וטו: "אהבה"
שורש המלה היא "הב" כלשון הבה שהיא התמסרות לדבר מסוים. הפתיחה באות א' שבראש תיבה מורה על דבר הנובע מעצמו של המדבר [אעשה, אלך, אשמע וכו']. נלמד מכך שאהבה היא התמסרות עצמית. התמסרות היא כל מאמץ הנעשה להעדיף דבר על דבר. מבחינה זאת מתחילה דרגת האהבה מכל פעולה באשר היא מועדפת על המצב העצלותי ואכן כן אני אוהב להקליד כעת מאשר לא להקליד. אך התמסרות כזו היא אהבה "פחות מכשיעור" שלכן לא ישתמשו בה אלא ברמת מסירות גבוהה.
אהבת הזולת היא ההתמסרות למען טובת הזולת או למען היות בקרבתו. הרש"ר הירש ז"ל על הכתוב "ואהבת לריעך" מציין דרגות אהבה בין אהבה "ל" לאהבה "את". אהבה "ל" מצטיינת ברמה נמוכה של עשיית פעולות למען ואילו אהבה "את" היא התמסרות לנוכחות הזולת בדעת שהיא אינטנסיבית יותר [אבל לפעמים גם אנוכיית יותר וגם יותר תלויה בדבר].
לסיכום: המלה "אהבה" מורה על מסירות רצוי עבור רצוי יותר.
[לפי זה מתפרש הכתוב "ואהבת וכו' 'בכל לבבך' היינו מסירות מה שלבבך כבר קשור אליו, 'בכל נפשך' היינו מסירות כל חיי נפשך, 'בכל מאודך' היינו מסירות אף מה שעדיף לך על החיים.]
שחרית: ...
הרחבת את הדיבור על ההתמסרות שבאהבה, אני הייתי מדברת אולי על ההתמזגות, ההתערות, ולעתים טשטוש הגבולות בין האוהבים, מה שבאמת קורה בעת מעשה האהבה.
כך או כך, כמו שהבאת מדבריו של הרש"ר הירש, יש להדגיש שיש סוגים שונים של אהבה, חלקם מקיימים את הפועל 'הב' כלשונו... האוהב יכול להיות תובעני ודורש התמסרות ולאו דווקא מתמסר בעצמו.
האם אהבה היא ר ג ש או שמה באהבה בא לידי ביטוי ה י ח ס? מה אתם אומרים?
וטו: ... את מתייחסת למושג כפי אשר נגנב בעולם המערבי. לשם הצניעות, אמשיל משל שמישהו מאד אוהב גלידה וקורא לאכילת גלידה "עשיית אהבה". אהבה היא מסירות ורוב בני אדם מתמסרים הרי להנאות, לכן ככל שגדולה ההנאה גודלת דרגת מסירות האהבה. לכן "תפסו" את המלה "אהבה" עבור מה שלדאבוננו רווח בעולם כאהבה הדומיננטית.
אנחנו מוצאים שקוראים שם כללי לפרטים החשובים שבו. ישנם הרבה שקוראים להם בוש, אבל "סתם בוש" הוא ג'ורג כי הוא החשוב שבהם. כך בתחילת התורה "ויקרא אלוקים, לאור, לרקיע, ליבשה, למקוה המים". במקרים אלו הפרטים עליהם נקרא שם הכלל הם העיקריים החשובים אובייקטיבית. אבל במקרה האהבה, עיקר האהבה האובייקטיבית היא להווה, אלא שבני אדם חוטאים בתאוותם ומצמצמים את האהבה לאיזור מהנה מצומצם ולמען איזור זה הביובי, הקריבו את המונח הקדוש "אהבה".
