות. בראייה אובייקטיווית ניתן לקבוע שהתוצאה היא תיקו: הצרפתים ניצחו וגם הליטאים ניצחו.
יהודי מרוקו מהלכים עדיין בין העולמות, במאמץ לחיות בשניהם יחד ובהרמוניה. באירופה ובקנדה, יעדי הגירה מועדפים אחרי ישראל, הצליחו רובם לשמור על "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". רק בישראל הוצבה לפניהם ברירה אכזרית: או שאתם בוחרים בחילוניות או שאתם בוחרים בחרדיות, כאילו תהום וצלמוות פעורות ביניהן. ש"ס הקלה עליהם את הבחירה וזו גם הסיבה להצלחה הכבירה שרשמה בבחירות 1999. המחבר סבור ששורשיה של אותה הצלחה טמונים במרוקו, בימים של ראשית המאה העשרים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2004 01:52 |
|
| |
ביאליק בברגן בלזן
בסידור התפילה שהיה בביתנו בהולנד נכלל במדור "זמירות שבת" גם שירו של ביאליק "שבת המלכה". אבי יוסף פינקהוף הי"ד, שהיה מלחין בשעות הפנאי, הלחין את השיר, וכל בני המשפחה נהגו לזמר אותו בערב שבת, לקראת הדלקת הנרות.
בדרכו למחנה ברגן בלזן ארז אבי בתרמילו גם את ספרו של ביאליק "שירים ופזמונות לילדים". כאנטיתיזה למציאות הקשה שהיינו נתונים בה, בחר להלחין עוד שני שירים שמסמלים חופש, שמחה ויפי הטבע. השירים הם: "סחרחרת" ו"הפרח לפרפר". בספר "רקדנית בלי רגליים", שכתבה אחותו-דודתי קלרה אשר-פינקהוף (שניצלה כמונו, שתי בנותיו, בדרך נס), מוקדש פרק לאחיה יוסף, ובו הוא מתואר בעידוד ילדים יתומים. לימים הגיעו אלינו בדרך לא דרך דפי התווים המקוריים, שהעתק מהם מצוי ב"יד ושם". מפגש נוסף עם שיר של ביאליק הזדמן לנו בעת שחיכינו בהולנד לעלייה. שם נהגו לדקלם את שירו "ברכת המזון" לאחר כל ארוחה.
לאה גולן
(הארץ 3 בפברואר
2004
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2004 01:50 |
|
| |
ביאליק וילדינו
רצוני להצטרף למגיבים על כתבתו של שמואל אבנרי ("תרבות וספרות", 2.1). אהבתי לביאליק האדם והיוצר מלווה אותי משחר ילדותי ועד עצם היום הזה. ספגתי אותה מאמי, שחוותה בנעוריה בתל-אביב הקטנה את מפגשי "עונג שבת" שנערכו בבית העם ביוזמתו של המשורר, וכן במוסדות החינוך שלמדתי בהם בחיפה של שנות השלושים, בימים שתופעת ניפוץ המיתוסים עדיין לא היתה באופנה.
בשנותי בקיבוץ סעד, כאם וכמטפלת בעבר וכמורה למוסיקה בהווה, אני ממשיכה להעביר את אהבתי זו לילדי ולחניכי. לבני הבכור קראתי צפריר - בהשראת השיר "צפרירים" שלמדתי, בהנאה רבה ולא בכפייה, בתיכון. ואני יכולה להעיד על תלמידי הצעירים, שלמרות הגירויים המגוונים המוצעים להם כיום - הם פתוחים ליהנות מ"שירים ופזמונות" ולהזדהות עם תכניו, והם מקשיבים בשקיקה לסיפור חייו של ביאליק.
