ביקורם של שני הרבנים הראשיים אצל האפיפיור ברומא, הוא הזדמנות טובה לעורר דיון בעניין היחס לנצרות (ודוק, אין בכוונתי לדיון ביחס למוסד הרה"ר או לעומדים בראשה).
האם הנצרות היא עבודה זרה?
מחד, תולים ברמב"ם את השיטה שהנצרות היא ע"ז. אמנם כך עולה ממספר מקומות בכתבי הרמב"ם, למרות שלא ברור מה בנצרות הופך אותה לע"ז. מאידך, מוצגת שיטת המאירי לפיה דתות הגדורות בנימוסין אינן ע"ז.
האם בימינו המצב שונה? האם הנצרות דהיום היא אותה נצרות שהכיר הרמב"ם? האם פרוטסטנטים שאינם מאמינים באמונת השילוש הם עובדי ע"ז?
מאידך, לשיטת המאירי, האם התנהגות פסולה ולא מוסרית של ראשי הנצרות הופכת את דתם לע"ז?
לדיון זה מספר נפקא מינות מעשיות, והוא אינו תיאורטי גרידא:
א. האם הלכות ע"ז חלות על כל מוסד נוצרי? האם מחובתנו לבער את הכנסיות מהארץ? האם יש איסור לבקר בכנסיה פרוטסטנטית? האם סובלימציה של המיתולוגיה הנוצרית מוציאה את הנצרות מגדר ע"ז?
ב. האם עלינו לשתף פעולה עם הנצרות כשמדובר בפעילות חיובית? (למשל, תופעות כמו האמא תרזה או אפיפיור שנלחם באנטישמיות).
ג. האם נוצרי עדיף על פני עובד אלילים? האם הוא עדיף על פני אתאיסט?
ד. האם מותר הלכתית לעיין וללמוד תיאולוגיה נוצרית? האם מותר להסתייע בה לצורך לימוד תורה (למשל, כתבי סרן קירקגור או כתבי הנצרות ביה"ב על הרמב"ם)?
ה. האם ניתן לדבר על 'מורדת יהודית-נוצרית' משותפת?
ו. מה היחס ליהודי 'משיחי' המקפיד על קלה כבחמורה ומאמין, בו זמנית, במשיחם?
ז. האם ליחסי יהודים-נוצרים בהיסטוריה, ולמשקעים שיחסים אלו יצרו, יש השפעה על ראייתה נצרות כע"ז מבחינה הלכתית?
נשלח ב-16/1/2011 03:14
הודעתי בעמוד 1:
"הקישור למאמרו של הרב בן הראש, שהיה ב"דעת", אינו פעיל"
שאלת על מוסיקה הכנסיית, ולא נעם לך לגלות שאתה מסתמך בזה על דעת יחיד של פוסק לא-גדול ה"ה הרב י"מ חזן מקורפו, בעל 'כרך של רומי'.
איני יודע מהו בעיניך הרב עובדיה יוסף, אך גם הוא מסתמך על דברי ה'כרך של רומי', כשהוא דן בשאלה: "אם מותר לשליח צבור להרכיב מנגינה חילונית של שירי עגבים על קדיש או קדושה, או שאר קטעי תפלה, כגון נשמת כל חי וכדומה, או צריך להבדיל בין הקדש ובין החול?
