רוח רעה השורה על הידיים קודם נטילת שחרית

כבר בסידור רב עמרם גאון ובתשובת רב נטרונאי גאון מובאת הוראה העומדת בסתירה להנחייה שבתלמוד, בכל הקשור באמירת ברכות השחר:

בתלמוד נאמר שיש לומר כל אחת מברכות השחר על פעולה המחייבת אותה (ולכן רס"ג כינה אותן בשם – ברכות הפעולות)לדוגמה:
"כי פתח עיניה לימא: ברוך פוקח עורים, כי תריץ ויתיב, לימא: ברוך מתיר אסורים... " וכן הלאה.
מן האמור בתלמוד ברי שהכוונה היא לומר כל ברכה על מקומה ממש, ולא מובע חשש מפני אמירת ברכות במצב של טומאת ידיים, שכן רשימת הברכות מתחילה ב"כי מתער, לימא א-להי נשמה...".

בספרות הגאונים עולה חיוב לנטול ידיים לפני אמירת הברכות (מאוחר יותר נוצרה ברכת 'מודה אני' שאין בה שם השם, כדי שיהיה ניתן לאומרה טרם נטילת ידיים).
הטיעונים לצורך בנטילת ידיים עם שחר בתקופת הגאונים נראים כעניין היגייני גרידא:

"לברך כל אחת ואחת בשעתה אי אפשר, מפני טינופת הידיים העשויות למשמש, אלא כשניעור משנתו, רוחץ פניו, ידיו ורגליו כהוגן לקיים 'הכון לפני ה' א-להיך ישראל..." (תשובת רנ"ג, מצוטטת מסידור רע"ג, מהדורת גולדשמידט, עמ' ב).

[כבר היה מי שהציע שיש כאן השפעה של מנהגי טוהרת הידיים (והרגליים והפנים) טרם התפילה אצל המוסלמים]

בספרות ההלכתית של הראשונים מופיע בין ההסברים השונים המחייבים נטילת ידיים של שחרית ההסבר: " מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה עליהם ג"פ" (טור, או"ח, ד).

רציתי לשאול את חכמי הפורום למה הכוונה במונח "רוח רעה".
מונח זה מופיע כמה פעמים בספרות חז"ל והוא בעל גיוון סמנטי נרחב.
כך למשל מפרש רש"י את עניין הרוח הרעה בבבלי שבת פב, ע"א: " ריח הפה שהזבל מרקב במעיים, ויוצא ריח דרך פיו", ולעומת בפירושו על עירובין מא ע"ב גורס: "שנכנס בו שד, ונטרפה דעתו", ברטנורא מביא בשם רמב"ם שהכוונה היא: "מין ממיני החולי הבאים על בעלי המרה השחורה, שלא ינוחו עד שישבו בחושך ובהסתרה מבני אדם" (על שבת ב,ה).

נראה שבקבלה קיבל המונח 'הרוח הרעה' משמעות של ישות אונתולוגית של ממש. למשל:
http://www.shechem.org/torah/benishhi/reshon/toldot.html

האם מישהו יוכל להאיר על כך?

תודה למובארך ולירוחם, ולעולם דבריהם עיקר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

תוספות מסכת יומא דף עז עמוד ב

לריאליסט ולהרב מיימוני.


כבוד הרב שליט"א. באת להקל ונמצאת מחמיר מאוד.


א] מלבד הרמב"ם [שלא נפסק כמותו בשו"ע או"ח סי' ד' סעיף א'] אין מי שמחייב נטילת ידים בבוקר במכלי.

המחבר (שם סעי' ז') מביא את הרשב"א בתשו' שטוב להקפיד שתהיה נט"י שחרית כנט"י לאכילה, אך חובה אין כאן (ועיין רא"ש פרק הרואה שלשון ברכת על נטילת ידים בבוקר מקורה מנוסח ברכת נט"י לאכילה).

ב] הרמב"ם (פ"ז ה"ד) פסק שנוטל ידיו שחרית, ומשמע שצריך נטילה ולא מספיקה רחיצה. צ"ע מקורו. כי לשון הגמ' הוא כי משי ידיה (לשון רחיצה), ועוד שבפרק ד' (שם) אינו מצריך לתפילת שחרית כי אם רחיצה (ובדיעבד ניקוי).
(אולי מקורו בזוהר...). אך כאמור השו"ע והרמ"א פסקו שנטילה בכלי רק מועדפת על רחיצה אך לא מחוייבת.