לפני כמה שנים פניתי למוסיקאית מוכשרת, העוסקת בין השאר בארגון השתלמויות למורות למוסיקה ולגננות, וביקשתי ממנה להפעיל את כישוריה בתחומי ביאליק. נדחיתי על הסף בטענה שביאליק "שנא את עדות המזרח", ומספר לא מבוטל מקהל היעד שלה (מורות, גננות ותלמידים) נמנה עמם. יישר כוח לשמואל אבנרי, ומי ייתן ויהיה הד לדבריו מעבר לקוראי עיתונכם.
כרמלה קום
(הארץ 3 בפברואר 2004)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2004 06:27 |
|
| |
פראנק הפרענק
בעקבות מאמרו של שמואל אבנרי על ביאליק ומכתבו של אפרים ריינר כי ה"פרענק" המקורי הוא היהודי האשכנזי ("תרבות וספרות", 9.1): בספרו של הפרופ' בלבן, "לתולדות התנועה הפראנקית" (דביר, 1935), מצטט המחבר את דבריו של ר' יעקב עמדין על משיח השקר יעקב פרנק ועדתו: "המודחים הנתעבים ונאלחים אנשי כת שקוץ ש"צ שר"י (שבתי צבי שם רשעים ירקב)... הפרענק הידוע שעשה השערוריה בפאדוליע".
כינוי הגנאי "פרענק" הופנה איפוא נגד מנהיגה של עדה יהודית אשכנזית, שהתנצרה וזיעזעה את העולם היהודי-אירופי. וזה כנראה המקור לכינוי "פרענק", ככינוי נגד יריבים ומתנגדים.
בני נחשון
(הארץ 2 בפברואר)
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2004 03:31 |
|
| |
פרענק מניסיון אישי
בעקבות מאמרו של שמואל אבנרי על ביאליק וה"פרענקים", רציתי לספר כי בימי מלחמת העולם, ואני כבן 17, נסעתי עם אבי לחופשה במצרים. עליתי על אחת הפרמידות, סיירתי בקהיר, וביקרתי באוניברסיטת אל-אזהר.
עמדתי, לבוש בגדי חאקי שהיו נהוגים אז בין ילידי הארץ, והתבוננתי בספר קוראן פתוח מוצג לראווה. כתלמיד תיכון בבית ספר של השומר הצעיר במשמר העמק, כבר ידעתי לקרוא ערבית. ובעודי מתבונן בקוראן, קראתי לעצמי בקול את מלות הפתיחה של פרשת הפתיחה ("סוראת אל פתחה"): "התהילה לאלוהים; ריבון העולמים; הרחמן והרחום; אדון יום הדין".
בעודי קורא (בשפת המקור, כמובן), התגודדו סביבי כמה מבקרים קהירים, הצביעו עלי, ואחד מהם אמר בתמיהה: "הפראנג'י הזה קורא ערבית". לא הבנתי מה רוצים ממני. ביררתי את הדבר ואלו התוצאות: פראנג'י - או בלשוננו פרענק - הוא הכינוי שהמצרים כינו בו את המהגרים האירופאים (רבים מהם צרפתים) שהתיישבו בערי מצרים.
הערבים שראו אותי ושמעו אותי קורא בערבית, ידעו שאינני ערבי אלא אירופאי, כלומר פרענק. אני, בן להורים שהיגרו לארץ-ישראל המנדטורית מן הממלכה האוסטרו-הונגרית, שגרמנית היתה שפת אמם, הוא הפרענק המקורי, ולא היהודים הספרדים.
אפרים ריינר
(הארץ 1/9/04)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2004 03:23 |
|
| |
מדוע שנא ביאליק את השמש
יפה עשה שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, אשר הזים במחקר לדוגמה את העלילה כאילו ח"נ ביאליק שנא את יהודי המזרח. אני עצמי יכול להעיד, שבשנותי כמנהל בית ביאליק, לא עבר חודש בלי שניגש אלי אחד ממבקרי המוזיאון וביקש לברר את הסיבה לשנאתו של המשורר.
