| נשלח ב-14/1/2004 10:05 |
 |
| |
האם מצוה/מותר/אסור לחשוף ממזרים?
בפורום השכן, ח"ח, כתב רקנייעס:
ביהמ"ש הכריע: אבהות קודמת לחשש ממזרות
מאת רותי סיני
הם התחתנו ב-1996 באזור הקווקז של ברית המועצות לשעבר, ועלו ארצה כשנה וחצי לאחר מכן. אבל עד מהרה התגלעו ביניהם חילוקי דעות וב-1998 חתמו השניים על הסכם גירושין. חלפו כמעט שנתיים נוספות עד שהגט ניתן באופן סופי, אבל לדברי בני הזוג לא היה ביניהם במהלך אותה תקופה כל קשר אינטימי. בינתיים הכירה האשה גבר אחר, רוכל בשוק הכרמל בתל אביב, והרתה לו. לטענתה, האיש התחנן שלא תבצע הפלה ואף הבטיח לפרנס את הילד שייוולד.
הגבר מכחיש שקיים עמה יחסים אינטימיים, לא כל שכן שהוא אבי הילד.
האשה ילדה שישה חודשים אחרי שקיבלה גט, ומיד הגישה תביעת אבהות ומזונות נגד האדם שהאמינה שהוא אבי בנה. כדי לאמת את טענתה דרשה מבית המשפט להורות לאיש לבצע בדיקת רקמות. חוק מידע גנטי אוסר לקיים בדיקת אבהות בלא צו של שופט ולכן נדרש בית הדין לענייני משפחה בתל אביב לדון בתביעתה של האם. הגבר, מצדו, הודיע שגם אם בית המשפט יחייב אותו להסכים לבדיקה, לא ייענה, וגם אם ביום מן הימים יתרצה ובדיקה תוכיח את אבהותו, לא יתמוך בילד. יצוין כי האיש התחתן בינתיים עם אשה אחרת, שאף ילדה לו בת. לעומתו, הסכים בעלה לשעבר של האשה לעבור בדיקת רקמות משום שהוא משוכנע שאינו אבי הילד.
השופט גל גוטזגן נדרש למעשה לשקול אם גילוי האמת בדבר זהותו של הקטין גוברת על החשש שתוצאות בדיקת הרקמות יטילו עליו כתם של ממזר. זאת, אם יתברר שהאם התעברה מגבר שאינו בעלה בזמן שהיתה עדיין נשואה באופן רשמי לאחר.
בתי הדין הרבניים פוסקים על פי העיקרון ההלכתי של "רוב בעילות אחר הבעל", ולפיו בעלה של האם הוא אבי ילדיה. הם גם אינם מכירים בתוצאות של בדיקות רקמות, בטענה שאלה מדויקים רק ב-99.9% מהמקרים, ואין להכתים את כשרותו של קטין כשקיימת אי ודאות כזאת.
במהלך השנים קיבלה המדינה את עמדת בתי הדין הרבניים והתנגדה אף היא לביצוע בדיקת רקמות כשהתעורר חשש שהתוצאה תכתים את הילד בממזרות. גם בתיק שבו דן גוטזגן טענה נציגת היועץ המשפטי לממשלה שהתביעה פוגעת בטובת הקטין.
לפני כחודשיים נתן בג"ץ, לבקשתו של עורך הדין מקסים ליפקין, צו על תנאי שאוסר על בתי הדין הרבניים לדון בכשרותו של קטין על פי ההלכה. בעקבות שורת דיונים בין אנשי הפרקליטות לנציגי בתי הדין הרבניים, סיכם היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, ביום האחרון לכהונתו, עם הנהלת בתי הדין, שבכל מקרה שתתעורר שאלת כשרותו של קטין, יוקם בית דין מיוחד לדון בה. נקבע שתוקפו של ההסכם יהיה לשנתיים.
במשך שנים ראו עצמם בתי הדין האזרחיים כבולים אף הם על ידי הגבלות ההלכה בעניין הממזרות, אבל בשנים האחרונות חל שינוי בגישתם. ב-1980 פסק שופט בית המשפט העליון, מנחם אלון, שאין לבצע בדיקת רקמות לקביעת אבהות משום שהיא עלולה להטיל כתם ממזרות בקטין. שתיים-עשרה שנים לאחר מכן ריכך את עמדתו, וקבע שבמקרים חריגים אפשר להתיר את הבדיקה. מאז ניתנו החלטות ספורות נוספות שהתירו בדיקת רקמות במקרים מסוימים. אבל פסק הדין שנתן גוטזגן בשבוע שעבר הינו תקדימי. לראשונה הוא הורה לבצע בדיקת אבהות לאשה יהודייה ושני גברים יהודיים, וכן לקטין שנולד בעת שהיתה נשואה.
