החברה והנבואה בתורה וביעודו של עם ישראל

הייתי רוצה לעסוק כאן במשמעות של החברה והנבואה בתורה ותכלית של עם ישראל.
אתחיל בסיפור גן עדן ואוסיף ואתקן על הפירושים שהבאתי קודם לכן כאן בפורום. זאת מפני שלדעתי סיפור גן עדן הינו המפתח להבנת התורה כולה.
הרעיון העיקרי הוא: האם בעניין של 'טוב ורע' האדם ישמע בקול ה', או בקול אחר. הרמב"ם הפריד בין אמת ושקר ולטוב ורע, וטען שהבחנה בין אמת לשקר היתה לאדם לפני החטא. אני מעדיף לכלול גם את הטוב והרע בתוך מושגי אמת והשקר, והייתי אומר שעד לחטא, לאדם לא היתה יכולת להשיג טוב ורע משל עצמו. החטא היה בכך שהאדם העדיף לקבוע בעצמו באופן סובייקטיבי מה הוא טוב ורע, ולא פשוט לשמוע בקול ה' (הרש"ר הירש כתב דברים דומים). הוא העדיף את הסובייקטיביות שלו שמן הסתם משועבדת לאינטרסים שונים, על-פני האמת האלהית.
העדפה זו נבעה ככל הנראה מהשפעות חברתיות. עד החטא ובריאת האשה, לא רק שהאדם לא חטא, אלא גם היתה לו יכולת מופלאה לזהות את שמותם של כל החיות, ואילו לאחר שהוא הפך להיות שניים פתאום יש תאוות, גאוות ואולי גם קנאה. וכבר אמר רבי אליעזר הקפר, שהתאוה, הקנאה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.
כשאדם לבדו, זה קל מאד לעבוד את ה', הדברים ברורים יותר, והוא פחות נתון להשפעות חיצוניות. (וטו הביא מאמר שממחיש זאת היטב: http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=2&topic_id=124303). הנבואה לרוב מתחילה תמיד כשאדם לבד (הדבר בולט בסיפורי האבות ובמשה ואף בהמשך). הנבואה היא שמיעה מחודשת בקול ה', היא התיקון של חטא גן עדן. זאת מפני שהנבואה הישראלית בניגוד לחזיונות הגויים, עוסקת בהשגת האמת האלהית בעניין של טוב ורע, ולא תיאור נסתרות והעתידות סתם כך.
כך גם להיות יהודי מאמין בגלות זה הרבה יותר קל מלהיות יהודי בארץ. להקים קהילה יהודית מפוארת בגלות זה גם יותר קל מלהקים מדינה יהודית בארץ ישראל. השאלה היא האם הקהילות היהודיות בחו"ל באמת דבקו בטוב ורע האמיתי.
החברה בטבעה מונעת מן האדם להשיג דעת טוב ורע, מפני סיבה שעדיין לא ברורה לי, ואולי מישהו יוכל לעזור לי בזה, אבל נראה שזה האתגר הגדול של עם ישראל, זה האתגר של התורה. להחזיר את הטוב ורע לה', בכך שעם שלם יקבל זאת. כלומר, החברה היא זו שגרמה לאדם לרצות לקבוע טוב ורע בעצמו, ואילו עם ישראל אמור להקים חברה שתקבל את הטוב והרע האלהי. לכן נאמר על האדם לפני שחטא ש'לא טוב היותר האדם לבדו' כי האתגר הוא שנדע ש'אין עוד מלבדו'. הטוב האמיתי יתגלה רק כשיש אתגר לעשות אותו, ואתגר זה קיים רק כנמצאים בחברה.
תמיד שאלתי את עצמי בפסוק "למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך", מה רע אם אדם פשוט מבקש בטובת רעהו רק לשם טובת רעהו? למה בנאום הגדול של יהודה מול יוסף המניע העיקרי שהוא ערב לאחיו היא כדי שלא יחטא לאביו ?
אולי התשובה טמונה בכך, שאין ערך לאחדות החברה עצמה כאשר היא לעצמה, אלא שצריך להתאחד למען ה'. כלומר, במקום שנקים חברה כדי לשפר את רמת החיים שלנו (נראה לי שזו הסיבה העיקרית לחברות מאז ומעולם), אנחנו מקימים חברה למען הרעיון האובייקטיבי.
הרבה טועים חושבים שהקומוניזם הוא רעיון מוסרי ונשגב, רק שהיישום שלו נכשל, ועדיין לא הגיע העת לממש אותו. נראה שעל-פי האמור לעיל, הקומוניזם הינו פסול מיסודו בשל העובדה שמטרת החברה בו היא רק לשם שיפור את רמת החיים של הפרט. יוצרים אחדות כדי לנצל משאבים שונים אשר בסופו של דבר יועילו לכולם. אולי הגרוע מכל הוא ליצור אחדות כדי שנוכל להמציא טוב ורע אידיאלי שיהיה לכולנו נוח לחיות איתו, וזו אולי מטרתם של מדעי הרוח באקדמיה.