ניסיתי כמיטב יכולתי להפיס את דעתם של השואלים ולהעמיד את הדברים על דיוקם. עד אותו יום קיץ שבו הופיעה צעירה, ששאלה אם נכון הדבר שביאליק שנא את השמש. מתברר שאותה נערה, ילידת הארץ ממוצא מזרחי, שעברה את כל מסלול החינוך הממלכתי, צעדה צעד מכריע בהפיכת רכילות מרושעת (שאולי ניתן להפריך בעזרת עובדות) למיתוס דמוני: ביאליק כבר אינו שונא ספרדים, הוא שונא את המזרח כולו. אין זו גזענות, כי מושא השנאה איבד את ממדיו האנושיים והפך סמלי, ומה מסמל את המזרח יותר מן השמש? זה עולמה המיתולוגי של עלילת הדם הנוצרית: היהודים לא רק רצחו את בן האלוהים, הם ממשיכים בפשעיהם, אם בהרעלת בארות ואם ברציחת תינוקות לשם אפיית המצות. האמת העובדתית, אין לה מקום בעולם המיתי. היא חסרת תוקף כי המיתוס שייך לספירה אחרת.
לכן איני אופטימי בנוגע להצלחת מאמרו של אבנרי לשינוי מהותי ביחס הספרדים לביאליק. הלא רוב העובדות במאמר היו ידועות מכבר, כולל זהותו של סמיאטיצקי, כפי שכתב אביגדור המאירי בספרו על ביאליק. אבל ראוי לנתח את עדותו של המאירי ולעקוב אחר הדרך שעברה אותה אימרה.
שלב א: שינוי מהותי של הנאמר והפיכתו להנגדה מוחלטת. סמיאטיצקי אמר: "איך אפשר לשנוא את הערבים, הרי הם דומים לספרדים!" (פרענקים במקור). פירוש סביר: איך אפשר לשנוא את הערבים כאשר הם דומים לספרדים, והלא הספרדים אחינו הם. ומהו ההגד המשופץ שהתקבל לאורך הדורות? "אני שונא את הערבים על שהם דומים לספרדים". כך הפך לו מסר של אהדה כלפי הערבים למסר של שנאה כלפי יהודי ספרד.
שלב ב: שינוי האימרה אינו מספיק, כי מי הוא סמיאטיצקי? נחוצה דמות מרכזית שעליה תולבש ההשמצה הנוראה, כדי שהיא תזעזע ותדרוש תגובה הולמת. ומי מרכזי מביאליק, המדבר לא רק עברית במבטא האשכנזי הקלוקל, אלא אף מרבה לשוחח עם מקורביו יידיש?
כאמור, העובדות היו ידועות מכבר, ולמרות זאת נמנעו אלפי משפחות להחרים את שטר 10 הלירות שנשא את דיוקן המשורר, למשל. העובדות לא תעזורנה, כי הבעיה טמונה במקום אחר לחלוטין. השאלה שיש לשאול היא על איזה צורך ענה מיתוס השנאה המדומה של ביאליק? מה התרומה שתרמה במשך דורות לשבט הספרדי, שהוא נאחז בעלילה בכל מאודו? עד שלא נברר לאשורן שאלות אלה, לדאבון הלב, תמשיך העלילה לבעבע במסתורי הקולקטיב הפסיכולוגי של עדה שלמה בישראל.
יונתן דובוסרסקי
(הארץ 1/9/04)
תוקן על ידי - מקשן - 16/01/2004 3:27:17
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2004 20:57 |
|
| |
Take the case of European Jewry. Even after gaining emancipation, Jews were still viewed as an inferior race (if I am not mistaken, the Nazi ideology developed in a long-emancipated Europe). Open and hidden discrimination against Jews throughout Europe (and yes, the United States as well) was the standard practice of the day. Jews were not admitted in numbers to colleges and universities. They were not even allowed in many hotels and parks. Yet still, in the past century, European Jews excelled in all fields, from physics to medicine to music. They did this because they had it in themselves to succeed against all odds. They didn't succeed because the majority community they were living in tried desperately to better their lot.