"ג) וכן בקדש חזיתיה להרה"ג ר' ישראל משה חזן ז"ל *בשו"ת כרך של רומי* (סי' א, דף ד' ע"ד), שהעיד בגדלו, שהמנהג פשוט בכל ארץ ישראל, וארצות ערב בכל בתי הכנסת שמנגנים בתפלה ובדברי קדושה שירי ישמעאל שרובם שירי עגבים, ולא מיחו בהם חכמים, מפני שהענינים עצמם קדושים, ולא איכפת לן שמא באותה שעה שמנגן אותה נגינה בתפלה, יזכור דברי הערבים שהם ענינים פחותים ושירי עגבים. (ושם דף ד ע"ב): ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמירנא, ראיתי מגדולי החכמים שהיו ג"כ משוררים גדולים ע"פ חכמת המוסיקא, ובראשם הרב המופלא ר' אברהם הכהן אריאש זלה"ה, שהיו הולכים אחרי הפרגוד של כנסיית הנוצרים בימי חגם להתלמד מהם נגינות מיוחדות ע"פ המוסיקא, להתאימם לתפלת ימים נוראים שצריכים הכנעה גדולה. והיו מסדרים מאותם קולות הנגינה קדישים וקדושות הפלא ופלא, ומבואר מזה שאין להקפיד על הניגון אלא על המלות הקדושות, והסברא מכרעת כן, שאל"כ מהיכן נשאר לנו ניגונים וקולות ערבים והלא נשכחו מאתנו שירי דוד ושירי הלוים על הדוכן, כמ"ש איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר, ובכל מקום שגלו ישראל למדו ניגוני אותם ארצות ששכנו שם, ובא"י ובארצות ערב קול ניגוני התפלות והקדישים והקדושות כולם ע"פ ניגון הערבים, ובטורקיא קולות טורקיות, ובאדום קולות אדומיות, ומי יוכל להכחיש המוחש, האם נאמר שכל ישראל שגו ברואה ח"ו, אלא ודאי לא קפדינן כי אם על הלשון שיהיה בלשון הקודש בשירות ותשבחות להשי"ת, וגם אני מפני רצון הגאון החסיד הראשון לציון מהרח"א גאגין זצ"ל נטפלתי ליסד פיוטים על משקל שירי ערב, וכמעט לשון נופל על לשון. (ושם דף א' סע"ד): ומ"ש הב"ח בתשו' (סי' קכז) להחמיר בניגונים המיוחדים לע"ז, והביא ראיה מן המצבה, במחכ"ת, שאני מצבה שהיא חוק בלי טעם ולכן נאסרה לישראל, שע"ז נאמר ובחוקותיהם לא תלכו, וכמ"ש מהריק"ו (שרש פח) והובא בב"י יו"ד (סי' קעח), דלא שייך ד"ז אלא בדבר חוק בלי טעם כלל וכו'. משא"כ בניגון המוסיקא אף שהקול הזה נשמע בית תפלתם של אוה"ע, הרי הוא מביא הכניעה וערבות אצלינו, לפי מה שהורגלו השומעים, הלא"ה לא יכון לבבם ולא תתיישב דעתם בתפלתם, וכי בשביל שוטים שקלקלו וקבעום בבית תפלתם, נאסר אנחנו בזה".
**********
אך השו"ת ציץ אליעזר חלק י"ג סימן יב, הדן באותה השאלה, כותב על דברי הכרך של רומי:
ו) ולאחר מיכן עלה בידי לעיין גם בגופן של דברים שבס' *כרך של רומי* (סי' א'). וממש נשתוממתי על המראה ולבי לא האמין למה שעיני קוראות. אמנם המשתמע מדברי הספר שם הוא זה שדעתו להתיר לשיר פיוטים ותפלות בשירי - עגבים, אבל עיקר דיונו של הספר שם הוא ע"ד לשורר בבתי הכנסת בניגוני - נוצרים ששרים בכנסיותיהם בפולחנם, וכדי לטהר שרץ זה הוא מסתייע ממה שניגנו ומנגנים (אצל עדות המזרח) בניגוני שירי ישמעאל ומניח (או שהנכון באמת כך) שתרי רובא של שירי ישמעאל הם עגבים, ולכן דן ק"ו בנפשו, אם שירי ישמעאל שרובם עגבים עכ"ז הקולות שלהם התירו לנגנם בל' הקודש ובתפלות ובמלות קדושות יען שהענינים הם נאותים או קדושים ולא איכפת לן שמא באותה שעה שמנגן אותו יזכור הערביות שהם ענינים פחותים ועגבים, וכן המנהג בכל א"י וערביא בכל הב"כ ולא מיחו בהם חכמים, וכו', כ"ש נגוני בתי כנסיות הנוצרים שהם באמת נגונים מוכנעים ומביאים אהבת הא - ל ויחודו ואנן לא ידעינן לשון לאטין שבהם מנגנים באותו קול מוכנע כדי שנא' שנזכור עי"ז אותם דברים של שלוש שהם אסורים לנו, שודאי מלבד שמותרים לנו אלא אדרבא חובה עלינו וכו' עכ"ל (בד' ד' ע"ב מדפי הספר). ונזדעזעתי לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי בעל התשובה שם, איך אפשר להטיף אמרים ולומר שהנגונים שמנגנים הנוצרים בפולחנם בבתי כנסיותיהם המה באמת נגונים מוכנעים ומביאים אהבת הא - ל ויחודו? בזמן שהרמב"ם וכל גדולינו קבעו לנו שאמונתם ופולחנם היא אמונה ופולחן של עבודה זרה, ושהם גרועים בזה יותר מהישמעאלים, ובתוך כדי דיבור הא בעל התשובה בעצמו מזכיר אמונת שילוש שלהם. ואיך מתהפך כחותם? ועוד לכתוב שגם חובה עלינו ללמוד מהם ניגוניהם. כדי לפאר עי"כ בית אלקינו? לא יאומן כי יסופר".