נראה שכל הרעיון של שעבוד מצרים קשור לדברים אלו. ה' ידע שעם ישראל יתקשה להמנע מעבודת אלילים, אבל הדבר שהוא יתקשה בו ביותר זה להמנע משעבוד לאליל החברה. מצרים כמו ארה"ב של ימינו היתה האימפריה של העולם מבחינה חומרית ותרבותית. זה היה המקום הטוב ביותר לחיות בו, וכולם רצו להגשים את החלום האמריקאי להצליח במצרים. מה מנע מבני יעקב לחזור לארץ ישראל לאחר הבצרת? אולי הגישה שאמנם יש מסורת ותורה וחשוב לשמור על הגחלת (שמות עברים וברית מילה), אבל אם אנחנו כאן במקום הטוב הזה, אז כנראה שזה רצון האלהים. מצרים מבורכת יותר מכל הארצות, וזה מן הסתם בגלל שהם כנראה המוסריים ביותר. לכן יש להתרגש כל פעם שנשיא מצרים עושה כבוד ליהודים ונותן אישור להחלטות המדיניות שלהם או שמבקר בבית הכנסת שלהם, שהרי אם הוא העומד בראש המעצמה הגדולה אז הוא גם מייצג קנה מידה מוסרי ראוי לחיקוי. (כל הפיסקה האחרונה נכתבה בציניות כמובן). אומרים שלא היתה בעיה לברוח ממצרים (אהרן יצא אל משה ללא כל מניעה), אבל הישראלים העדיפו להיות עבדים בחברה המפותחת ביותר בעולם במקום להיות בני חורין בארץ ישראל.
לכן, היה צורך להמחיש לעם עד איזו רמת שיעבוד אפשר להגיע אצל אליל החברה. ברגע שעובדים את אליל החברה, אז מתחילים לשמוע בקול האדם במקום בקול ה', ואז גם שוכחים את שם ה'. הגאולה התחילה לא כאשר צעקו אל ה', אלא כאשר צעקו סתם. מספיקה ההבנה שאליל זה אינו טוב וצריך להפסיק לעבוד אותו, ואז "ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה". כך גם בדורנו, מספיק היה להבין שהחיים בגלות זה רע, כדי שיהיה סיוע משמים להקים מדינה.
לכן רק משה אשר גדל מחוץ לחברה הישראלית (שהשעבוד אליה היה חזק יותר לשעבוד לחברה המצרית), ובסופו של דבר גם מחוץ לחברה המצרית, הוא זה אשר הצליח להגיע לנבואה - לשמוע שוב טוב ורע אלהי. אצלו התהליך התחיל כאשר הוא נשאל "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשׁפֵט עָלֵינוּ", ולא היתה לו תשובה. הרי על-פי איזו אמות מידה הוא יכול לשפוט את אחיו? מי אמר שהמוסר של משה טוב יותר משל אותו רשע? משה הגיע למדבר לא מתוך פרישות מהחברה אלא מתוך מציאות של בידוד רעיוני מהחברה. מפני שהוא עדיין קיים חיי משפחה, והיה ערב לאחיו שבמצרים. הצאן במדבר עזר לא לראות כיצד שעבוד האדם לחברה, דומה לשעבוד הכבש לעדרו. הכבשים אינם הולכות אחר הרועה, אלא אחר הכבשים האחרות, והרועה הוא המכוון אותם מבלי שהם מודעות לכך. לכן כששאל משה את ה' "מי אנכי" בהקשר של להוציא את העם ממצרים, התשובה היתה "וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" , כלומר "מה שעשית עם הצאן היום זה לא היה במקרה. יש לך את היכולת גם להוציא חברה שלמה ממצרים ולהביא גם אותם לעבוד את האלהים על ההר הזה. מה שקרה לך היה יהיה לך לאות.".