I always take my own grandparents for an example. They survived the Holocaust with nothing at all. They had no family, no country, and no money. They came to the United States, and by their sheer fingernails struggled to build a family, a community, and financial security. While I heard many stories from their experiences in the Nazi camps, I cannot remember ever hearing them placing their own shortcomings on the shoulders of their Nazi oppressors or on the discriminating European Gentile community that they originated from.
I don't think that Sephardim or immigrants in Israel have a worse lot than European Jews had had since Emancipation, or of that what Holocaust survivors had upon arriving in America. There is of course still a lot to be done to improve race relations both in the U.S. and Israel, but it is time for the minority to share in that quest.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2004 20:56 |
|
| |
Reading your comments about race relations in Israel reminded me of the same type of debates going on here in the United States. The only difference is that the debate in Israel seems to be mainly stuck in the 70s and 80s mode that pervaded the U.S. intellectual circles. Back then (and to some extent still today) people seemed to be tripping over one another on any minor mention of something that could be construed as racially insensitive. Even the most benign comment, with the best intention, was grasped upon as being insensitive. Things began to change here a bit, but it seems that in Israel racial angst still rules the day. That two people in this cluster, who both profess to be racially sensitive and liberal-minded, can exchange accusations and apologies on this subject shows not a lack of racial sensitivity, but of intellectual honesty.
Let me elaborate a bit. In the United States, with its dark history of black slavery, it was the standard intellectual fare throughout the past several decades to accuse the majority culture in everything that went wrong in the minority culture, from crime to unemployment to illegitimacy, and a host of other ills. The government went overboard to enact laws to pacify the injustice that was accorded to the black community, from enforcing affirmative action in college campuses and mandated quotas for government hiring of minorities. The government also opened its financial spigots, pumping billions of dollars into programs intended to give its minority citizens a heads-on in life. Major studies were also undertaken that confirmed the sole culpability of the white race in everything that was bad in the black community. Pointing out, for instance, the disproportionate high crime rate among blacks was considered taboo, or was always confirmed as being the result of the inequality accorded to the minority community by the racist majority.
In the past several years things began to change somewhat. People, both in the white community and in the black community, began to realize that placing the blame only on the majority would do little to help advance the minority community. All the quotas and affirmative action enacted by the government, and all the politically correct terminology invented by decades of soul-searching would do little to raise the self-confidence of the black community. It is up to the black (and other minority) communities to do their own soul-searching a bit. Affirmative action, once considered a sacred cow, was beginning to get challenged in courts across the nation. Studies dealing with ingrained cultural norms in the minority community began to point out internal issues that need to be addressed. For example, the New York Times, one of the major liberal papers in the U.S. has no problem now reporting about issues that the black community is grappling with (though they still handle it with silk gloves). Not long ago I read that many blacks shy away from studies because they don't want to be labeled ''white'' by their peers, and that eating ''normal'' food, or wearing formal clothing is a big no-no amongst minority youngsters, lest they be labeled ''white.''
Many blacks now believe, and advocate openly, that regardless of the roots of the minority community's problems, the solution for these problems lie not in government intervention or political correctness, but in coming to terms with their own cultural impediments. The same can be said about other minority communities, be it Sephardim, Russians, or Ethiopians. While the majority culture may carry a certain, or even a large, amount of culpability in their problems, the solution does not rest in trying to confirm or rebuke statistical data on crime and professional tenure in the minority community. Trying to win points on who is a greater liberal and who has the interests of the minority more at heart serves little to advance the cause of the repressed minority.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2004 02:11 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2004 01:17 |
|
| |
להבחור הזעצער,
כתבת: <"רשימה אקראית שעולה לי בראש מ. בניהו, ששון סומך">
למה לא יכולת לספור יותר? הרי אף על אצבעות ידיך, בלי להוריד את מנעלייך, היית יכול לספור עד עשר!