השו"ת אגרות משה דן במוסיקה כנסייתית בשתי תשובות:
"בדין שמיעת ניגוני העכו"ם.
"הנה הניגונים שמזמרים הנוצרים בבית תיפלתם ודאי אסור לשמעם אף ע"י הראדיא ואף ע"י פאנאגראף, ולא רק הניגונים שמזמרים עתה אלא אפילו מה שהיו מזמרים מכבר אע"פ שהפסיקו עתה לזמר באותן הניגונים אסור. וגם הניגון שחיבר איזה נוצרי ניגון על פסוק מתהלים על הלשון שהעתיקו, אסור כי סתם הניגונים שמחברין הנוצרים לפסוקי תהלים הוא לזמר לתפלותיהן שזה אסור. ואם הוא מכיר שלא היתה כוונת מחבר הניגון לזמר לעבודתם אלא לזמר בעלמא להנאת זמרה אף שמחבר הזמר הוא נוצרי ועכו"ם אין בזה איסור, אבל סתמא יש להחזיק שהוא לעבודתם ואסור, ואף לפרנסה אסור...". (חלק יו"ד ב' סימן נו).
***
"ובדבר לשמוע הניגונים שמנגנין לע"ז ודאי אסור דהא המנגן לע"ז אף לאלו שאין דרכן בכך עובר בלאו שהוא דרך כבוד כמו מנשק וכדומה בסמנדרין /בסנהדרין/ דף ס"ג ואיפסק ברמב"ם פ"ג ה"ו שכן כל כיוצא בדברי כבוד האלו ובהיתה דרך עבודתו חייב מיתה וא"כ ודאי אסור להתכוין לשמוע ואם מכל שיר יש בזה איסור הנאה אם הכלי שיר מיוחדים לזמר לעכו"ם ואף אם אין בקול איסור דאורייתא דאין בו ממש מ"מ אסור מדרבנן עיין בפסחים דף כ"ו, ובר"ה דף כ"ח משמע דאסור מדאורייתא עיי"ש, ואם רק ניגון מאנשים שמזמרין לעכו"ם לא נמצא שיהיה אה"נ אבל ודאי אסור להתכוין לשמוע כדי ליהנות או כדי להתבונן בעבודתם. "אך לשמוע הניגון הזה מפי אנשים כאלו שאין מתכוונים לע"ז אלא לזמר בעלמא אף שאין בזה איסור אם הוא בלא המלים שמשבחין להבליהם, מ"מ מכוער הדבר*. ואם מזמרין בהמלים של שבחי ההבל אסור אף באין מתכוונים לע"ז. ואם הכלי שיר אין מיוחדים לע"ז והמנגנים הם אנשים שאין מתכוונים לע"ז ליכא ג"כ איסור, באופן שליכא איסור דכלי שיר מצד איסור זמרא בזה"ז, אבל מכוער הדבר", (חלק יו"ד ב' סימן קיא).
**************
ברצוני להפנותך למאמרו של הרב שלמה אבינר "האזנה למוסיקה כנסייתית" (תחומין יז עמ' 365-369(, שראשי פרקיו ותוכנם הוא:
א. השאלה. (תלמידות אולפנא –מגמת מוסיקה)
ב. מוסיקה כנסייתית-עבודה זרה לכל דבר.
