| נשלח ב-5/1/2004 12:17 |
 |
| |
חידה: העבירה של הבאבא
הקדמה (אפשר לדלג)
מי לא מכיר את "מטעמים לשולחן שבת"? זהו אחד מן הדפים המחולקים דרך קבע בבתי הכנסת ליום השבת. כמו כל הדפים מסוג זה, הוא מציג, תחת הכותרת "דברי תורה", אוסף של משלים וסיפורים.
רוב הדפים מסוג זה, במקרה הטוב, מביאים סיפורים ומשלים שמייצגים בעקביות - הראויה למטרות נעלות יותר - השקפות אידיאולוגיות רדודות ביותר ורמה תורנית נמוכה, אם בכלל. "מטעמים לשולחן שבת" נעשה ברמה גבוהה במקצת, אם כי גם כאן הקו השולט הוא סיפורי צדיקים, עונשים מזעזעים בעולם הזה, גילויים על טבעיים וכהנה וכהנה. החסרון הגדול, בעיני, הוא תפיסה שטחית ביותר של טיב השכר לעולם הבא.
לעומת זאת, יש לציין כי הדף מנוקד ונוח לקריאה, וגם – וזה העיקר – יש בו תמונה יפהפיה של הרב יוני גרשטיין, צייר ולמדן שצריך להיות מוכר יותר בזכות פירושו המצוייר למשנה.
השבת, קראתי בזעזוע סיפור, ונחמתי היחידה היתה לחשוב (דיבור אסור, מחשבה מותרת), איך אהפוך אותו לחידה עבורכם.
מעשה נורא
מעשה בבאבא אחד שנסע באניה לארץ ישראל. כיון שהסיפור היה אמור להתרחש לפני יותר ממאה שנה, הנסיעה ארכה כמה וכמה ימים.
כמו בכל הסיפורים המרתקים, במהלכה של הנסיעה פרצה סערה. האניה חישבה להישבר. הקברניט נואש. המלחים התכוננו לטבוע. ורק הבאבא היה שלו ורגוע.
היה ליל שבת. הבאבא סיים את תפילת השבת שלו ועמד לקדש. כשסיים, נתן את כוס הקידוש שלו עם שארית היין שבתוכה למשמש שלו, ושלח אותו לשפוך את תכולת הכוס לתוך הים.
המשמש, בניגוד לבאבא, רעד מפחד. אבל הוא ציית. הוא עלה על הסיפון, התכופף לעבר הים הגועש, היטה את הכוס, שפך את היין לתוך הים –
וראה זה פלא. הסערה שככה.
והאניה הגיעה בשלום לחוף עם הבאבא וכל המלחים.
צאו וראו נפלאותיהם של גדולי ישראל!
יפה? טוב, תלוי בטעם. הבעיה שעוררה אותי לכתוב לא היתה חסרונות ספרותיים כלשהם, אלא משהו אחר לגמרי.
לא זו בלבד שהסיפור מבוסס על פעולה מאגית של הבאבא, אלא שהוא מכיל עבירה. היכן?
רמז
רוצים רמז? למען האמת, מה שהחשבתי כאן לעבירה מעורר שאלה הלכתית סבוכה ביותר. נא לעיין אורח חיים סימן שנה. שימו לב כי המשנה ברורה שם אינו רלוונטי לבאבא. לפי ארץ מוצאו, הוא אינו חייב לנהוג לפי מסקנות המשנה ברורה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2019 10:53 |
|
| |
כנראה טעית בקריאת העלון, יתכן שעדיין ניתן למצא אותו. ובכל מקרה העלוןהזה מכיל ציטוטים מספרים, ובאף מקום לא מוזכר שמדובר בשבת, צריך להתנצל ולבקש את סליחת הרב על זה שעלה כנגדו חשד כביכול לא הקפיד בהלכות שבת.
טיפת יין בים הסוער
הנוסעים עלו על האונייה, נהנים ממזג האוויר הרגוע. הנוף נפרש לפניהם במלוא הדרו, והם שאפו לקרבם בהנאה את האוויר הצלול. נוסע אחד לא שת ליבו למראות עוצרי הנשימה, אלא הסתגר בחדרו כדי ללמוד תורת אלוקים חיים, הלוא הוא הבבא סאלי הקדוש. הרב הצדיק היה בדרכו לארץ ישראל, וניצל כל רגע פנוי לשקוד בתורה הקדושה.