עצתי לך, אל תנסה לספור את ראשי הישיבות ומגידי השיעורים הספרדיים, בישיבות הספרדיות.
מספרם הוא יותר מעשרים.
לדבריך: <"לפי רישומי משרד הדתות, כמחצית מתלמידי הישיבות הגבוהות בארץ הם מזרחיים">
אם המחצית אינה ממוצע, בין מאה אחוז תלמידים ספרדיים בישיבות "ספרדיות", ואפס בישיבות האשכנזיות, אלא שרבים מהם לומדים בישיבות "אשכנזיות", עליך לשאול: מדוע אין מספרם של ראשי הישיבות והרמי"ם, בישיבות ה"אשכנזיות", עומד ביחס ישר למספרם כתלמידים?
ייתכן והסיבה אינה קשורה ליכולתם האינטלקטואלית של הספרדים, אלא לעובדה, של"ראס יסיבע" "נגמרו" הבנות, לפני שספרדי "הצליח" להתחתן אתם.
התוצאה: אין בנות, אין חתונות, אין חתונות אין ראשי ישיבות ורמי"ם.
סיפור הביצה והתרנגולת.
עדיין יש לי שאלה: למה לא "נגמרות" הבנות, לפני שהאשכנזים מתחתנים אתן?
אינגעלע זעצער.
בחברה החרדית ה"פתוחה" בה גדלתי, אף הגזענות לא היתה גלויה, אלא היתה מוסווית, זכורני איך ששכני היו ב"הלם", כאשר בתם הודיע להם, שהיא עומדת להנשא לבחור "מרוקאי טוב".
במשך הזמן השתנו הדברים, ההורים מתו, שמותיהם הפרטיים של הילדים הם שמות אשכנזיים טהורים, על שם רעבעס ורעבעצינס, ומאחר והם למדו במוסדות של התנועה, הם גם מדברים אידיש.
הבעיה היחידה היא שם משפחתם: "אבוזגלו".
גם זה יעבור.
כשלעצמי איני יודע מה עדיף, אפלייה גלויה, או שיוויון שתוצאתו טמיעה ואיבוד זהות.
שאלה "ישנה".
תוקן על ידי - נישטאיך - 06/01/2004 1:23:07
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2004 09:16 |
|
| |
וסבתא שלי היתה אומרת:
"הוא פרענק, אבל בסדר"
אוי לשכן ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2004 06:50 |
|
| |
שחרית,
את כמובן צודקת, ובכדי לזעוק את הכאב של האחד אין צורך להכאיב לאחר. אני מאמינה גם שפיתרון לקלקול חברתי (כפי שתיארה אותו חבצלת) אינו יכול להיות יצירת קלקול אחר, אלא רק בתיקון משמעותי ועמוק. הדבר נכון כמובן לכל אי-שוויון, אפליה וחוסר צדק חברתיים, וד"ל.
לכן, יש לי וויכוח עם שיטות הפעולה השונות הננקטות ע"י קבוצות חברתיות שונות, המבקשות להנמיך אחרים כדי להעלות את עצמן, אבל אין הדבר מחייב חוסר הסכמה עם טענותיהן.
בוקר טוב ויום טוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2004 04:48 |
|
| |
הייתי יכול לשאול ראשית מה אמר שאינטלקטואליות היא המדד לטיב האדם, אבל נעזוב את זה, נניח שזה כך.
אך אינני מקבל תזות המופרחות לאוויר כעובדות.
מאיפה הקביעה העובדתית שבין המזרחיים יש פחות אינטלקטואליים משאר עדות ישראל?
או שאשאל הפוך, מה עליי לעשות ואיזה עובדות עליי להביא בכדי להוכיח את ההפך? לספור את ראשי הישיבות ומגידי השיעורים הספרדיים,להפנות לספרי השו"ת ההלכה והמחקר התורני וההלכתי של כותבים מזרחיים? לפרט את עבודות המחקר האקדמאיות ונושאי תארים אקדמיים מזרחיים? (רשימה אקראית שעולה לי בראש מ. בניהו, ששון סומך,-למרות שזו לא הוכחה, כולם יודעים איך מתקבלים תארים בארצינו.)