ג. קליטת מוסיקה נוצרית שאינה בשימוש דתי, למטרות אחרות. (מדברי הרב עובדיה יוסף)
ד. עדות על קליטת מנגינות כנסייתיות לצרכים שבקודש. (דברי הכרך של רומי, הציץ אליעזר, ודברי הרב ח"ד הלוי (עשה לך רב, סימן ד-ה)
ה. החמרת הגר"מ פיינשטיין במוסיקה שאינה נשמעת עוד בכנסייה.
ו. סיכום:
בסיכום יש לנו כמה סיבות להקל:
א. שו"ת של רומי מתיר להשתמש לתפילה במנגינות של עבודה זרה, מפני שבמנגינה עצמה אין פסול, אמנם זו דעת יחיד אך הוא מעיד שכך נהגו.
ב. גם הב"ח שאוסר את הנ"ל, מתיר אם אין זו מנגינה יחודית לע"ז, אלא משמשת לדבר אחר, שאז אין בזה משום חוקות הגויים, יש לומר שכך הוא גם הדין במנגינה ישנה, שכבר נשכח מקורה ונבלעה בתרבות הכללית.
ג. הג"ר עובדיה יוסף כותב, שכשם שאפשר להפוך בית ע"ז לבית כנסת, כך אפשר להפוך מנגינה של ע"ז למנגינה של קודש, ק"ו כשמדובר בהעברה בעלמא, ולא בחפץ של ע"ז.
ד. כל הדיון הוא לגבי הכנסת המנגינות למקום של קודש, אך יותר קל הדבר לגבי שימוש חול.
לכן, אם כי לכתחילה יש להתרחק כרחוק מזרח ממערב, מכל מה שנוגע לע"ז, או נגע לע"ז, אך במקום אילוץ- כגון בחינות בגרות – אפשר להקל, זאת בתנאי שתהיה מנגינה בלי מלים, ולא יוזכרו מלה וחצי מלה ביחס לנצרות, אלא יעסקו רק בניתוח המוסיקלי וההיסטורי.
אדווין סרוסי במאמרו של "רבי ישראל נאג'ארה, מעצב זמרת הקודש אחרי גירוש ספרד", (אסופות ד מעמו' רפה-שי, יד הרב נסים, ירושלים תש"נ), טוען, שלחניו של רבי ישראל נאג'ארה, היו מבוססים על לחנים ספרדיים ומקאמות טורקיות.
נשלח ב-24/1/2004 18:28
"אחד הדברים שהטרידו את הרב מצגר היתה לחיצת היד המתוכננת עם האפיפיור. "מאוד לא רציתי להתכופף בנוכחות האפיפיור. והרב אלישיב אף הזהיר אותי. אתה גבוה, אמר לי. האפיפיור יושב בכיסאו, ובאופן טבעי אתה תרכון קדימה כדי ללחוץ את ידו, והרי זה כמו להשתחוות לצלב, שזה בבחינת עבודה זרה".
"כאשר כבר הגענו לפגישה", משחזר הרב מצגר, "שבתי ואמרתי לעצמי, אל תתכופף, אל תתכופף. הושטתי את ידי לאפיפיור שלום מבלי להתכופף וכמובן מבלי לפגוע, כך שלא יהיה מודע אפילו באותו רגע למגבלות ההלכה"".
מתוך כתבתה של פזית רבינא, 'הותיקן התיאש מהמוסלמים', מקור ראשון.
מחסיד וותיק כמוך הייתי מצפה שיזכור את מה שאמר הצדיק מקאלוב כאשר לקח את שיר הרועים 'סלה קאקאש' והפכו לשיר על גלות השכינה . לדבריו , כל הניגונים היפים הנמצאים בין העכו"ם נמשכים מניגוני הלוויים והם שבויים עתה בין הקליפות . כאשר יהודי לוקח ניגון כזה הרי הוא בסך הכל 'גואל' את הניגון ומחזירו למקומו . ובפרט שניגון מרומם את הנפש לעבודת ה' בלה בלה בלה .
בנוסף על כך , שמעתי פעם סברא שאיני יודע אם היא מבוססת , שהניגון של 'כל נדרי' מקורו בניגון כנסייתי .
נשלח ב-20/1/2004 15:24
.
יחמתני מיימוני, ניחמתני.
(ואני חשבתי שרק לי יש רגשות אשמה מהנדל וחבריו...)