גוטזגן הונחה על פי עקרון טובת הילד. אבל בעוד שבעבר טובת הילד נמדדה רק על פי אמת המידה של הנזק שייגרם לו אם יוכתם כממזר, פרש השופט יריעה רחבה של אינטרסים שלדעתו מכתיבים כי טובת הילד במקרה זה היא לדעת את האמת על אביו הביולוגי. בנוסף לתועלת הכלכלית שעשויה לצמוח לו מזיהוי אביו וחיובו בתשלום מזונות, הצביע השופט על שורה ארוכה של יתרונות - פסיכולוגיים, רפואיים (במקרה שהקטין יזדקק להשתלה או לתרומת דם או מוח עצם חשוב שיידע מי אביו), תורשתיים (במקרה שהקטין ירצה לברר את סיכוייו להעביר מחלות לצאצאיו), כספיים (ירושה בבוא העת), ועוד.
עורך הדין ליפקין, שייצג את האשה, טען, בין השאר, שהיא חילונית ובכוונתה לגדל את בנה כחילוני ולכן היא אינה מוטרדת מכתם אפשרי של ממזרות. "באספקלריה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהינו נורמה של מערכת המשפט שלנו שעומדת מעל כל נורמה או חוק, לא תיתכן אפשרות למנוע את זכות הקטין לדעת את מוצאו כדי לשמור על זכויותיו הקנייניות, המשפחתיות והאנושיות. שלילת זכויותיו של הקטין כבדה מכל שיקול וטיעון אחר העומד בפני בית המשפט", טען ליפקין בדברי הסיכום שלו. השופט קיבל את דבריו וקבע כי "זכותו של הקטין לדעת מיהו אביו, אף אם יהיו כרוכים בכך כאב וסבל". נראה שהפרקליטות מתכוונת לערער על פסק הדין.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=382992&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0
רקנייעס
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2004 10:20 |
|
| |
לשירת הים,
שמחתי שהבהרתי לך את הבעיות הקשורות בנושא שהעלית. אך לצערי לא אוכל לענות על שאלתך: מה הייתי *אני* עושה.
א. עדיין לא התמזל לי, שבאה אלי אשה, שסיפרה, שהיא בוגדת בבעלה על ימין ועל שמאל.
ב. אילו היתה באה אשה כזו אלי, מה את חושבת שהייתי עושה?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/1/2004 18:09 |
|
| |
לנישטאיך-
אני שמחה שהבהרת את העניין, בכל זאת, הערתך נאמרה בהקשר לדבריי, וכלל לא היתה צריכה להאמר מכיוון שברור כאן לכולם, שלא כל אישה חילונית היא נואפת.
תהיה גם אתה בריא, וקבל את התנצלותי הכנה אם דבריי פגעו בך או במישהו אחר
ושבוע טוב לכולם
נ.ב. עדיין לא קיבלתי תשובה לשאלה (ונראה אם אקבל) מה אתם הייתם עושים במקרה כזה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2004 04:20 |
|
| |
לשירת הים
שאלת: <"איפה כתבתי שכל אישה שרחוקה מתורה ומצוות נואפת? איך הגעת למסקנה השגוייה הזאת?">
כלל לא הגעתי למסקנה זו.
כתבתי: <"גם לא כל אשה שרחוקה מתורה ומצוות בוגדת בכיף"> ולא כתבתי שאת כתבת ש"כל אשה שרחוקה מתורה ומצוות בוגדת בכיף".
כתבתי את הדברים כעובדה. "לא כל אשה שרחוקה מתורה ומצוות בוגדת בכיף".
לצערך, גם לי יש זכות דבור, להבעת דעה.
הצעת: "לשם ההגינות, שתביא מקרים שבהם אישה כן נאסרה על בעלה בגלל נושא של בגידה">
אנא הסבירי לי מה לא הגון בדברי?
כתבת: " הבירור היחידי שצריך לעשות, הוא לשכור בלש פרטי, כדי שיצלם ויביא עדות לבית הדין הרבני... אולי, זה לא יספיק עבור הת"ח מר נישטאיך, ולכן, יש לשכור בנוסף לבלש הפרטי, גם שני עדים כשרים למהדרין כדי שיעמדו מן הצד ויווכחו במעשיה של האישה הסוטה...".
פתחת בבגידה וסיימת בסוטה, וצדקת. זה לא הספיק לי לפתרון, אבל הספיק די והותר, כדי להבין עד כמה את רחוקה מהמציאות ומההלכה.
האם חשבת ולו לרגע, שעדים כשרים למהדרין לא יעמדו מן הצד ויווכחו במעשיה של האישה הסוטה...".
מי התיר לך זאת?
פקדת: <"תתבייש">
כן המפקדת!
מילאתי את פקודתך, והתביישתי מאוזן לאוזן.
מבסוטה?
יופי.
אני שמח בשמחתך.
תהיי לי בריאה.