לסיכום, יש שני רגשות שונים לגמרי שנכללים במושג "אהבה":
1. רגש אגואיסטי - התמסרות להתקרב לזולת וליהנות ממנו
2. רגש אלטרואיסטי - התמסרות לעזור לזולת ולהיטיב עמו
וגם חז"ל הבדילו ביניהם:
1. "אהבה התלויה בדבר" - אגואיסטית - כאהבת אמנון לתמר: הוא רצה להתקרב אליה למרות שזה לא היטיב עמה
2. "אהבה שאינה תלויה בדבר" - אלטרואיסטית - כאהבת יהונתן לדוד: הוא רצה להיטיב לדוד למרות שכתוצאה מכך דוד נאלץ להתרחק ממנו
נשלח ב-1/2/2004 00:00
לא אהבתי ת'אשכול
נשלח ב-31/1/2004 23:52
איקה: אם הדברים שלך כוונו אליי, אז לא הבנתי אותם ואשמח אם תסבירי.
נשלח ב-30/1/2004 13:06
"אמר ר' יוסי יאמרו מאיר שכב יהודה כעס יוסי שתק תורה מה תהא עליה"
תודה ללמך
ושבת שלום
נשלח ב-30/1/2004 12:35
לא הבנתי מה זה "סיפור אברהם" - איפה יש סיפור שמראה שאברהם רצה להתקרב לאשתו ולדבוק בה בכל לבבו, כדרכם של אוהבים בימינו? לי נראה יותר, שהקשר ביניהם היה קשר של שיתוף פעולה למטרה משותפת - "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". העובדה שאברהם שיבח את אשתו לאחר מותה, לא מראה שהייתה ביניהם אהבה של קרבה ודבקות.
גם בקשר לפלטי לא הבנתי - אם אכן היחסים שלו עם מיכל הושפעו מיצר הרע, אי אפשר ללמוד מהם מהו האידיאל, כפי שלא נלמד ממעשה דוד ובת-שבע.
ועוד: ייתכן שפלטי ריחם על מיכל, על כך שנגזר עליה לחיות עם בעל עסוק שאין לו פנאי בשבילה, כמו שניתן לקרוא בכמה מהמאמרים בדף הזה:
http://www.tora.us.fm/tnk1/dmut/dmut/654.html
נשלח ב-30/1/2004 12:25
אראל, סיפור אברהם שאהב את שרה בכל לבו - סותר את כל תיאוריית החלוקה שלך. ו"אשת חיל" - הם דברי שבח? זהו?
יצר הרע רחמנא ליצלן - ולמי מבני האדם אין יצר הרע – אתה מכיר אחד כזה? הרי הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.
וזה סותר את התיאוריה שלך – כי גם כשנגזר עליו – שלא "לגעת" בה, המשיך לאהוב אותה בכל ליבו, וויתר על התשוקה המינית שהיא מטבעו של כל אדם באשר הוא אדם, ובלבד להמשיך להיות קרוב אליה.
שבת שלום
תוקן על ידי - איקה - 30/01/2004 12:59:57
נשלח ב-30/1/2004 12:08
לגבי אברהם, הוא לא מקרה יוצא מן הכלל, כי כפי שהסברתי, אין סתירה בין אהבת ה' שהיא רצון להתקרבות ודבקות בה', לבין אהבת אדם שהיא רצון לתת ולעשות חסד לאדם, ובכלל זה גם לשבח את האדם על מעלותיו. הבעיה היא רק כאשר האהבה לאדם הופכת להיות רצון להתקרב ולדבוק באדם במקום לדבוק בה'.
בקשר לפלטי, לפי המדרש שהבאת נראה שהיה לו יצר הרע אך הוא התגבר עליו. זה לא סותר את התיאוריה שלי.
תוקן על ידי - אראלסגל - 30/01/2004 12:09:35
נשלח ב-30/1/2004 11:34
1. לא הכל כתוב בתורה במפורש, כידוע היא כתובה בראשי פרקים בחידות ומשלים. לגבי ה"אהבות" אין תורה שבכתב ללא תורה שבע"פ שם מוסברים "סוגי" האהבות לפרטיהן.