אולי עם ישראל קיבל את התפקיד לעשות את התיקון הזה בזכות אברהם " אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו". כלומר, אברהם בניגוד לדור הפלגה שניסו לעשות להם שם, חתר לגלות את דרך ה'. מסיבה זו היה עליו לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו, כדי שיוכל להתבודד מהמוסכמות החברתיות שבהם גדל, ולפתח מחשבה עצמאית. ברגע שהוא הבין שיש דבר שנקרא דרך ה', אז הוא גם הבין שהשגת טוב ורע אינה תלויה בחכמתו, אלא במידה שבו הוא מוכן להקשיב לקול ה' – "עֵקֶב אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקלִי וַיִּשְׁמר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרתָי".
זה התפקיד של עם ישראל, וזה עניינה של התורה. הרעיון הוא להבין נבואה לעולם, להביא את דבר ה' באופן מתמיד. ה' אמור לשכון בתוך עם ישראל, הווה אומר יש קשר קבוע עם ה'. השאיפה היא שתהיה התגלות של טוב ורע כל הזמן. כמו שהיתה בסיני (לא בהכרח בשיתוף כל העם) וכמו שהיתה בסנה הבוער. היפוך האותיות של סנה הוא נסה. הדרך הרגילה שאדם רוכש ידיעות של טוב ורע היא באמצעות הנסיון, אבל לנו נאמר "לא תנסו את ה' אלהיכם", והשאיפה היא שהדעת תבוא אלינו מתוך התגלות. כשנאמר "הנִּסְתָּרת לה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד- עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזּאת", הכוונה היא אינה שנסתפק רק במה שכבר ידוע לנו כדי לקיים את דברי התורה, אלא שנשאף להתגלויות נוספות. כשנאמר על דבר שהוא נגלה, הכוונה היא שמטבעו הוא אינו גלוי. התורה היא דבר נגלה, ואילו חוקות הגויים הם דבר ידוע ומוכר.
אולי בגלל זה התורה שבכתב אינה ספר של מצוות, אלא יותר ספר של אמונה, ואילו התורה שבעל-פה כפי שהיא מצטיירת בתורה שבכתב תלויה במערכת של נבואה, כהונה ומשפט. אם מתבוננים היטב רואים שמנהיגי ישראל בתחילת הדרך היו כולם נביאים, משה ושבעים הזקנים, יהושע והשופטים, ובמידה מסויימת גם שאול, דוד ושלמה. כשרצו ישראל לעשות להם מלך ככל הגויים, אז הנבואה החלה להפרד מהמלכות עד שדעכה כליל. זאת מפני שהשאיפה לשמוע בקול אדם במקום בקול ה' התעצמה ולנבואה כבר לא נשארה משמעות. תחילה החלו להעריץ את החכמה העצמאית (בימי שלמה) , לאחר מכן בחרו נביאים לפי טיב נבואתם (דב"ב יח יז), עד שלבסוף הוחלט שחכם עדיף מנביא, ואת הביטוי "לא בשמים היא" פרשו בהקשר של תורה משמים, במקום בהקשר של מצוות התשובה.