*************
לאוהבי הפילפולים:
בפסק דינו של הרב וולדינברג נידונה שאלת כשרות עדות בלש, שהעיד על "התייחדות" אשה נשואה עם גבר זר, עדות הבלש לא נתקבלה מכמה סיבות, הן משום שאינו נאמן לעדות, ואף אם היה נאמן לעדות, אין בעדותו כדי לאסור אשה לבעלה.
בפסקי דין רבניים חלק ה' עמוד ג, מתפרסם ערעור מצד הבעל על פס"ד של ביה"ד האזורי חיפה שאין לקבל עדותם של חוקרים פרטיים שאשתו זינתה. - דין נוגעים בעדות.
הרב שלמה דיכובסקי דן בתחומין יא (עמ' 299-312) בשאלת "עדות סליל הקלטה", שהוקלט בהאזנת סתר ע"י בלש,. שהוגש ע"י בעל בדין נגד אשתו.
בין השאלות שבהן הוא דן:
האם יש ערך לעדות סלילי הקלטה ללא עדות ישירה?
האם עדות שהושגה בהערמה, ע"י הטמנת מכשירי הקלטה, שהיא עדות פסולה בבית המשפט, יכולה להתקבל בבית דין רבני?
סעיף 13 בחוק האזנת סתר קובע:
"דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד להוראות חוק, זה לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט".
סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע:
"חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לראיה בבית המשפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר...".
לאחר שהרב דיכובסקי יוצא מנקודת הנחה, שמאחר והחוק הסמיך את בית המשפט להתיר האזנת סתר, הוא גם נתן סמכות לבית דין רבני, ובאשר ל"עדות" סלילי הקלטה, הוא כותב, שבתי הדין הרבניים נוהגים לקבל סלילי הקלטה, אך לא כעדות, אלא כסיוע בחקירת הצדדים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2004 00:10 |
|
| |
מיימוני,
לעצם האשכול: רמ"א אהע"ז ה' ב' ובלבוש
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2004 12:24 |
|
| |
*** הודעה ניהולית ***
כל ההודעות האחרונות סביב השאלה אם מישהו טען שכל אשה חילונית היא נואפת - מיותרות.
אין מי שחושב כך, ואין צורך להוציא מדעת הטועים בזה. אין אצלנו השמצות פרועות סתם מסוג זה.
כמו כן, ברור שנישטאיך לא התכוון לכך.
אם היה מקום בדבריו להבין כך, נא להצביע על כך והוא יתקן, או שאתקן עבורו בהסכמתו.
לפיכך, אני מתכוון למחוק את כל ההודעות האחרונות בנושא זה.
וזו הודעת הסבר לכותבי ההודעות האלו, כדי שלא ייפגעו. גם הודעה זו תימחק עם שלהם.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2004 12:11 |
|
| |
"היא אישה שרחוקה מתורה ומצוות" היא ספציפית.
מכאן ועד להגיד שאני אמרתי שכל אלה שאינן מקיימות תורה ומצוות הן נואפות זה בפירוש סילוף.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2004 10:09 |
|
| |
שירת ים, את זה את מזהה?
"היא אישה שבוגדת ולא מעניין אותה מבתי דין או רבנים היא אשה שרחוקה מתורה ומצוות "
לזה התייחס נישטאיך על דרך ההכללה כשאמר מה שאמר.
ואחרי שאת "מצווה" עליו להתבייש את ממשיכה לבקש ממנו הסברים? למה כדי לומר לו שהפילפולים שלו מיותרים? או כדי לומר לו שוב שיתבייש?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2004 09:22 |
|
| |
אני מציעה גם, לשם ההגינות, שתביא מקרים שבהם אישה כן נאסרה על בעלה בגלל נושא של בגידה.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2004 09:20 |
|
| |
למה אתה מסלף את דבריי נישטאייך? לא יפה!
איפה כתבתי שכל אישה שרחוקה מתורה ומצוות נואפת?
איך הגעת למסקנה השגוייה הזאת?
תתבייש לך.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2004 09:16 |
|
| |
למיימוני
התכוונתי לדבריך כדבריך.
בס"ה הכל העליתי אפשרויות, ולא את האמת.
**********************
לשירת הים.
אין אלו פלפולים מיותרים לחלוטין, ואם אישה מודה בפירוש שהיא בוגדת, אז היא לא בהכרח בוגדת. ואף שלא מדובר כאן בשדים או דמיונות, מניין לך שלא מדובר כאן באישה חולנית, ולא באישה בוגדת, שלא מעניין אותה מבתי דין או רבנים.
גם לא כל אשה שרחוקה מתורה ומצוות בוגדת בכיף.
החלטתך לא להתערב בנושא הזה, היא החלטה "חכמה", אף אם אין לה קשר לתשובותינו,
לרוצים פלפולים מיותרים לפניכם משו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ז סימן נו:
"בטענות בגידה ופריצות ועדות בלשים".