לפתע השמיים הזעיפו וגשם עז ניתך ארצה. גלי הים געשו ואיימו להטביע את הספינה, שהיטלטלה ביניהם כקליפת אגוז. נוסעי האונייה המבוהלים פנו לרב החובל וגילו לו כי באונייה נמצא צדיק גדול. רב החובל הורה להם לפנות מיד לאותו הצדיק ולבקש ממנו לשאת תפילה להשקטת הסופה.
הם דפקו על דלתו של הבבא סאלי והתחננו בפניו שיעשה משהו על מנת להשקיט את הים מזעפו. הבבא סאלי לקח את גביע הקידוש שלו, שהיה של סבו רבי יעקב אבוחצירא, מילא אותו ביין, בירך עליו "בורא פרי הגפן" ושתה מעט. לאחר מכן פסע לעבר סיפון הספינה ושפך לתוך הים הזועף את היין שנותר בכוס. מיד, כמטה קסם, הים נרגע מזעפו, העננים הסתלקו ושמש חמימה הפציעה במרום.
המעשה הדהים את נוסעי הספינה, הכה גלים למרחוק, והיווה עדות אחת מיני רבות על כוחו של הצדיק לגזור גזירה והקב"ה מקיימה.
ראשי מבית המדרש אוהב צדיקים הילולת הבבא סאלי - מקבץ סיפורי מופתים
הילולת הבבא סאלי - מקבץ סיפורי מופתיםהיום ד' שבט חל יום פטירתו של רבי ישראל אבוחצירא בידוע בכינויו ה'בבא סאלי', כמידי שנה בשנה מתקיימת בנתיבות הילולא רבתי לאורך כל שעות היממה, בהשתתפות אלפי אנשים מכל החוגים בעם ישראל. תקציר תולדות חייו ומקבץ סיפורי מופתים על ה'בבא סאלי'.מערכת הקול-היהודי ה' חשון תשע"ד - 12:12 09/10/2013
רבי ישראל אבוחצירא ה'בבא סאלי'
רבי ישראל נולד בעיר ריסאני שבמרוקו בשנת תר"ן, למשפחת אבוחצירא הנודעת כשושלת רבנים מקובלים ובעלי מופתים, אביו של רבי ישראל הוא רבי מסעוד אבוחצירא בנו של רבי יעקב בעל ה'אביר יעקב'. אחיו של רבי ישראל הם רבי דוד ורבי יצחק הידוע בכינוי ה'בבא חאקי'.
רבי ישראל הרגיל את עצמו בסיגופים שלא לאכול בשר וכמו כן לצום בימי החול. בגיל 13 התחתן ונולדו לו מספר ילדים אשר המוכר בהם הוא ה'בבא מאיר', לאחר שאשתו הראשונה נפטרה נשא רבי ישראל אישה אחרת אשר גם ממנה נולדו מספר ילדים. עם פטירתה, נישא רבי ישראל בשלישית עם הרבנית סימי אשר חיה עד היום.
בגיל 18 החליף את אביו שנפטר, בראשות הישיבה. לאחר מספר שנים עלה לארץ אך חזר למרוקו בעקבות המצב הרוחני ששרר שם. בשנת תשכ"ד עלה שוב פעם לארץ שם גר עד יום פטירתו בד' שבט תשמ"ג.
לכבוד יום ההילולא הבאנו לקט ספורי מופתים על ה'בבא סאלי' מתוך ספרים שונים שנכתבו על דמותו.
הבבא סאלי גדל בתורה וביראת שמיים
עוד מילדותו ישב הבבא סאלי ועמל בתורה הקדושה, ישב וטיפס במדרגות גדולות ונפלאות. הוא עמל על כל הנהגה של חסידות, על כל הנהגה של קדושה וטהרה, עד שהיא נעשתה אצלו כקניין טבעי, כחלק מהמהות שלו. הבבא סאלי היה עמל בתורה ימים ולילות, עד שנעשה בקיא בש"ס, בבלי, ירושלמי, ישר והפוך, עם ראשונים ואחרונים, הכל כבכף ידו, עד שנעשה לכלי מפואר.