השאלה היא כיצד בימינו מחזירים לעם את היכולת לשמוע בקול ה', במקום לשמוע בקול החברה.

,,,*לפיכך קראתי שם חיבור זה: משנה תורה – לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבע"פ כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם...*"

איש ציפ – אתה הוא זה שעושה צחוק, ומזלזל בכבודו של זה שהוכתר בתארים שאף חכם לא הוכתר לפניו,וגם לא אחריו. "ממשה עד משה לא קם כמשה". ה"פשיט החזק" "הנשר הגדול" "עמוד ימני".

"אין הנבואה שורה אלא על 'חכם' 'עשיר' ו'גבור'" את זה חז"ל אמרו, הרמב"ם לא המציא גישה יחודית משלו לנבואה, והכיוון הוא מלמטה למעלה, ולא להיפך.

הציטוט למעלה מובא מתוך ההקדמה ל"משנה תורה", ספר שקיבל לגיטימציה - ולומדים ממנו ומלמדים ממנו כל גדולי הדור שקיבלו אותו למרות דבריו של הרמב"ם שמי שקורא אותו אינו צריך לתורה שבע"פ -– מה זה אומר לך ? אם גדולי תורה לא היו נוכחים באמיתות דבריו,כשכתב אותם כשהוא נסמך על חז"ל, היו מאשרים אותו לדעתך? וזה אחרי שהיה מוחרם מאה שנה אחרי מותו. לדעתך גדולי התורה וחכמיה אינם מכירים את מה שנכתב בשאר חיבוריו?

חכמי התורה לא היו שווים מבחינת מעלתם, כמו שאמרו חכמים-

"שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן: שלושים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כ*משה* רבנו: ושלושים מהם ראויים שתעמוד להם חמה כ*יהושוע בן נון*,,,,,"

שאמרו כ"משה רבנו" אל תשכח להבחין בהבדל שיש בין דמיון לשיויון.

הרמב"ם, ור' יהודה הלוי, שני חכמי תורה, ובכל זאת...וכפי שכבר הבאתי באשכול על "נטילת ידיים" הרמב"ם "הריח" את הגישה שהושפעה מתורת הנסתר= הקבלה. והחלה לתפוס תאוצה בימיו,התנגד לה, והזהיר מפני ההתנוונות האמונית שעלולה להתפתח ממנה.
ר' יהודה הלוי "מסמל" את הגישה שנגדה יוצא הרמב"ם "במורה" גם אם אינו נוקב בשמו בפירוש.

הטעות הנפוצה לחשוב שהרמב"ם מסתמך על אריסטו בכתביו נובעת ממבט שטחי על כתביו. הרמב"ם בכתביו הפילוסופים חייב היה להתייחס לפילוסופים היונים והמוסלמים, מכיון שדבריהם היו מפורסמים בין "תלמידי החכמים" באותם ימים (במורה הוא אף מקדיש להם את ספרו)והם הושפעו מהם, ביניהם חכמים בקנה מידה של הרב סעדיה גאון, שספרו "אמונות ודעות" הושפע מחכמת המתכלמין.ותלמידו אבן אעקנין הושפע מאוד מחוכמת אריסטו והמתכלמין גם יחד,כדי להתאמת איתם,ו"לגבור בראיות שכליות" על ה"אחרים", היה חייב ל"הביא" את דבריהם, כדי "לגלות" את טעותם ולסתור אותם. והיות והוא דגל במאמר חז"ל "קבל האמת ממי שאמרה", כשהוא נסמך על "בן-זומא" באבות שאומר," מיהו החכם- הלומד מכל אדם",קיבל את הדברים הנכונים שאמרו, ודחה את הלא נכונים.




תוקן על ידי - איקה - 25/01/2004 5:32:56

.


סליחה שאני מכניס ראשי בין שניכם, אך רק הערה קטנה:


נאום יהודה מול המשנה למלך מצרים, הוא מלאכת מחשבת הבנויה מדרגה מדרגה.