לפנינו שני ערעורים מצד האשה המערערת על שתי החלטות של בית הדין האזורי בחיפה. האחד על ההחלטה מתאריך ל' כסלו תשמ"ג שבה הוחלט: "ביה"ד מחייב את האשה לקבל ג"פ מבעלה וזאת בגין שהבעל הוכיח כי האשה בגדה בבעלה, ביה"ד דוחה טיעון ב"כ האשה שלדבריו כי הבעל חי עם א"א כיון שהאשה אסורה עליו אין מקום לטענות".
הערעור השני הוא על החלטתם הנוספת בתאריך ט' תמוז מ"ג שבאה לאחר שהתיק הוחזר על ידינו לביה"ד האזורי לשמיעת עדי הכחשה אשר האשה דרשה זאת בפנינו, וביה"ד החליט. "אחרי עיון בעדות עדי ההזמה שהעידו בפני ביה"ד וכן בסיכומי ב"כ הצדדים ובחומר שבתיקים ביה"ד הגיע לידי מסקנא כי דברי העדים הללו אינם נאמנים עלינו משום שיש סתירה בדבריהם ובהתאם לכך הרי לא חל כל שינוי, ואי לכן החלטתנו לפיה האשה חויבה לקבל ג"פ מבעלה הינה בתוקפה. לאור האמור הרי האשה אסורה לבעל ולבועל מדין פריצות".
אחרי העיון בכל החומר שבתיקים והמסמכים השונים שהוגשו בפנינו ובצדדי ההלכה נלענ"ד כי יש לקבל את שני הערעורים. וזאת מהנימוקים דלקמן.
כל חומר הראיות מתבסס רק על עדות בלשים שכירים בלבד שכשרותם ונאמנותם מוטלת בספק גדול מכמה בחינות, והאשה מכחישתם, ופסולי עדות אפילו אם מעידים שראו אותה מנאפת ממש אין ממש בדבריהם (עיין פ"ת אה"ע סימן י"א ס"ק י"א י"ב)
אין מן הצורך לפרט בכאן צדדין ההלכה שבגללם יש לפוסלם, כי בכלל אין בעדותם של הבלשים שבנידוננו יותר מעדות על יחוד, שראו אותה עולים לביתה ומתייחדים, והרי הלכה פסוקה דאין אוסרים על היחוד (עיין אה"ע סי' קע"ח סעי' ו', ובבאר היטב בסי' י"א ס"ק י"ב המתבסס על דברי התוס' בכתובות ד' ט ע"א ומהמובא בזה באוצה"פ שם אות ו' יעו"ש). ויתירה מזו כד דייקינן אין בעדות הבלשים לפי ההלכה גם לא עדות על יחוד כי כל מה שראו היה זה מבחוץ, ולא ידעו ממש מהנעשה בפנים, ואם אמנם היו שם רק השנים בלבד ולא עוד מישהו אתם, וכן אם הילדים שלה לא היו ג"כ שם.
לכן התימה על ביה"ד האזורי שמיהר וקבע בהחלטתו מתאריך ל' כסלו תשמ"ג נשוא הערעור, כי האשה חייבת לקבל ג"פ מבעלה "בגין שהבעל הוכיח כי האשה בגדה בבעלה", מאין ההוכחה לכך? כאמור, אין למצוא בכל החומר שבתיקים שום שמץ הוכחה על כך, וגם לא היתה כל עדות שהיא על מעשה - כיעור ממשי. פרט להתייחדות שהעידו הבלשים בלבד. ואפילו זה שנפסק בשו"ע אה"ע סימן י"א סעי' א' דכשראו אותם יוצאים ממקום אפל וכו' או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות, דאם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה הרי זו לא תנשא לנטען, מבאר על כך יפה הגאון החזו"א ז"ל בה' אישות סי' י"ז אות ז', דהוא זה מפני דשינו מדרך העולם ונכנסו לחורבה ולבית גלמוד שאין בני אדם נכנסים וגם נעלו במנעול וכיו"ב שלפי ראות עיני הדיינים היתה ודאי כוונתם לכיעור, אבל בנכנס לביתה אין היחוד ככיעור וכו' וא"צ כלל לשאול אמתלא וכו', ואי משום דעע"ד הא בעי התראה יעו"ש (ויעוין מהמובא בזה גם באוצה"פ סי' י"א סעי' א' אות ט"ז עיי"ש). ובנידוננו הא המדובר הוא בנכנס לביתה.
ואמנם כפי הנראה, ביה"ד האזורי משוה כאילו הדרנא בנפשיה מהקביעה האמורה שהוכח שהאשה בגדה בבעלה, ובהחלטתו הנוספת בתאריך ט' תמוז תשמ"ג, ג"כ נשוא הערעור קובע בסגנון יותר מתון "דהאשה אסורה לבעל ולבועל מדין פירצות", והיינו דגם אם לא הוכח על בגידה שפירושה זנות ממש, אבל אסורה מיהת מכח "דין פריצות".