בספר "נפלאות ישראל" מובאים מכתבים שכתבו אליו כשהיה בגיל עשרים וארבע. כבר אז כתבו עליו תארים מופלאים: "צדיק דורינו", "אספקלריא המאירה", "מנורה הטהורה". שימו לב, הוא בסך הכל בגיל עשרים וארבע, ואיזה תארים נותנים לו גדולי הדור!
הבבא סאלי היה בקיא בכל חדרי התורה, ובכל המקצועות שבתורה. הוא היה בקיא גדול בבדיקת סכין השחיטה, בבדיקת פנים של הבהמה, הוא היה מוהל מומחה, הוא היה סופר סת"ם וכתב לעצמו ספר תורה (בספר תורה הזה הוא קרא בו כל ימי חייו שניים מקרא ואחד תרגום).
הבבא סאלי היה מסתגר עם דודו (אחי-אביו), רבי יצחק, והיה עמל איתו בתורה ימים ולילות. היה לומד תורה גם עם דוד אחר שלו, רבי דוד. הבבא סאלי היה יושב ימים ולילות, עמל בתורה, ושום דבר בעולם לא עניין אותו. כך, רבותיי, שנים של עבודת השם בלי הפסק, שנים של של שקידה עצומה, הפכו את רבנו הבבא סאלי הקדוש לכלי מפואר, אחד יחיד ומיוחד בדורו, שכבר בצעירותו כל העולם דיברו על גודל תורתו וקדושתו הפלא ופלא.
הבבא סאלי נפגש עם הרב אלפנדרי
כדי להבין את גדולתו בתורה עוד בצעירותו נראה את המקרה הבא: בגיל שלושים וארבע הגיע הבבא סאלי לירושלים ממרוקו, וכשהגיע לירושלים הוא הלך לרב הקדוש, רבי שלמה אליעזר אלפנדרי. שימו לב רבותיי, הרב אלפנדרי היה בזמנו בגיל תשעים וארבע, הוא היה ענק בענקים! הרב אלפנדרי חי עד גיל קרוב למאה ועשרים שנה, והוא היה גדול הדור. גדולי עולם בתורה היו לפניו כקליפת השום. אנשים גדולים בקושי היו זוכים לקבל ממנו מילת שבח מרוב כמה שהוא היה ענק. אז תבינו מי היה הרב אלפנדרי. אני אספר לכם סיפור אחד עליו: הרב אלפנדרי היה תקיף נורא, הוא לא נשא פנים לאף אחד. פעם הוא היה באיטליה, והיתה שם מסיבת סיום מסכת גמרא. כמה ימים לפני כן היתה באיטליה רעידת אדמה. וכמה בחורים צעירים יהודים שלמדו באוניברסיטה ישבו על ידו, והוא שמע אותם מסבירים איך, לפי הטבע, נגרמת רעידת אדמה. ברגע שהרב אלפנדרי שמע את המילה "טבע", הוא דפק בכל הכוח על השולחן ואמר: "טבע?! איזה טבע?! אם הקב"ה רוצה שעכשיו תהיה רעידת אדמה, אז עכשיו תהיה רעידת אדמה!", ובאותו רגע כל איטליה רעדה! זה רק כדי שתבינו מי זה היה הרב אלפנדרי. הוא נקבר בהר הזיתים בירושלים, ובכל פעם שאני הולך להר הזיתים אני רץ לציון שלו. הוא היה מלאך אלוקים.