ומודה אני, שרגשות אשמה לא תמיד יש להן על מה שיסמוכו.
נשלח ב-20/1/2004 12:29
אידך
עדיין צ"ב.
איך לומדים מדבר הנאסר, שיש בו ממש, כמו כסף וזהב שבראשי הפסלים - למוזיקה, שהיא
א. דבר שאין בו ממש.
והרי שנינו: קול וכו' אין בו משום מעילה.
ואם תאמר שאסור מדרבנן, כמשתמע באותה סוגיא,
עדיין -
ב. אין זה אותו קול אלא רק שימוש בתוים וכו' כדי ליצור את הקול. או, לכל היותר, הקלטה.
ועוד - שכל עוד אין השירה לשם ע"ז, מנין לאסור?
איני אומר שאין בדבר שמץ של אי נוחות, שהרי המקור הוא בכנסיה. ושמא גם המבצעים הם אנשי כנסיה. אבל לא כל הרגשה של אי נחת היא סיבה לאסור.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-20/1/2004 12:22
מדינא דגמרא נדמה לי שמצאתי בסיס להיתר, אבל כל גדולי הפוסקים אוסרים מדין נוי ע"ז וכד'.
אידך גיסא
נשלח ב-20/1/2004 12:18
אידך גיסא
למה שיהיה אסור?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-20/1/2004 12:09
נישטאיך,
שכחת את הנקודה הכי חשובה (מבחינתי האישית): האזנה למוסיקה כנסייתית (הכוונה למוסיקה קלאסית בז'אנרים כנסייתיים, לא למוסיקה המנוגנת בכנסיות ממש).
לא נעים לגלות, אבל אני נוהג בזה היתר גמור, ומסתמך בזה על דעת יחיד של פוסק לא-גדול (הרב י"מ חזן מקורפו, בעל 'כרך של רומי'), אבל היצה"ר שלי כאן הוא בלתי-כביש לחלוטין. אם מישהו יוכל למצוא לי מקור-סמכות חזק יותר - תבוא עליו הברכה (ואל תתחילו לצטט לי את כל הגדולים מן השורה הראשונה שאסרו, ואת כל אלה שהתירו לצורך פרנסה, לימודים וכד'; את אלה אני מכיר וזה לא מה שאני מחפש).
אידך גיסא
נשלח ב-20/1/2004 09:46
ארי"ש,
כהצעתך על התעלמות חז"ל שמעתי מההיסטוריון הנודע ר' בערל וויין שליט"א! [הנני מביאו כסימוכין מתוך הנחה סבירה שהסתמך על מכלול העובדות ההיסטוריות הידועות לו.]
נשלח ב-20/1/2004 02:46
אל הפונים אלי בתיבה האישית,
הקישור למאמרו של הרב בן הראש, שהיה ב"דעת", אינו פעיל.
המאמר בן 16 העמודים, הוא ברשותי, ואשמח לשלחו כקובץ לכל דורש, שיצרף כתובת דואר אלקטרוני
נשלח ב-19/1/2004 17:50
One of the most baffling issues that pre-occupy many students of early Christianity is the limited reference to the then new religion in the vast literature of Chazal. By the time of the completion of the Talmud, the religion of Paul was already well entrenched in the old Roman Empire. Even when Chazal do refer to Christianity, it is mostly in an off-handed manner, as if talking about an illegitimate child, that has to be kept a secret.
Many try to explain this lack of reference due to Chazal's fear of Christian reprisals, or as a result of later censuring by Christian authorities, but these excuses don't hold any merit. The Talmud authors lived in a non-Christian society, and the passages that were later censured did somehow manage to survive. We must remember that the direct successors to the Talmudic rabbis were the Ga'onim who lived in a non-Christian society as well.
I think that the Chazal were simply having trouble coming to terms with the new religion that was born in their midst, and was claiming legitimacy as a result of its Jewish ancestry. Christianity was a taboo subject to Jews in its first few centuries. Even Halachic references to it was considered taboo, and had to be veiled, so as not to admit of having skeletons in the closet. It wasn't that dissimilar than what we see regarding the Church's coming to terms with its long history of anti-Semitism, or of certain Nazi vassals coming to terms with their wartime complicity. It was only after many generations that the taboo was finally dropped and open discussion was possible.