אולם לדעתי אינני מוצא מקום לאסור גם מכח דין פריצות, אמנם הוכח, והיתה גם הודאה על כך כי הנחשד פלוני היה מבקר בביתה, [אם כי לא על השארות אצלה ללינת לילה כפי היוצא זאת רק מפי הבלשים], וכשהוציא בימ"ש נגדו צו האוסר עליו הכניסה לביתה ניסה לבקש רשות לחוג בביתה ליל חג הפסח לכמה שעות [אחר שבעלה עזב אותה לאנחות], אבל מכאן ועד כדי קביעה על "מעשה - פריצות" שיש בכחה לאסור אותה על בעלה עוד רב המרחק.
ועוד זאת, למרבה התימה, הרי ביה"ד האזורי בעצמו בהחלטה קודמת, והיא לא כל כך רחוקה מההחלטה של ל' כסלו תשמ"ג הנ"ל, הלא היא בתאריך ו' תשרי תשמ"ג, לא התייחס כ"כ בחומרא לביקורו של הנחשד פלוני בביתה של האשה, וקבע רק זאת "דלפי האמור באה"ע סי' ע"ד יכול הבעל לומר איני רוצה שיבואו אלי בביתי משום שהבית שלי, לכן ביה"ד נעתר לבקשה ואוסר על האשה מלהכניס את מאהבה, וכן לפי הדין אשה כשירה עושה רצון בעלה ולאור זאת עליה לשמוע בקולו", זאת אומרת, שגם הוא בעצמו היה אז בדיעה שמחומר הראיות שהובאה בפניו אין בהם בכדי לאוסרה על בעלה, ואפילו זה שאסרו עליה להכניס את הנחשד בביתה לא נובע זה מכח איסור עצמי אלא מכח - ממוני, בהיות והבית של בעלה. וכן מכח דין של אשה כשרה עושה רצון בעלה ומשום כך עליה לשמוע בקולו. והחלטה הנ"ז נתנה על אף, ולאחר, עדות הבלשים בפני ביה"ד, דעדות הבלשים נגבתה בביה"ד האזורי בתאריך 9/9/82. ואילו ההחלטה האמורה נתנה כאמור בו' תשרי תשמ"ג שהתאריך הלועזי הוא 29/9/82, ואיך איפוא ומדוע שינה ביה"ד את דעתו בזה כעבור שלשה חדשים בלבד וקבע אחרת מהחלטתו מתאריך ל' כסלו מ"ג, נשוא הערעור, הרי מאז החלטתו הקודמת בו' תשרי לא התרחש ולא התחדש שום דבר נוסף? ועוד הגדיל עשות לחזור על כך בהחלטה נוספת בתאריך ט' תמוז מ"ג, ג"כ נשוא הערעור, ולקבוע בה גם מפורשות שהאשה אסורה לבעל ולבועל [ועוד למהר להחליט בכזאת בטרם שההוצאה משום כך יצתה בפועל?] למה ומדוע? והא חסרים כל התנאים הדרושים לשם כך לפי ההלכה.
לשם השלמת התמונה, כדאי לציין שאין לייחס חשיבות מיוחדת לזה שהבעל מחזר לגרשה ונאחז בחשדותיו, ועל אחת כמה שאין לתת כל אימון לדבריו. כי לא "המצוה לגרשה" נגד עיניו [אם ישנה מצוה?] אלא אצלו נובע כל זה מפני שנתן עיניו באחרת, כפי הודאת עצמו בע"פ ובכתב (במסמכים המצורפים לתיק), ועוד הרבה זמן לפני ההתרחשויות והחשדות שנתעוררו בלבו לטעון נגד אשתו, נטש אותה ועבר לגור ולהתחבר עם אשה אחרת שזרה לו. ויש איפוא להחיל עליו דין של גברא שמתהפך בתחבולות להתעולל עלילות ברשע להוציא אשתו שלא מהימן תו לאוסרה עליו (יעוין שו"ת חתם סופר חאה"ע ח"ב סי' ק"ו, ופ"ת אה"ע סי' קע"ח ס"ק כ"א כ"ב עיי"ש).
לכן דעתי היא כי יש להחליט כדלקמן. א. מקבלים את ערעורי האשה ומבטלים את ההחלטות של ביה"ד האזורי מתאריכים ל' כסלו וט' תמוז תשמ"ג, וקובעים כי אין לאסור מדינא את האשה על בעלה, ואין לחייב את האשה מדינא לקבל ג"פ מבעלה. ב. מייעצים לצדדים לנהל ביניהם מו"מ להגיע לידי הסכמה להפרד זמ"ז בג"פ כדמו"י דבר הרצוי מכל הבחינות. אליעזר יהודה וולדינברג
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2004 00:13 |
|
| |
מיימוני,
הבירור היחידי שצריך לעשות הוא לשכור בלש פרטי כדי שיצלם ויביא עדות לבית הדין הרבני...