2. לא הבנתי לגבי אברהם - הוא מקרה היוצא מן הכלל - היה לו מקום גם לאהבת ה' וגם לאהבת אשתו? עיין ערך מדרש תנ"י, חיי שרה ג' - על קינת אברהם 'אשת חיל מי ימצא'.
3. לגבי פלטיאל על שלא יכול היה ל"התקרב" - הסיפור מורכב מכדי שתפתור אותו "בכך גם לגבי פלטי ומיכל" - היה מתאים לומר עליו את מאמר חז"ל "אפשי ואפשי אך מה אעשה שהשם יתברך גזר" וכו', הוא היה נתון ב"מלכודת" אבל זה לא סותר שאהב אותה באהבה שאינה תלויה עד שנעשה לה כאשה לגילויי חיבה ודאגה.
תוקן על ידי - איקה - 30/01/2004 11:41:39
נשלח ב-30/1/2004 10:13
איקה: ייתכן שאברהם אהב את ה' למרות שלא נצטווה על כך, כמו שהוא קיים הרבה מצוות אחרות שלא נצטווה עליהן...
בכלל לא כתוב שאברהם אהב את שרה. למרות זאת נראה מובן מאליו שהוא אהב אותה, אך לא אהבה של התקרבות ודבקות, אלא אהבה של חסד ונתינה.
כך גם לגבי פלטי ומיכל.
נשלח ב-28/1/2004 00:14
אראל,
משתמע מדבריך שאברהם אבינו שהוא היחיד שנתכנה בתואר "אוהב ה'" –"אברהם אוהבי" והוא הסמל לאהבת ה' – לא אהב את ה' בכל לבבו. – כי הוא לא נצטווה על זה, ונשאר לו מקום גם לאהבת אשתו?
אגב, את אהבת פלטיאל בן ליש למיכל לא הזכרת – אהבה שאינה תלויה בדבר.
נשלח ב-27/1/2004 20:16
הנה כמה פירושים למצוות "ואהבת את ה' אלהיך":
* הרמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה א (http://mechon-mamre.org/i/1102.htm): "והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ--מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צמאה נפשי, לאלוהים--לאל חי", כלומר - אהבת ה' היא תאוה להתקרבות ודבקות.
* הרמב"ם, הלכות תשובה פרק י (http://mechon-mamre.org/i/1510.htm): "אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן, כדי שאינצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את ה', על דרך זו: שהעובד על דרך זו, הוא עובד מיראה; ואינה מעלת הנביאים, ולא מעלת החכמים. ואין עובד את ה' על דרך זו, אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה--לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה: אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל. ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד, ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו,ה; דברים יא,א). ובזמן שיאהוב את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה. וכיצד היא האהבה הראויה: הוא שיאהוב את ה' אהבה גדולה יתרה רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד--כאלו חולי האהבה, שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשוכבו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, ושוגים בה תמיד, כמו שציוונו, "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו,ה; דברים י,יב; דברים ל,ו). והוא ששלמה אומר דרך משל, "כי חולת אהבה, אני" (שיר השירים ב,ה); וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה.... דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו,ה; דברים י,יב; דברים ל,ו): אלא בדעה שיידעהו. ועל פי הדעה--על פי האהבה--אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה". כלומר, אהבת ה' משמעה עזיבת כל האהבות האחרות.