ג] גם מי שחושש לרוחות רעות, מספיק לבטלן רחיצה פעם אחת, ולאו דווקא נטילה ג' פעמים. (עיין ביאור הלכה שם ד"ה ידקדק, ומ"ב ס"ק יז').

ד] כפי המוכח מלשון הגמ' (ברכות ס ב) אין שום עניין ליטול סמוך למיטתו. ומדקדוק לשון הגמ' והרמב"ם נראה שאף לברך מותר קודם הרחיצה.

לכן עפ"י הלכה אין חיוב בבוקר, אלא רחיצת ידים פעם אחת ועליה ברכת ענט"י.

ריאליסטי

ברוך הבא אל הפורום!

(יפה שחיפשת את האשכול הותיק כדי להדביק את שאלתך).

התשובה לשאלה תלויה במה אנו מבינים ב"דקדוק ההלכה".

א. לפי פשטות הגמרא, וכפי שביאר זאת הרמב"ם, אין חובת נטילת ידים בבוקר, אבל יש חובה ליטול ידים לתפילת שחרית. זה נעשה כמובן לפני התפילה עצמה. ולאחר, לדוגמא, ברכות השחר.

נטילה זו, כמו נטילת ידים ללחם, היא על ידי נתינת רביעית מים מכלי על כל יד. ותו לא. בוודאי שאין כאן שלוש פעמים.

ב. יש שפירשו אחרת את הגמרא על נטילת ידים בבוקר ותלו זאת בנקיון הידים למי שישן ללא בגדים בלילה, כיון הידים בוודאי נגעו בגוף והתלכלכו (לא נטמאו), ויש שפירשו זאת כעין להכנה לבוקר, כפי שהכהן היה מקדש ידיו בבית המקדש. אלו ואלו אינם מצריכים נטילה שלוש פעמים.

ג. מי שחושש מרוחות רעות, ומכך שהן התיישבו על ידיו עד הבוקר, עשוי לקבל את ההמלצה ליטול ידים שלוש פעמים ואולי כך יהרוג את הרוח או יגרשנה. סמיילי.

האם חובה להאמין שיש כאלו רוחות? האם יש מצוה להאבק בהן? כל האשכול כמדומה עוסק בשאלות אלו.

לפי סיכום זה, אפשר לשער שאיש ההלכה שדיברת איתו נקט כמו א' או כמו ב' (וכן מסתבר יותר כי מעטים מכירים את הרמב"ם או סוברים כמוהו - היום).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

דברתי עם איש הלכה היום והוא אמר לי שעפ"י דקדוק ההלכה צריך בבוקר רק שטיפת ידים קצרה ולא יותר.

מישהו יודע על זה?

לאחרונה הגיע לידיי מאמר מעניין הדן בתופעה של נטילת ידיים של בוקר, נושא שבו עסקנו באשכול זה:


Gordon, Martin L., "'Netilat Yadayim Shel Shaharit': Ritual of Crisis or Dedication?'', Gesher 8 (1981), pp. 36 – 72.

כותב המאמר מבקש להבין מה המשמעות של נטילת ידיים זו ומגיע למסקנה שיש שני "נרטיבים" עיקריים המסבירים מצווה זו: התלמוד והקבלה (מיימוני, היכון...).

לפי התלמוד, גורס גורדון, משמעה של המצווה הוא היגייני אסתטי בלבד. אדם צריך לנטול ידיו בבוקר מחמת החשש שהידיים העסקניות התלכלכו במשך הלילה.

ואילו לפי הקבלה, שלפיה עולה הנשמה עם לילה ועוזבת את הגוף, משמעה של נטילת הידיים היא היטהרות מטומאת המת. מכאן שנט"י זו, יש לה משמעות מטאפיזית של הודייה על תחיית המתים זוטה.

אני מביאה את הדברים כי בעבר דנו ארוכות במהותה של הברכה הזו ובמקומה בבוקר, אבל אני חוששת שהמאמר (שהוא עשיר בהפניות ובמקורות) אינו משכנע כדבעי.