אולי, זה לא יספיק עבור הת"ח מר נישטאיך ולכן, יש לשכור בנוסף לבלש הפרטי גם שני עדים כשרים למהדרין כדי שיעמדו מן הצד ויווכחו במעשיה של האישה הסוטה......
ולא ענית לי על השאלה: מה אתה היית עושה אם היית נתקל באישה/גבר שהם מכת המנאפים ל"ע?
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2004 23:34 |
|
| |
שירת הים
אין אלו פלפולי סרק.
אלו בירורים חשובים שצריך לעשות בכל מקרה כמו זה שנתקלת בו.
גם אם ההצעות אינן רלוונטיות במקרה שסיפרת עליו -
הן רלוונטיות מאד במקרים אחרים.
את נתקלת במקרה בודד.
אבל יש עוד מקרים  , וצריך לדעת כיצד לנהוג בהם.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2004 20:45 |
|
| |
כל הפלפולים הללו מיותרים לחלוטין מכיוון שאם אישה מודה בפירוש שהיא בוגדת אז היא בוגדת. לא מדובר כאן בשדים או דמיונות לא מדובר באישה חולנית מדובר על אישה שבוגדת ולא מעניין אותה מבתי דין או רבנים היא אשה שרחוקה מתורה ומצוות . בלי קשר לתשובותיכם, החלטתי לא להתערב בנושא הזה אינני מכניסה את ראשי למיטה חולה כמו שאומרים, מציעה לסגור את הנושא. אבל אם בא לכם להתפלפל
בי מיי גסט
(תחשבו מה אתם הייתם עושים אם הייתם נתקלים באישה כזו)
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2004 09:15 |
|
| |
שירת הים,
אני ממליץ מאד על תשובתו המפורטת של נישטאיך, וכיוונתי בדברי הקצרים לביאורו הברור.
גם כשהצעתי לפנות לרב גדול התכוונתי לרב חכם. והנחתי כי במקום מגוריך מן הסתם הרב של העיר או השכונה עומד בקריטריון זה.
ועוד הערה אחרונה:
גם אם ההסבר של נישטאיך הוא סביר, עדיין צריך לבדוק שהוא הנכון.
לכן, גם עכשו אין מה לרוץ אל הבעל לפני שמבררים הכל ביסודיות. אך צריך חכמה ושמא ייעוץ כדי לדעת איך לעשות זאת.
על כל פנים, כפי שהעיר נישטאיך, אם החברה מספרת לך על מעשיה, אפשר שהיא באמת זקוקה לעזרתך, ואז זה פתח להיכנס בנושא. אך כדי לדעת מה לעשות דרוש, כאמור, ייעוץ עם מומחה בפסיכולוגיה ובהלכה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2004 08:30 |
|
| |
לשירת הים.
מיימוני יעץ לך:
"נראה לי שהטוב ביותר הוא לפנות לרב גדול".
כשקראתי את דבריו, נזכרתי בשאלה שראיתי באחד מספרי השו"ת, אודות אשה שסיפרה שלפני שהלכה לישון היא נעלה את חדרה, בבוקר היא מצאה את חדרה נעול, אבל היא זוכרת שבלילה היא קיימה יחסים עם גבר זר, שאינו בעלה.
בתשובתו נכנס הרב המשיב, לפלונטר:
האם שד יכול להיכנס דרך חור המנעול?
האם שדים יכולים לקיים יחסי מין עם נשים?
האם אשה נשואה המקיימת יחסים עם שד נאסרת לבעלה?
ועוד שאלות "טכניות הלכתיות" דומות, אך הוא כלל לא התייחס לאפשרות שהיא הוזה הזיות מיניות.
לדעתי: לשאלות כאלו לא די ברב גדול, עדיף ללכת לרב חכם, היודע מתי הוא אינו יודע והיודע מתי להפסיק.
כתבת: <"האישה שסיפרה שהיא בוגדת על ימין ועל שמאל בבעלה, חיככתי בדעתי, האם כדאי לספר לו למסכן, (לזוג המדובר אין ולא יהיו ילדים) שאשתו נואפת">.
החלטת שבעלה מסכן.
החלטת שהיא בוגדת.
השאלה היחידה העומדת בפנייך זה האם לספר לבעלה.
אך אצלי הכל הפוך מאצלך.
החלטי שאין לספר לבעלה, על סמך סיפורה של אשתו.
אין להאמין לאשה שהיא בוגדת.
השאלות הן אם בעלה מסכן, ואם היא בוגדת בבעלה.
לא סיפרת מהו הקשר שבינך לבין האשה, ומדוע סיפרה לך על בגידותיה.
כתבת: "חיככתי בדעתך, האם כדאי לספר לו למסכן".
אשאל אותך, למה חיככת בדעתך? האם רק משום שהיא סיפרה?
האם עלה בדעתך שהיא רוצה שתספרי?