ונחזור לעניין שהתחלנו: הבבא סאלי היה בגיל שלושים וארבע, והרב אלפנדרי הענק בתורה היה בגיל תשעים וארבע, והבבא סאלי בא לבקר אותו. כשהגיע אליו הבבא סאלי, אז ברגע שהוא נכנס פנימה, הסבא קדישא קם לו במלוא קומתו! קם ועמד לבבא סאלי במלוא קומתו! הבבא סאלי נבהל! הבבא סאלי היה עניו גדול, והוא ראה את גדול הדור עומד מלוא קומתו לפניו, אז הוא התחיל למעט בערך עצמו. הם ישבו ודיברו באותה פגישה, ובסוף כשהבבא סאלי עמד לצאת, אז הרב אלפנדרי, ביקש ממנו: "תברך אותי". הבבא סאלי נבהל ואמר לו: "לא ייתכן רבינו, איך אני אתנהג בכזאת יוהרה? האם ייתכן שאני הצעיר, שבאתי להתברך, אברך?! חס וחלילה", הבבא סאלי לא הסכים. השיב לו הרב אלפנדרי: "כתוב בתהילים 'הנה כי כן יבורך גבר ירא השם', כלומר ברכה של אדם ירא שמים היא מקובלת בשמים, ותדע לך שבכל האיזורים אין אדם שיש לו יראת שמים כמוך, אם כן איך לא אקבל ממך ברכה?!". הבבא סאלי ניסה בכל כוחותיו למעט בערך עצמו, אבל זה לא עזר לו. הרב אלפנדרי לא ויתר לו עד שהוא בירך אותו, והרב הוסיף לו ברכה על ברכותיו. הסיפור הזה הפך לשיחת היום בירושלים! בכל ירושלים דיברו על כך שהרב אלפנדרי קם לכבוד הבבא סאלי, וכולם רצו אל הבבא סאלי כדי לקבל ממנו ברכות. זה גרם לבבא סאלי להרגיש שלא נוח. היו אז רבנים בירושלים שהיו צדיקים גדולים, שהיו זקנים ממנו בשנים, אבל האנשים הלכו לקבל ברכות ממנו. אז תבינו מי זה היה הבבא סאלי הקדוש!
בדרך לישראל האוניה עומדת לטבוע
בדרכו של הבבא סאלי לישראל הוא הפליג באוניה. במשך ההפלגה הוא הסתגר בתא שלו, וישב ללמוד תורה. לפתע פרצה סערה בים, שהתחילה לטלטל את האוניה. האוניה עמדה לטבוע בכל רגע. האנשים שהיו על האוניה רצו אל רב החובל, ואמרו לו שיש על האוניה צדיק גדול. הם הלכו אל התא של הבבא סאלי ודפקו בדלת. הוא פתח ושאל מה קרה. אמרו לו: "רבינו, המצב קשה, האוניה עומדת לטבוע, בבקשה שכבודו יעשה משהו". אצל הבבא סאלי היה גביע של קידוש, הגביע היה של סבו, רבי יעקב אבוחצירא, והוא היה מקדש עליו בליל שבת. הוא לקח את הגביע ומזג בו יין, בירך עליו "בורא פרי הגפן", שתה מעט מהיין ושפך את הנותר בים. ברגע שנשפך היין, הים נעשה כמו שקט כמו ראי. בכל האוניה דיברו על זה והיה רעש גדול. כשהגיעו לישראל חיכו אלפים בחוף, כי ידעו שהבבא סאלי מגיע. כשהם שמעו את הסיפור היה רעש גדול מאוד. זה רק כדי שנבין מי זה היה הבבא סאלי הקדוש. "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". רק נבין מה זאת ברכה של צדיק, נראה איך מהשיריים של הכוס שהוא ברך עליו הים נרגע. הים, עם כל הגדולה שלו, לא יכול לעשות יותר שום דבר: "הבבא סאלי פה!"…
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2019 00:20 |
|
| |
תלמיד תלמיד
איקון ירוק ביותר.
התרצה לציין את המקור ממנו נשאבה עדותך?
מסתבר שיש כאן מחלוקת בין "מטעמים לשולחן שבת" לבין המקור שלך. האם זה היה בשבת או לא.
ועכ"פ אתה מודה שאם היה הדבר בשבת, אז לא היה הכי בסדר?
(קראתי מחדש את האשכול. היו ימים. היו חברים. והיכן הם חביבי?)
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2019 00:04 |
|
| |
הודעות יפות ונפלאות לתירוץ השאלה, על מעשיו של הבאבא,
אלא ש... בעיה אח קטנה, פרט אחד שמשנה את כל הסיפור ומייתר את השאלה.
הסיפור לא היה בשבת..
הסיפור היה עם הבאבא סאלי זי"ע, עם גביע הקידוש של סבו רבי יעקב זי"ע, וביו חול, הבאבא סאלי מילא את הכוס יין ברך ושתה ואת הנותר ציווה לשפוך.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2004 09:53 |
|
| |
עיינתי, עיינתי, ואף על פי כן..
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2004 08:42 |
|
| |
איקא,
נא לעיין במסכת נזיר דף כג ע"א.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2004 08:29 |
|
| |
ממללא,
עוד יהיה אפשר לחשוב מדבריך שהזלזול במצוות אינם באמת המצאה של הבאבא וחסידיו.