* הרמב"ן, פירוש על דברים ו5 (http://www.tora.us.fm/mfrjim/rmbn/MefarsheyTanach005-06.htm): "בכל לבבך - על דעת המדרש (ספרי ואתחנן ו) הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה, כענין תאות לבו נתת לו (תהלים כא ג), אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו' כה), אם כן בכל נפשך הנפש המשכלת, וכן והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (ש"א כה כט). וכדברי רבותינו שדורשין בגמרא (ברכות נד א) מכאן יהרג ואל יעבור, יהיה {בכל נפשך} תוספת, מפני שאמר בכל לבבך ובכל מאדך אמר גם כן בכל נפשך. וטעם שתאהבנו כנפשך, שתתן אותה באהבה. או שנקראו היסורין או האברים חצי הנפש, ובהריגה יאמר בכל נפשך: ור"א אמר כי {נפשך} המתאוה. כמו כנפשך שבעך (להלן כג כה), נפש שבעה תבוס נופת (משלי כז ז), אל תתנני בנפש צרי (תהלים כז יב). {ובכל לבבך} הוא הדעת, והוא כנוי לרוח המשכלת, כי היא המרכבה הראשונה לו, וכמוהו חכם לב יקח מצות (משלי י ח). ודברו קרוב בפירוש {בכל לבבך}, ממה שאמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך: וטעם ובכל מאדך - כלומר מאד מאד, והטעם רב רב אהוב אותו. ועל דעת רבותינו (ברכות נד א) בכל ממונך. ויקרא הממון {מאד} כי יכנה אותו ברבוי, כמו שקורא לו {המון}, טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים (תהלים לז טז), והנם ככל המון ישראל (מ"ב ז יג). ויקרא {חיל}, ישאו על כתף עירים חיליהם (ישעיה ל ו), חילך כל אוצרותיך (ירמיה יז ג) את החיל הזה (להלן ח יז). יאמר בכל רבוי ממונך, וכמוהו אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו (מ"ב כג כה), מפני התנדבו בענין ביעור ע"ז ועשיית הפסח: וענין האהבה בארו אותו רבותינו. והמפורש שבדבריהם מה שאמרו בספרי (עקב) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים, בשביל שאזכה לעולם הבא, ת"ל לאהבה וגו'. ואשר אמר להם משה תמיד, למען ייטב לך, ולמען תאריך ימים (לעיל ד מ) ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (לעיל ד א), יזהירם ביראה על דרך התוכחות, לומר שאם יחטאו לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עליה. או שהחסיד צריך להיות אוהב וירא, כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה מאהבה שאין אוהב שונא, ועשה מיראה שאם באת לבעוט אל תבעוט, וכבר נתבאר זה בדברי החכמים".
* רש"ר הירש, פירוש דברים ו5: הפירוש לא נמצא לפניי, אולם גם הוא הסביר, שמשמעות המצוה היא, להפנות את כל כוחות הנפש למטרת ההתקרבות אל ה', ופירש בהתאם את מאמרי חז"ל בנושא זה.
תוקן על ידי - אראלסגל - 27/01/2004 20:17:47
נשלח ב-27/1/2004 20:06
דיוטימה: התכוונתי לכך שלא מופיע השורש "אהב", ולכך שיש הדגשה על החסד: היחסים בין בועז לרות התחילו בחסד שבועז עשה עם רות הנכריה, והסתיימו בחסד שרות עשתה עם בועז הקשיש "היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר". זו בהחלט לא אהבה רגילה בין זוג צעירים (ולדברי חז"ל, בועז נפטר בשיבה טובה מיד לאחר החתונה)... אולם, אני מסכים שזו לא ראיה מכרעת.
כולם: המטרה העיקרית שלי באשכול זה היא לברר את משמעות המצוה "ואהבת את ה' אלהיך", ובפרט את ההמשך "בכל לבבך". נצטוינו לאהוב את ה' בכל מחשבותינו ורגשותינו, ואם כך - אין מקום לאהבת אדם, כי מי שמפנה את מחשבותיו לאהבת אדם, כבר לא אוהב את ה' בכל לבבו!
מצד שני, יש מצוות "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבתם את הגר"!