האם עלה בדעתך, שייתכן והיא אשה "מוזנחת", הרוצה שבעלה יתחיל לשים אליה. (אם היא טובה בשביל כולם, היא גם טובה בשבילי).
האם עלה בדעתך, שהיא רוצה לעורר את קנאתך?
האם עלה בדעתך שהיא בוחנת אותך, לראות אם היא יכולה לסמוך עלייך?
האם עלה שייתכן שיש לה "בעיות", והיא פוטרת אותם בפנטזיות?
האם?
האם?
כדי לחייב ולהרשיע אדם, לא די בהודאתו, הדבר תלוי גם בנסיבות ההודאה, האם היו אלה "פטפוטים", האם היתה בפני עדים, או בפני בית דין? (דאם כשתבעו, הודה בפני ב"ד או בפני עדים וייחדום לעדים וכו' שוב אינו יכול לומר "משטה הייתי בך", (מושג תלמודי לאדם שהודה על חוב וכדומה, ואח"כ טוען "צחקתי עליך"),(טוש"ע חו"מ סימן פא), האם התנהגותה יכולה להעיד שאכן יש רגלים לדבר?
אף שהזכרתי לעיל, שאין אדם יכול לטעון "משטה הייתי בך אם הודה בב"ד, כ"ז רק אם לא נתן "סיבה", למדוע הודה, אך אם נתן סיבה "מוצדקת", הוא נאמן, ולא אחת אנו מוצאים שנשים טענו בבית הדין "בגדתי", כדי ל"הכריח" את בית הדין לחייב את הבעל בנתינת גט, וכשמתברר להן, שטענה כזו לא היתה לטובתן, הן ממציאות הסברים, למה הן טענו טענה שקרית.
לפנייך ציטוט מפסק דין, אודות אשה שטענה "בגדתי בבעלי",אך כשכשרצתה לחזור לבעלה, לאחר שנתגרשה ממנו, טענה: "עבדתי עליכם".
"סוף דבר: מאחר שהעלינו שעצם האמתלא יש בה ממש, עם כל ההסתייגות שיש לנו מהתנהגותם המגלה קלות ראש מדהימה בערכי חיי המשפחה הישראליים שאומתנו הצטיינה בהם מאז ומעולם, וזלזול מכאיב בבית הדין העושה כל אשר בידו להשכין שלום בין איש לאשתו, או לכל הפחות - להפרד בצורה מכובדת, אין לנו אלא לקבל האמתלא, ולפסוק בהתאם לזה".
ראיתי הודעה מאוחרת שלך, שהחלטת לא להודיע, אך לא כתבת למה. ייתכן שהחלטת שאין מספיק הוכחות, ייתכן שהחלטת לא להתערב.
לפנייך תשובת הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת חלק ד סימן ס.
"שאלה: המשתדל להשיג רשיון נהיגה, והוא חולה במחלה סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה. האם מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו, להודיע על כך למשרד הרישוי, למנוע בעדו השגת הרשיון בכדי שלא יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו, או שמא יש בזה איסור משום רכילות ולשון הרע?.
תשובה: נאמר בתורה לא תלך רכיל בעמך, וכתב הרמב"ם (בפרק ז' מהלכות עדות הלכה א'), איזהו רכיל, זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר, כך אמר פלוני, או כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם וגדול עונו מנשוא, שגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו בכתוב: לא תעמוד על דם רעך, צא ולמד ממה שאירע לדואג האדומי. ע"כ. ומבואר עוד ברמב"ם (שם הלכה ב' וג'), שהמספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, הוא בכלל עון לשון הרע, שעליו נאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, ושקול הוא כנגד שלש העבירות החמורות שבתורה, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, ואין לו חלק לעולם הבא. למדנו מכאן שעון רכילות ולשון הרע הוא אפילו כשאומר אמת. וכן מבואר בגמרא (בפסחים דף קי"ג ע"ב). וכן כתב רבינו המאירי בחיבור התשובה (מאמר א' פרק ד' עמוד צ"ג). וראה עוד בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת וישב סימן ס"ח), ובהעמק שאלה שם, ובשו"ת רבינו יוסף קולון (שורש קפ"ז). ומכל מקום נראה שכל זה הוא באופן שמתכוין רק להשמיץ את חבירו ולבזותו, אבל אם מתכוין לתועלת מסויימת או להרחיק נזק מותר. וראיה לזה ממה שכתב הרמב"ם (בפרק א' מהלכות רוצח הלכה יד) וזו לשונו: כל היכול להציל את חבירו ואינו מצילו, עובר על לא תעמוד על דם רעך, לפיכך הרואה את חבירו טובע בים או שלסטים באים עליו, ויכול להצילו, או ששמע שאנשים חושבים עליו רעה וטומנים לו פח, ולא גילה אוזן חבירו להודיעו, הרי זה עובר על מה שנאמר בתורה לא תעמוד על דם רעך. ע"כ. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך בחושן משפט (סימן תכ"ו סעיף א'). ולכן בנידון שלנו שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת - המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש ח"ו, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל. ובזה יש לפרש גם כן כוונת הפסוק, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, שאף על פי שאסור לך להיות רכיל, ולגלות סוד חבירך, וכמו שנאמר: הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר, מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, ועליך להודיע לחבירך כדי שישמר מנזק וסכנה, וכמו שאמרו במסכת נדה (סא ע"א), שאף על פי שאסור לקבל לשון הרע, למיחש מיהא בעי. והרמב"ם בספר המצות (מצות לא תעשה רצ"ז) כתב, שבכלל אזהרת לא תעמוד על דם רעך, הרואה ממון חבירו אובד, והוא יכול למנוע זאת כשיגלה אוזן חבירו על כך. וכמו שאמרו בתורת כהנים, מנין שאם אתה יודע עדות לחבירך שאין אתה רשאי לשתוק, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך. וכן כתב בספר החינוך (מצוה רמ"ד). וראה עוד בברכי יוסף חושן משפט (סימן כ"ח), ובספר שער משפט שם, ובהעמק שאלה פרשת ויקרא (סימן סח סוף סק"ב), ובשו"ת משכנות יעקב (חלק חושן משפט סימן י"ב). ולפי זה יוצא שגם כשיש הפסד ממון בלבד רשאי לגלות אוזן חבירו, כדי להשמר מהחושבים עליו רעה. וכל שכן כאן שיש חשש סכנה ליחיד ולרבים. (וראה בחידושי הרשב"א שבת מ"ד ע"א).
וכן בקודש חזיתיה להגאון רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה, סימן קנ"ו), שכתב, הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לוה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט ע"א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואומר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם. וכן פסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות גזלה ואבדה הלכה י"ג). וכן בעניני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו', כל אלו בכלל מצות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג ע"א). והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש, מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה. ע"ש. וכן פסק כיוצא בזה הגאון בעל חפץ חיים (בהלכות איסורי רכילות כלל ט'), שהרואה את חבירו שרוצה להשתתף באיזה מסחר עם חבירו, ויודע בודאי שעל ידי כך יגרם לו הפסד, חייב להודיע, וכן כשיודע על איזה בחור שיש לו מחלה פנימית, שרוצה להשתדך עם בחורה מסויימת, יש לו לגלות להוריה על מחלתו של זה, ובלבד שלא יגזים בסיפורו יותר ממה שידוע לו, ושיכוין רק לתועלת הענין ולסילוק הנזק מחבירו בלבד, ולא יתכוין להשמיץ את חבירו מתוך קנאה ושנאה שבלבו עליו. עכת"ד. וראה בפסקי בתי הדין הרבניים האיזוריים (כרך ה' עמוד קנ"ג), שפסקו, שכשיש צורך בדבר, על שלטונות הצבא להמציא כל המסמכים הרפואיים שברשותם שהם חסויים, לבית הדין, בדבר מצב בריאותו של הבעל, כדי לדון ולפסוק בתביעת הגירושין של האשה נגד בעלה. ע"ש. והגרא"י אונטרמן בהתורה והמדינה (כרך ט' עמוד כ"ג), הביא בשם שו"ת נתיבות שמואל (נתיב ט'), שכתב, רואה חשבון בשכר שהרגיש שהמזכיר של חברה יהודית מועל בכספים ומזייף הפנקסים לבל יוודע הדבר, וגם לאחר שהוכיחו על פניו והתרה בו שאם לא יחזור בו יפרסם את הדבר ברבים, הכל ללא הועיל, רשאי ומותר לרואה החשבון לפרסמו ולביישו ברבים כשאי אפשר להציל רכוש החברה בענין אחר, שהרי הוא מחוייב לעמוד על המשמר ולמנוע נזק מכספי החברה, והוא גם כשומר שכר על כך. וע"ש. וראה עוד בספר זה השלחן חלק א' (עמוד ס"ב). ע"ש. ולפע"ד נראה שאפילו אינו מקבל שכר, אם יודע שהמזכיר גונב מכספי החברה, חייב להודיע להם, משום לא תעמוד על דם רעך. וכנ"ל. וראה עוד בשו"ת חמדת שלמה (חלק אורח חיים סימן ט"ז והלאה).
לפיכך בנידון שלנו היודע שהאיש המבקש את רשיון הנהיגה, הוא חולה במחלה סמויה, שאינה ניתנת להבחנה בבדיקה שגרתית, כגון מחלת הנפילה וכיוצא בה, עליו להודיע מיד למשרד הרישוי את אשר ידוע לו, כדי למנוע אסונות בנפש וברכוש. ושומר ישראל ישמור שארית ישראל".
|
|
|
|
|
|