מסתבר שהפרשנויות שנותנים ל"דברים" הם מה שעושים אותם לאמיתיים או לשקריים.
ישראל רחמנים בני רחמנים, אלופים בלהכשיר שרצים.אפילו עברות נידונות אצליהם לכף זכות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2004 18:32 |
|
| |
זלזול במצוות 'לטובת' תפארתו של אדם או רעיון גדול, אינו המצאת הבאבא ו/או חסידיו.
ספר בראשית אותו סיימנו לקרוא הבוקר, רווי בעבירות ומעשים שליליים שתוכלתן טובה, בבחינת 'א-להים חשבה לטובה': יהודה עושה מעשה שסופו הולדת דוד ומלך המשיח, יעקב נושא שתי אחיות והדבר מהווה את בסיס עם ישראל, אחי יוסף מתעמרים בו ואולי מוכרים אותו והדבר מביא טובה ועוד. יש דוגמאות להלך הרוח הזה אף בספרים אחרים במקרא.
גם בתקופות מאוחרות יותר הדבר אינו נעלם מההגות היהודית. כך למשל, מפורסם המעשה במגיד מקוז'ניץ' שאמר לחסיד עני שביכה לפניו את עניו שהוא רואה ברוחו כי יהיה לו מזל גדול דווקא בגניבה. החסיד, לאחר לבטים קשים החליט לנסות 'מזלו' בגניבה מינימאלית וסופו שראה בכך טובה גדולה (הסיפור המלא מובא אגב אורחא ע"י ש"י עגנון בסיפורו 'והיה העקוב למישור', ע"ש). רעיונות נוספים של 'עבירה לשמה' קיימים בהגות החסידית ואכמ"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2004 11:21 |
|
| |
((: ,
אני לא חושב שמה שהראיות שהבאתי נוגעות ל"משלנו" במובן הפוליטי של המילה , אלא בעיקר לחזקת כשרות , ויותר מכך , הנדרשת למצבים כגון אלו ...
כל טוב , שבת שלום .
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2004 07:11 |
|
| |
א"צ,
מה לך כי תלין עלי, הרי אני זו שטענתי מלכתחילה שההגדרה של "נס" או "כישוף" תלויה בזהות המבצע. מעשיו של חוני יכולים היו להיות מוגדרים ככישוף (בוודאי לפי ההגדרות שפירט אריה למעלה...), אך היותו "משלנו" (או "אימוצו" לתוך "שלנו") גוררת יחס אחר.
לגבי הדיון על אמיתות הסיפור -
שמעתי מפי פרופ' חכמה וחשובה לספרות חז"ל, שכשהיא נשאלת לגבי סיפור מסוים "האם זה סיפור אמיתי?", היא עונה - "זה באמת סיפור!" וד"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2004 01:33 |
|
| |
אמשלום ,
הסיפור על חוני מחזק את הטענה שכן מתחשבים בזהות האיש ("אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי") ולדבר יש גם משמעות בנוגע להוראת שעה של נביא , שמנוגדת להלכה .
אבל , כאן זה לא רלונטי כי אף אחד , לא אמר לנו לעשות איזהשהוא מעשה אסור . (אולי לשמש , אבל יתכן שביחס לשמש הבאבא מוחזק כ"בעל רוחה"ק" וכד' , ולכן אין בזה בעיה של ממש [אם הסיפור נכון ] אבל כן יש בעיה חינוכית מסוימת בלספר סיפורים שכאלו בלי הסתייגויות מתאימות , לענ"ד)
שבת שלום .
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2004 00:26 |
|
| |
טוב מיימוני ,
בנוגע לביקורת על כותב/מפרסם הסיפור , זה ענין אחר , ואני מקבל את דבריך .(אם כי גם כאן אפשר להפך בדבר ...)
כל הדיון מבחינתי היה על בסיס ההנחה שהסיפור הזה אמנם אמת . (ונראה לי שתאורטית ודאי יש אפשרות כזו.)
אם אינו אמת , אין טעם לחפש לבבא "עברות" וגם לא לזכות אותו מהם ... 
שבת שלום .