הידעתם כי לפי רישומי משרד הדתות כמחצית מתלמידי הישיבות הגבוהות בארץ הם מזרחיים?
תוקן על ידי - בוחערזעצער - 05/01/2004 4:52:48
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2004 01:51 |
|
| |
בוחער, אני רוצה לקוות שהשאלה אם "גזענותה" של איקה באה ממשאלת לב אינה רצינית.
השאלה אינה כמה מבני עדות המזרח משמשים בתפקידים כאלה או אחרים. עצם הבדיקה מרמזת שמשהו רקוב. אפשר אפילו לטעון שאין, ולא היה, קיפוח ממוסד. אבל נסיון חייו של כל מי שגדל בארץ הוא שבני עדות המזרח הופלו, ושהציבור האשכנזי, כך או אחרת, חוטא, ובוודאי חטא, בהתנשאות כלפיהם. שעדיין יש התעסקות במוצא עדתי, ושאחינו הספרדיים חשים שאין מתייחסים אליהם כשווים. אפשר שרבים מאיתנו אינם אשמים, אישית, אך כאשר ציבור שלם חש שלא זכה ליחס הוגן, ראוי שטענה זו תבדק ביסודיות, שלא תיפסל מני וביה, ושייעשה חשבון נפש נוקב (בניגוד לבקשת סליחה שיטחית על ידי ציידי קולות פוליטיים). זה עדיין לא נעשה בחברה הישראלית (רק, כמו שאיקה מצביעה חזור והצבע, נשואי היחס הגזעני הזה משתנים).
אם לחזור לאמירה שאמר או לא אמר ח"נ, הבעיה אינה בהכרח בתוכן הדברים. בתקופה בה נאמרו ממילא לא בטוח שהיתה הפליה כנגד בני עדות המזרח (כזכור עם ראשית העליות מאירופה היו דוקא האשכנזים אילו שלא התקבלו כשווים על ידי בני היישוב הישן בא"י). מה שמזעזע הוא התקבלותה של האמירה בשוויון נפש על ידי הציבור האשכנזי, שמעולם לא נבחנה, או הוקעה. הטענה כאילו לא נאמרה חדשה (לפחות לי, בטוחתני שאיני היחידה). בני דורי, ואף צעירים ממני, גדלו בחברה בה האפליה השקטה הזאת כלפי בני עדות המזרח היתה עניין שבשיגרה. החרון, בזמנו, של הפנתרים השחורים, התקבל בפליאה רבתי והכחשה גדולה, כידוע וכזכור.
במאמר מוסגר בלבד אזכיר שדוקא במיגזר החרדי האפליה עדיין חוגגת, ובמקרים רבים ממוסדת. הדברים ידועים (אך ביאליק אינו משוררם הלאומי, למען ההגינות..).
מסיבות שונות עסקתי בימים האחרונים בלימוד חטא העגל, ונתקלתי ביותר מהרצאה וממאמר אחד, המשווים את ה"אספסוף" שם לעלייה מרוסיה בימינו. הזעזוע שלי מהשוואה זו אמיתי. נושאי הגזענות הינם, אם כן, משתנים, וההתנשאות, כזו או אחרת, אף היא (כמו במערכון ההוא של אריק איינשטיין והרב אורי זוהר). הרוסים הם אקדמאיים ובלונדינים, מה שמיטיב את מצבם לעומת אחיהם האיתיופיים (שאת מלחמתם נלחמת איקה ללא לאות). חברה בה יש ציבורים הסובלים מיחס כזה היא חברה חולה באופן בסיסי. ולא, זעצער, הדבקת הסטיגמה הזאת אינה משום שאני אשכנזיה...
|
|
|
|
|
|
)