כאשר יוסף לא יכול להתאפק יותר, הוא פורץ בבכי, ואומר אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי.

והרי כבר אמרו לו פעמים מספר שאביו חי, מדוע שואל שוב לאחר שהזדהה?

ונראה כי לדעתו קיימת האפשרות שכל שאמר יהודה, הוא כדי לעורר רחמים על האב הזקן הממתין לבנו האהוב, לאחר שאת אחיו שכל.

וכך אני מבין את דברי יהודה. וחטאתי לאבי כל הימים הוא עוד נדבך בשרשרת הטיעונים אודות סבל האב, איך ארעלה אל אבי והנער איננו אתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי.

איקה ,
את עושה צחוק .
ברור שהרמב"ם יאמר (ולדעתי נראה שהוא אמנם חשב כך .) שהוא מתבסס על חז"ל , ולא על אריסטו או הקוראן נניח .
אבל סביר שגם ריה"ל יאמר שהוא מתבסס על חז"ל , כך ששאלת אריק נותרה עומדת ואיתנה .
שבת שלום .

אריק,

מנין לי? מדברי הרמב"ם עצמו!

אביא לך מקצת מהדברים אותם הוא אומר בהקדמות לחיבוריו

בהקדמה להקדמה למסכת אבות: (שמונה פרקים)

"ודע, שהדברים אשר אומר בפרקים אלו ובמה שיבוא מן הפירוש, אינם דברים שבדיתים מעצמי, ולא בפרושים שחידשתים. אמנם הם עניינים ליקטתים מדברי חכמים במדרשות, ותלמוד וזולתם מחיבוריהם..."

בהקדמה לפירוש המשנה:

אני משה בן מיימון הספרדי בניתיהו, ומים התלמוד משיתיהו, ומספיר התוספתא יסדתיהו, ובפוך ספרא רבצתיהו, ומזהב ספרי טחתיהו,, ובדברי הגאונים סמכתיהו, וככסף הצרוף זקקתיהו, ובמעבה לבי יצקתיהו....."

בהקדמה למשנה תורה:

ובזמן הזה תקפו הצרות יתרות, ודחקה השעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבוננו נסתתרה – לפיכך אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו ואין מבין ענייניהם כראוי, אלא מעט במספר. ואין צריך לומר התלמוד עצמו. הבבלי והירושלמי וספרא וספרי והתוספתא, שהם צריכים דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך – ואחר כך יודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים ושאר דיני התורה היאך הוא. ומפני זה ניערתי חוצני (שינסתי מותני) אני משה בן מיימון הספרדי ונשענתי על הצור, ובינותי מכל אלה הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים,,,,לפיכך קראתי שם חיבור זה: משנה תורה – לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבע"פ כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם..."

איקה,
מנין לך שגישת חז"ל היא גישת הרמב"ם ולא גישת ריה"ל?

אני אעיין שוב בכוזרי. אבל נראה לי שהכוונה היא בעניין התורה, ולא באופן שבו צריך לקיים אותה. כלומר, התורה מגיעה אלינו בדרך נס, אבל את המצוות מקיימים באופן אקטיבי עם כל הקושי הכרוך בהם.

ומה פירוש דבריך" הדרך להשיגם היא מה'" ולא באמצעות השכל?

זו גישתו של ר' יהודה הלוי.שהכיוון הוא מלמעלה למטה,ולא מלמטה למעלה.

דווקא הדברים האחרונים שכתבת מקובלים עלי מאד.
אבל פעם ראשונה ששמעתי פירוש כזה על גישתו של ר' יהודה הלוי.
לא זכור לי שכך הבנתי את הכוזרי שקראתי אותו לפני הרבה מאד זמן. אשמח אם תרחיבי בעניין.
אבל הצורה שהצגת את גישתו של ר' יהודה הלוי אינה הגישה שלי. אני לא סומך על הנס.