לכן חשבתי שצריך להבחין בין שני סוגי האהבות שנזכרו למעלה - אהבה של התקרבות ודבקות, ואהבה של נתינה וחסד:
* המצוה "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך" מתייחסת בוודאי לאהבה של התקרבות ודבקות, כי אין משמעות לחסד כלפי ה', "אם צדקת מה תתן לו? או מה מידך ייקח?!". זה מתאים לפירושים של חכמי ישראל - ע' בהמשך.
* המצוות "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבתם את הגר" מתייחסות לאהבה של נתינה וחסד, כמו שניתן ללמוד מהמסקנה המעשית שמסיקים ממנה - מצוות גמילות חסדים; לתת לאחרים, כפי שהייתי רוצה שיתנו לי.
אהבה בין איש לאישה היא, כמעט תמיד, אהבה של התקרבות ודבקות; איש שאוהב אישה, לא יכול לאהוב את ה' בכל לבבו. לכן, רוב האהבות בין איש לאישה בתנ"ך הן שליליות. במקרים המעטים שבהם יש אהבה חיובית בין איש לאישה, זוהי אהבה של נתינה וחסד, כמו אהבת אלקנה לחנה "ולחנה ייתן מנה אחת אפיים כי את חנה אהב", ואהבת בועז ורות - כנ"ל.
משום כך הדגשתי שאני מתייחס רק לאהבות מלפני מתן תורה - לפני המצוה "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך". אחרי מתן תורה, כבר אין מקום לאהבה של התקרבות בין אנשים, אלא רק ליחסים של שיתוף-פעולה, או של נתינה וחסד.
אריה,
אני מסכימה איתך לגבי האנושיות של הדמויות והסיפורים (וכבר אמרתי זאת גם באשכולו של מיימוני בנושא זה). הסיומת שלך רק מדגישה את טענתי לגבי הקריאה של שיה"ש כתיאור הקשר בין א-להים וישראל: אידיאל של תקשורת, של הדדיות, של אהבה. משהו שניתן וצריך לשאוף אליו גם בין בני ובנות אדם.
נשלח ב-26/1/2004 21:05
אמשלום
The one-sidedness of Biblical love just shows the true human dimensions of the biblical stories. In real life, unrequited love, or at least unequal love, is simply the stuff of life. Countless stories, songs, and other works of art deal with that very human aspect of love. The characters in the Bible are not unlike real people, with real lives. The reason why the two lovers in the Song of Songs are so perfectly in sync, is not because this "story" deviates from the typical biblical love story. The reason is simple; Song of Songs is not a story. It never really happened, and its authors never intended it to be viewed as a story. It is just an idealization of what love should be.
נשלח ב-26/1/2004 12:57
כל פרשנות או תרגום כזה או אחר בדבר אהבה שהיא בין אלוהים לבין כנסת ישראל במקרה של שיר השירים או "חסד" במקרה של רות ובועז היא הרי בסך הכל פרשנות. ניתן בהחלט לראות אירוטיקה, תשוקה ואהבה רגילים לגמרי בין גבר לאישה בסיפורים אלה. זוהי התנהגות אנושית בסיסית והיא משתקפת גם בתנ"ך. אני יכולה להוכיח פה כי הסיטואציות שהיו בין בועז לרות הן סיטואציות של זוג אוהבים , ללא כל קושי. האם חוסר בשורש א.ה.ב הוא זה המפריע או פגיעה באיזושהי תיזה (שכבודה במקומה מונח אך ככל תיזה היא שואפת להבליט צדדים מסוימים בלבד)?
קהלת אגב , שכמובן אי אפשר לחשוד בו שחי לפני מתן תורה, אמר את הדברים הבאים בקשר לאישה:
"ומוצא אני מר ממוות את האישה" (ז' 26)
אך בסופו של דבר אפילו גם הוא התקפל ובישר את הדבר הבא:
"ראה חיים עם אישה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש ..כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש.." (ט'9)
עכשיו, אם תרצה לפרש את הפסוק הזה כציניות , זה בהחלט יכול להיות מענין...