הרי גם בתלמוד ישנן מימרות הגורסות עליית הנשמה בלילה והשגחת הקב"ה עליה. לדוגמה:

אמר ר' אלכסנדרי בשר ודם מפקידין בידו חדשים, ושוהין אצלו, והוא מחזירן בלויים וישנים, אבל הקב"ה מפקידין בידו בלויין ושחוקין, והוא מחזירן חדשים. תדע לך שהוא כן שהרי הפועל הזה עושה מלאכה כל היום, ונפשו יגיעה עליו ושחוקה, וכשהוא ישן הוא יגע ומשלים נפשו ונפקדת ביד הקב"ה, ולשחרית היא חוזרת לגופו בריאה חדשה, שנאמר: 'חדשים לבקרים רבה אמונתך [איכה ג,23].
(מדרש תהלים כה, ב)


אכן אין אנו יכולים להיות בטוחים למה בדיוק התכוונו החכמים שהביאו את הדברים, האם דבריהם היו בבחינת אנלוגיה להתעוררות ממוות סמלי (והרי כבר ציינו שנאמר במסכת ברכות ששינה היא אחד מששים של מוות) או שהם באמת סברו שהנשמה עולה בלילה.

כך או כך, מתעלם הכותב ממשמעים שונים של המונח 'הרוח הרעה' המופיע בספרות חז"ל (ושבו עסקנו באריכות במהלך דיוננו כאן), וגורס, כמו שקבעה בזמנו איקה, שאין כאן כוונה לישות אונטולוגית כזו או אחרת, אלא לריח רע או ללכלוך. פרשנות זו מתעלמת מן האפשרות שחז"ל כן ייחסו ל'רוח הרעה' משמעות של ישות עצמאית, שממנה יש להיפטר עם בוקר.

חז"ל לא היו נדיבים במיוחד מבחינת הצהרתם על מה התכוונו כשאמרו מה שאמרו, אין אנו יכולים לדעת בוודאות למה כיוונו בדבריהם, אנו רק יכולים לצייר קו מתאר (קונטור) סביב התופעות ולנסות לשער לגבי הגוונים שתחומים בהם. לדעתי, בעניין העומד פה לעיון, קבלת הזוהר ובעקבותיה קבלת האר"י, לא יצרו יש מאין בפירוש שלהם למצוות נט"י, אלא רק חידדו והדגישו מגמות שכבר מצאו ביטוי ראשוני בספרות חז"ל.

שתי נקודות בקצרה:

עמדנו כאן על הדמיון הלשוני, התכני והפונקציונלי בין ברכות השחר ובין ברכת המפיל.
יש להוסיף שכשם שכדברי נ"א אין לומר את ברכת 'המעביר' מי שישן ביום וכו', כך לגבי ברכת 'המפיל' אין לאומרה אם הולכים לישון ביום או נרדמים לפנות בוקר.

במילים אחרות, צריכות להצטרף פה שתי דרישות היחס לזמן הקוסמי [לילה או יום] וההיענות האנושית לזמן הזה [שינה או עירות].


יהוסף,
לגבי גבולותיה של ברכת 'המעביר' השרויים במחלוקת האם מדובר בברכה קצרה ולה נוספה תחינה (יה"ר וכו') או שמדובר בברכה ארוכה, אכן העניין שרוי בויכוח:

מן הטיפוגרפיה של סידורים אחדים, דהיינו מעיצוב הדף שלהם, ניתן ללמוד שיש הסבורים שיש להפריד בין חלקה הראשון (הנאמר עם שטיפת הפנים והעברת חבלי השינה) לבין חלקה השני ("ויהי רצון... בא"י הגומל חסדים טובים לעמו ישראל") ולראות בהן שתי ברכות נפרדות. בכך הם משווה בין מעמדה של החלק הראשון לבין שאר ברכות הפעולות, מה גם שנוסח 'יהי רצון' הוא פתיחה מקובלת לתחינות כבר בימי התנאים (למשל, ברכות פ"ט מ"ג), בכך הוא עשוי מעור שונה מזה של ברכות הפעולות שעניינן הודיה.

מן האמור במסכת דרך ארץ, ברור שמדובר בשתי ברכות נפרדות הנאמרות בשני אירועים שונים:

רחץ פניו אומר: ברוך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי.
לבש כליו ויצא לשוק אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום, ותסמכני לשלום, ותנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ותגמלני חסדים טובים, ותחזירני לביתי בשלום,
ותצילני מכף אויב ואורב בדרך, ותצילני מלשון הרע, ואל תרגילני לדבר עבירה וחטא ועון,
ואל אכשל בדבר הלכה ולא בשום דבר בעולם, ותצילני מכל מיני מזיקים ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבא בעולם, שלא יזיקו בי בין ביום בין בלילה אמן.
יהי רצון ה' אלהי שתראני בשמחתה של ירושלים ונחמותיה אמן.