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2004 18:00 |
|
| |
Cheskel Kaufamn in his monumental book ''Toldot HaEmunah HaYisraelit'' has a lengthy feature, explaining the differences between magic and miracles in the Bible. Basically, according to Kaufman, what's important to our current discussion is that magic uses certain objects, incantations, or time-periods, to produce certain results. The actions and results are divorced from any momentary divine intervention. The powers reside in the act or the object itself. In addition, the act is said to ''force'' the hand of the gods to comply with the demands of the magical practitioner, sometimes against their own will. It is as if the magic puts even the gods under its spell.
Miracles, however, are done in accordance with God's will and direct involvement. For instance, God has Moshe talk to the rock; another time He directs him to use his staff. Or like the story with R. Chanina Ben Dosa, where the vinegar takes on the properties of oil for a short period of time, not as result of some magical powers residing in the vinegar itself (perhaps, the same miracle could have been conducted with water, wine, or apple juice). The main point is that biblical miracle workers (and likewise, modern Rebbes) may use objects and incantations, but the powers always derive from above, and are never meant to convey any superiority over the divine powers themselves.
It is advisable to study the entire subject inside the book itself. It is quite interesting.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2004 17:10 |
|
| |
מיימוני, עדיין לא ברור מדוע נסיעה בשבת אינה זלזול במצוות ואילו מעשה כוס היין כן, וכן לא ברור מדוע ייחוס רוה"ק לאנשים מסויימים וההשלכה שיש בכך ליחסנו למעשיהם (לרבות ברכותיהם, סגולותיהם ואף פסיקותיהם שמיחוסות להם סגולות שאינן גדלות בתורה גרידא אלא התערבות שמימית) - אינו מאגיה.
הגבול ההגיוני והתואם לדעתי את המסורת היהודית עובר בין מעשה שלא מיוחסת לו כל משמעות דתית כלשהי (למשל אמונה טפלה של חתול שחור) לבין כל מעשה אחר שיש לו משמעות דתית ושהמעשה הוא הקליפה שבה מתגלם התוך. כמו מה למשל?
כמו ברכת כהנים, שאינם המברכים אלא רק אלו שמעבירים את הברכה, כביכול.
כמו הצדיק שבכוח תורתו/צדקותו יכול להביא להתערבות נסית.
כמו כל יהודי שתפילתו 'מתקבלת'.
או כמו פוסק מסויים שיש לו רוה"ק שמכוונת את פסיקתו לאמת.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2004 08:39 |
|
| |
מיימוני,
מפתיעה אותי קביעתך החד-משמעית, לא בשל ההכרה בהבדל, אלא בשל הקבלה המוחלטת שלך את הדברים.
איני בקיאה בזוהר, ואשמח לדוגמאות של שיטתך. מספרות המשנה והתלמודים אני מכירה מספר סיפורים שדווקא בוחנים את ההבדל בין "מאגיה" ו"נס", תוך התמודדות עם הגבולות בין "משלנו" ל"מבחוץ", באופן מפתיע, לעיתים. הדוגמאות שעולות במחשבתי כרגע הן אלה של חוני (ההשוואה בין הסיפורים השונים, ובמיוחד בין א"י לבבל, מגלה פנים מעניינות בסוגיה זו), ושל נשים העושות מעשים המוגדרים "כישוף" (עניין שמעלה שאלות חשובות לגבי תפיסתן של נשים, כמי שנמצאות הרבה פעמים "מבחוץ").
תוקן על ידי - אמשלום - 08/01/2004 8:47:09
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 23:08 |
|
| |
אמשלום
כן, זהותו של העושה היא בהחלט הבדל משמעותי. כאשר בלעם מבקש לחולל משהו, זה מעשה מגי ומזיק. כאשר רשב"י עושה זאת, זה אחרת לגמרי. ולזוהר יש תאוריה שלימה מדוע זה כך.
אם יסלחו לי על ההפניה, יש עבודת דוקטור של חוקרת מהאוניברסיטה העברית שכתבה על "המגיה בספר הזוהר" שבה קראתי על הנושא. (שכחתי את שמה).
איש ציפור
איני סבור שזה באמת עבד. איני מאמין לסיפור הזה. הסיבה שהוא מגונה בעיני אינה בגלל שהוא אמיתי, אלא בגלל שנותנים לשומע התמים להבין שמותר לזלזל במצוות כדי לעשות מעשים מגיים, וזו תפארתו של הבאבא.
זו הפרשנות שלי. אם יש אחרות, בבקשה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