[שים לב לחתימתה של התחינה/ברכה, בעניין נחמת ירושלים, זו חתימה האופיינית לנוסחים ארץ ישראליים מן הגניזה!]


סידורים אחרים מציגים את 'המעביר שינה' כברכה אחת שיש בה התייחסות לשני עניינים שונים (ההודייה על ההתעוררות והתחינה להצלה מפני חטא, עוון וכיוב'), מה גם שחלקה השני של הברכה מתחיל במילים: "ויהי רצון", דהיינו קשור תחבירית לחלקה הראשון. גם אבודרהם גרס שמדובר בברכה אחת: "ויש לומר שהיא ['יהי רצון...'] סיומה של ברכת 'המעביר שינה'. וכן היא כתובה בנוסחאות מדויקות סמוכה לה בלא פירוד" (עמ' מב). אכן נראה שמדובר בברכה אחת, ובין היתר בגלל האנלוגיה המובהקת (שאותה נבקש להראות להלן) בינה לבין ברכת המפיל, הברכה האחרונה שנאמרת, לפי התלמוד, לפני השינה (על עניין הטיפוגרפיה בסידורי התפילה, ראו, בר-אילן, 'טיפוגרפיה').

שאלה נוספת לגבי ברכת חבלי שינה שראוי לתת עליה את הדיבור, מה עם ה"ויהי רצון" שלאחריה, הברכה היא פתיחה לה, או שזו הצמדה חיצונית?

שחרית היקרה

איני יכול להניח שהרעיון שהצבעתי עליו לגבי ברכת חבלי שינה תקף בכל הברכות. הקריטריון הוא האם הברכה משמעותית ועיקר גם ללא הביטוי המסויים לה הן הוצמדו.

למשל שלא עשני גוי ועבד וכו' שהבאת את המספיק, הייתי מקבל דבריו רק כהזדמנות לברך, אך לא כעיכוב לברכה, וכעין הדברים במעביר חבלי, אם כי שם יש יותר סברא לעכב מאשר במעביר חבלי שינה. שכן במעביר הרי התקיים כבר העברת החבלים בעצם הקימה, משא"כ הברכות הנ"ל י"ל שבאופן טבעי אדם לא אמור לחוש בהשוואה לולא שמזדמנים לפניו עבד וגוי.

אגב, מה עם הנותן ליעף כח?

לשחרית.

כתבת: <"הרי שהמעבר מן הלילה ליום, ... אין מדובר פה בטקסט ליטורגי בלבד אלא גם בעשייה ריטואלית שבאה לאשש את המעבר הזה">

השבוע נתקלתי בספר הפרדס שער תשיעי, (לרבנו אשר בן רבנו חיים ממונתשון (מונסון ארגון, ספרד), תלמיד רבנו יהודה בן הרשב"א, הוצאת שלם, ירושלים תשמ"ה, עמוד צג:, ומצאתי בו אולי כדברייך, שכתב:

"ומסתברא לי שהישן ביום אינו חייב לברך המעביר חבלי שינה מעיני, או הפושט בגדיו ביום וחוזר ולובשן, שאינו חייב לברך אותן ברכות המתוקנות על כל דבר ודבר, *שברכות אלו לא נתקנו אלא להשלים למאה ברכות*, *ושיברכו אותן בשחר* לפי שנראה כל אדם, כאילו נולד עכשיו, ... ומודה להשם יתברך שנתן לו בגד ללבוש, *ואין ברכות אלו כשאר ברכות הנהנין, שמברך בכל פעם שנהנה*...".

מנקודת ההנחה שבדבריו, אין כל קושי להבין את אמירת ברכות השחר בבית הכנסת שלא בשעת הפעולה, שהרי אין הן ברכות נהנין, ואף לא ברכות הודאה, על פעולות מסויימות ומדוייקות, שיש לאומרן בשעת הפעולה, אלא הן ברכות "כלליות", בעלי קטיגוריה משלהם, ש"הומצאו" כדי להשלים את מאה הברכות, ולכן, אולי אפשר לומר כדברייך, שברכת המעביר, אינה על הרחיצה, אלא על העברת חבלי השנה, אך לצורך הברכה, היא הוצמדה לפעולת הרחיצה, ולכן אף ייתכן, שאם האדם לא רחץ את פניו כדי ל"התעורר", אלא רץ ריצת בוקר, ייתכן שעליו לברך ברכה זו, מאחר וישנה פעולה מעוררת.

שיהי' לך ולכולם, פורים שמח, עם ''והשבות לו כגמולו" או מבלעדיו.